האובססיה של השטן

פרק 2

אל תשכחו להצביע לפרק ולעקוב אחריי לעוד עדכונים 3>
____________________
~ נ.מ מאליה ~

ידעתי דבר אחד.
למדתי במוסד לחולי נפש.
אולי בהתחלה לא רואים את השיגעון של התלמידים בבהירות בשעות הלימודים בין קותליו. אבל מחוצה לו, במסיבה, שיש להם מאה אחוז של אלכוהול בדם, הם הופכים לחיות אדם.
חשבתי זאת כשצפיתי מהצד איך טובי מפיל לבריכה את לוק - מארגן המסיבות המטורפות של אל־איי ותלמיד בשכבה שלנו.
טובי צחק יחד עם כולם ואז קפץ בתנוחת ׳כדור תותח׳ לידו, מצטרף אליו ומשפריץ מים אל כל המריעים מסביב.
תהיתי עד כמה מים עמוקים ואלכוהול זה שילוב טוב, בגלל זה נתתי לעצמי לבחור רק באחד.
אלכוהול.
לא הייתי מגדירה את עצמי כמכורה, אבל נהניתי מידי פעם להתפרע איתו. גמעתי את כל תכולת הכוס שלי בלגימות גדולות וכיווצתי את פניי כשעדיין לא התרגלתי לטעם השורף.
החלטתי לעשות אחורה פנה ולחזור אל הבית הענקי, ממש היה אפשר ללכת בו לאיבוד.
המסיבה געשה והתלהטה פה הרבה יותר מהחצר האחורית. האורות היו מעומעמים וזרחו בצבעי ניאון, היה פה לפחות כפול ארבע מכמות הנערים בחוץ, וחצי מהם לפחות התפרעו על הרחבה.
איתרתי בעיניי את אלי שהשתוללה בין כל הרוקדים, בעודי נשענת על הקיר ליד זוג שיכור מתמזמז. אלי הייתה רזה אז אלכוהול השפיע עליה בצורה מהירה ביותר, והיא תמיד ידעה לנצל את הרגעים של החופש שהוריה מעניקים לה ולעשות חיים.
התלבטתי אם להצטרף אליה או ללכת לתדלק את עצמי בעוד כוס, ובסוף בחרתי באופציה השנייה. התנתקתי משולי הקיר והסתובבתי אל כיוון המטבח כשנתקלתי בגוף. למזלי, הכוס שלי הייתה ריקה ככה ששום נזק לא קרה.
״סליחה.״
״סליחה.״
אמרנו שנינו פה אחד, כמעט מעדתי על עקביי ונפלתי ארצה אך זרועות שריריות וידיים חזקות על המותניים שלי יצבו אותי חזרה.
מצמצתי מספר פעמים, מנסה להתגבר על הסחרחורת הרגעית, והרמתי אליו מבט.
זוג עיניים חומות בחנו אותי, פוגשות בעיניי המוזהבות. התרחקתי מעט כדי לראות את התמונה המלאה, וחשבתי לרגע שאני מסתכלת על יצירת אומנות. שיער חום בדיוק כמו עיניו, מעט מבולגן וסתור על מצחו, עור חלק ובהיר, קו לסת מחודד, שפתיים שהיו מאוד קרובות לשלי, נראות מפתות כל כך לרגע.
״את בסדר?״ הוא שאל, ולפתע הרגשתי אותו עולה. לא קלטתי שהוא כופף את ברכיו כדי להיות בגובה שלי, ועכשיו התרחק מעט מגופי והזדקף למרום גובהו. נשימתי נעתקה. הוא היה גבוה ממני בעשרים, עשרים וחמישה סנטימטרים לכל היותר. נדרש ממני לזקור את סנטרי מעלה כדי להביט בפניו ולו להרכין את ראשו.
הנהנתי כשהבנתי שציפה לתשובה, והוא סופית ניתק את מגעו ממני כשהפיל את ידיו מהמותניים שלי.
הוא הנהן בחיוך קטן אבל עמד במקום, ממשיך לבהות בפניי. עמדנו ככה רגעים ארוכים עד שנזכרתי שאני צריכה לנשום כדי להמשיך להתקיים, וכשזה קרה ושאפתי לריאותיי את הנשימה העמוקה יצאתי מהטרנס שהייתי שבויה בו ונענעתי בראשי. הצבעתי מאחוריו, ״אני... אלך.״
הוא הנהן וגירד באפיו כשזז הצידה ועקף אותי.
הכרחתי את הלומות ליבי המהירות להאט כשהסתובבתי לבחון את גבו. גם הוא הסתובב אליי, ואז שנינו מיהרנו להסיט מבט ולהתרחק.
זה היה... מביך.
פסעתי אל המטבח, לא היה לי ספק שאני צריכה כוס אחרי זה. לא עצרתי כדי לחשוב, פשוט עקצתי כוס ומילאתי אותה בבקבוק הראשון שהגיע להישג ידי, ממלאה אותו ושותה הכול במכה, ואז ממלאה שוב ושותה, ואז שוב מילאתי, אבל הפעם לא שתיתי, וקימצתי את פניי כשחשתי איך גרוני נשרף.
לקחתי את הכוס שלי והסתובבתי כדי למצוא לי מקום לשבת ולהירגע, אבל אז נתקלתי במישהו, שוב.
הפעם הכוס שלי הייתה מלאה, ויצרה בלגן.
המשקה הרטיב את כל שמלתי, והודיתי בתוך תוכי אל היקום שגרם לי לבחור שמלה שחורה ככה שלא ממש ראו את הנזק כלפי חוץ.
לעומתי הנזק של מי שנתקלתי בו - שהפעם לא היה החתיך הברונטי - היה ניכר בהחלט.
חולצתו הלבנה הייתה ספוגה, כל כך רטובה שלא נראה היה לי הגיוני שהכמות שמילאתי הצליחה להרטיב את חולצתו המכופתרת במידה רבה כל כך.
הנער בעל השיער הבלונדיני שלא פגשתי מימיי הרים אליי את מבטו, והכעס ניכר בו. ״תסתכלי לאן את הולכת לעזאזל!״ הוא רטן בעצבנות.
הנחתי את הכוס הריקה על גבי השיש. ״אני מצטערת,״ הצעתי לו מפיות שהיו בקרבת מקום.
הוא חטף אותם מידי בגסות והחל לנקות את חולצתו ללא כל תקווה. ״זין! כאילו זה באמת מה שהיה חסר לי עכשיו,״ הוא מלמל לעצמו והוסיף אחרי זה עוד כמה קללות עסיסיות, ועוד מלמולים בשפה זרה שלא הצלחתי לזהות, רמז למבטא התפלח אליהן.
הוא הטיח את המפיות על השיש ועקף אותי, נתקל בכתפי עם כתפו ואפילו לא טורח להתנצל או להסב אליי מבט לראות אם אני בסדר.
חצוף, חשבתי לעצמי כשעיסתי את כתפי הכואבת טיפה, בארשת פנים זעופה. לא משנה כמה עצבני אתה, אין סיבה להוציא את זה על הסובבים אותך, לא משנה כמה מפתה זה יהיה.
החלטתי שנמאס לי מהמסיבה הזאת, ויצאתי אל החצר האחורית לאתר את טובי. הוא היה לשולי הבריכה, ברונטית ובלונדינית נישקו את צווארו ומיששו את חזהו החשוף.
התקרבתי אליו ללא היסוס עד שממש נעמדתי מאחוריו ואצבעותיי מצאו את האוזן שלו, מושכות בה.
הוא צווח.
״זזנו מכאן,״ הודעתי ותפסתי איפה שרק יכולתי כדי למשוך אותו מהמים.
״תחכי בתור,״ הבלונדינית אמרה והיא והברונטית אחזו בטובי כדי לשמור עליו במים. ״היינו כאן קודם.״
״תסתמי זונה,״ שלחתי לה מבט רצחני והמשכתי למשוך את טובי, שלא זז אפילו מילימטר מחוץ למים. הבלונדינית פערה את פיה בעלבון, אבל זה לא עניין אותי.
טובי קרץ להן, ״מצטער יפהפיות, אבל אני שם את האלוהים שלי פה,״ הוא הצביע עליי מאחורי כתפו. ״מקום ראשון. מה שהוא אומר,״ הוא הצליב ואז נישק את אצבעותיו והפריח לי נשיקה, ״קדוש.״ ובמילים האלו הוא אחז בשולי הבריכה ורומם את עצמו מהמים. ״נמשיך יום אחר.״
ואז הוא יצא לגמרי ופנה אל עבר אחת מכסאות השיזוף, לוקח משם מגבת. ״מה קרה?״ הוא שאל שעה שהתחיל להתנגב.
שילבתי את ידיי, ״סתם פשוט,״ הבטתי בשמלתי הרטובה. ״יצא לי החשק מלהיות כאן או לראות אנשים.״
טובי גיחך, ״בגלל זה הוצאת אותי מהמים?״
״הבטחת לי שלא תשתה הרבה כדי שתוכל להחזיר אותי,״ ציינתי.
״ואני מקיים, עובדה אני פה מולך,״ הוא שפשף את שיערו עם המגבת.
חייכתי, שמחתי שהיה לי חבר טוב כמוהו.
טובי לבש טרנינג לאחר שניגב את בגד הים ולא טרח ללבוש חולצה כשנכנסנו חזרה לבית.
״לכי תשאלי את אלי אם היא רוצה לחזור איתנו, בכללי אני מעדיף שהיא לא תהיה כאן לבד. אני הולך להיפרד מכמה חברים.״
הנהנתי אליו והתקדמתי אל עבר הרחבה. לא לקח לי הרבה זמן למצוא אותה שוב. היא רקדה עם איזה שחרחר שראיתי פעם או פעמיים בשכבה שלנו. טפחתי על כתפה והיא סובבה אליי מבט תוהה.
רכנתי אליה כדי להתגבר על המוזיקה, ״אני וטובי זזים, את באה?״
״למה? רק לפני שעה וחצי הגענו.״
״מיציתי,״ עניתי חד וחלק. ״את באה?״
היא הביטה אל עבר השחרחר שהביט בי בזעף, מחכה שאלך כדי שיוכל להמשיך מהנקודה בו הוא ואלי הפסיקו. חרצתי לו לשון.
אלי היססה ולבסוף ענתה בהינף יד, ״לאאא, אבקש מאנדריי לבוא לאסוף אותי אם כך.״
״את בטוחה שזה רעיון טוב שתישארי כאן לבד? את שיכורה.״
״אהיה בסדר, מבטיחה. והטלפון שלי עליי,״ היא העיפה מבט אל עבר תיקה הקטן שהיה תלוי על כתפה. ״הדבר הראשון שקורה אני מתקשרת.״
הנהנתי אליה, אלא שעדיין לא הייתי רגועה כל כך ממילותיה השלוות. התחבקנו ואז יצאתי מהרחבה כשאיתרתי את טובי מחכה לי בכניסה עם תיק מלא בחפציו.
הוא פתח בשבילי את הדלת ושנינו יצאנו אל החצר הקדמית והחשוכה השוממת מאדם.
״את כזאת הורסת מסיבות,״ שבר את הדממה כשפסענו בשביל אל כיוון רכבו.
דחפתי אותו בהתרסה, ״תשתוק!״

~~~

ביום למחרת פסעתי במסדרונות המוסד לאחר שנפרדתי מאחותי הקטנה ג׳י שהלכה אל עבר כיתתה.
עברתי בלוקרים לפני השיעור הראשון, פותחת אותו במפתח שלי ומסדרת מעט את שיערי בזכות המראה התלויה על גבי דלת הארונית. באוזניי נתלו אוזניות שנגנו את אחד השירים האהובים עליי, וזמזמתי והנעתי את אגני מצד לצד כשהוצאתי את הציוד הדרוש לי.
לא עניין אותי שאני במסדרון מלא בתלמידים שבטח מעיפים עליי מבטים שיפוטיים, בסופו של דבר ידעתי שכל אחד פה חושב רק על עצמו ואיך הוא נראה מהצד.
התכופפתי להכניס את המחברות והספרים אל תיקי כשדמות הופיעה לצידי, במרחק מטר או שניים לכל היותר. לא הספקתי לראות מי זה לפני שהוא פתח את דלת הארונית והסתיר ממני את פניו.
לפי מה שאני יודעת הלוקר הזה לא היה שייך לאף תלמיד. צמצמתי את עיניי ופסעתי מעט לאחור, סקרנית לגלות מי זה.
עוד צעד, ועוד מעד אחורה, עד שהצלחתי לראות את גבו. זה לא עזר לי, אפילו לא היה לי מושג מה צבע שיערו כי כובע הקפוצ׳ון שלו הסתיר זאת מפניי. נתקלתי בתלמיד שעבר שם ושנינו התנצלנו לפני שהוא המשיך בדרכו.
זו פעם שלישית שאני נתקלת במישהו בפחות מעשרים וארבע שעות. מתי הפכתי לעיוורת?
התייאשתי וחזרתי חזרה אל הלוקר שלי כשהנער לצידי סגר לפתע את דלת הלוקר שלו. בהתחלה לא זיהיתי אותו, כשצפיתי רק בפרופיל המושלם לאופן להחריד שלו. אבל אז הוא הסב את פניו לפניי, ונזכרתי.
זה היה אותו נער שנתקלתי בו אמש.
לא העצבני החוצפן עם השיער הבלונדיני שהתנהג אליי כאילו הייתי חתיכת מסטיק לעוס שנדבק לסוליה שלו. אלא הנער הברונטי בעל העיניים החומות שייצב אותי בעזרת זרועותיו החזקות, ששאל אם אני בסדר, שנשקפה דאגה מעיניו. שיערו הברונטי שהיה מעט מבולגן ודחוס מתחת לבד הכובע, בצבץ מתוכו ונפל על מצחו.
לפי מבטו שהשתהה על שלי, ניחשתי שגם הוא זיהה אותי.
לא נאמרו מילים, רק קשר עין אחד ארוך בין שנינו, לפני שהוא סגר את תיקו שהיה תלוי על כתפו במידה מספקת כדי לכרוס את הריצ׳רץ׳ ואז עקף אותי והמשיך במסדרון.
צפיתי בגבו מתרחק שעה שחיטטתי במאגרי הזיכרון שלי, מנסה לעלות בדעתי מתי ראיתי אותו במוסד. אבל שום זיכרון לא צץ, מעולם לא ראיתי אותו עד אמש במסיבה. הבטתי שוב אל עבר הלוקר שלו, לוקר שעד לא מזמן עמד שם, בין הלוקרים הרבים, ללא מעש... ועכשיו הוא מסתבר שלו.
תלמיד חדש.