האובססיה של השטן

פרק 21

אל תשכחו להצביע לפרק ולעקוב אחריי לעוד עדכונים 3>
_____________________
~ נ.מ דילן ~

היא הסכימה.
היא באמת אמרה לי כן. שהיא רוצה.
אני לא זוכר את עצמי מאושר כל כך, במיוחד אחר המעבר החד — מעצב לאושר עילאי.
האם האמנתי לה במאה אחוז שהיא לא הסכימה רק בגלל ההורים שלי?
לא.
האם היה לי אכפת?
אולי קצת.
האם זה השפיע על מצב אולי לגבי הזוגיות החדשה שלנו?
ממש ממש לא.
כי הייתי באופוריה רצופה.
לא הפסקתי לחייך כל הלילה כשנרדמתי במחשבות עליה לאחר שנפרדנו ואוננתי פעמיים במקלחת.
האם אני מת לזיין אותה?
בהחלט.
האם אני אעשה את זה בזמן הקרוב?
ממש לא.
פאק!
בדומה לרחמים — גם סקס מבלבל. אפשר להתבלבל בקלות בין תשוקה לכמיהה לאהבה.
כי רציתי שהיא תאהב אותי.
לא יכולתי לזיין אותה, לפחות עד שהיא תאמר לי, או אראה זאת בעיניה, שהיא אוהבת אותי.
הייתי חייב שהיא תאהב אותי.
״טלפון חדש?״ שאל לידי קול מוכר והפניתי את מבטי אל ניוט, שבדיוק נשען לצידי על הלוקר שלי.
יצאתי מהחלום המתוק שהייתי שבוי בו — שכמובן כלל את מאל — והמשכתי להוציא את הציוד להמשך השיעורים. ״כן.״
״מה קרה לקודם?״
״נפל.״
״או־קיייי,״ משך את המילה. ״אז, מה אתה מספר?״
״מספר מה?״
״על מאליה, איך היה אתמול?״
הנהנתי. ״היה טוב.״
״זהו? רק טוב?״
״מה אתה עוד רוצה שאגיד?״
״לא יודע. אבל בטוח קרה יותר מסתם טוב.״
״ואיך אתה יודע את זה?״ זקרתי גבות בחשד.
הוא חייך חיוך ידעני, ״נתחיל בזה שלשניכם מרוח חיוך על הפנים מתחילת היום. שתיים, עזבתי אתמול את מאליה כשהיא מקנאה ואולי אפילו מהוססת במה שזה לא יהיה הקשר שלכם, וחיכיתי בחוץ, ממתין שהיא תצא בפנים נפולות. הינה ספויילר קטן — היא לא יצאה.״
״היא התכוונה לצאת, עצרתי אותה.״
״ו...?״
״ו...״ סומק קל תפס את מקומו על לחיי. שנאתי  להיות מובך בפומבי, אפילו כשרק סיפרתי על הרגשות שלי מול החבר הכי טוב שלי. זה עדיין היה טיפה מביך. ״ביקשתי ממנה להיות חברה שלי,״ מלמלתי בקול קטן.
״ו...?״ הוא דחק בי להמשיך.
״והיא אמרה שהיא תחשוב על זה.״
ידיו המשיכו לסמן לי להמשיך לספר.
״ואז סיפרתי לה על ההורים. ואז היא הסכימה.״
הוא כיווץ את פניו, ״השתמשת בהוריך המנוחים כדי שתסכים?!״
״נראה לך?!״ התפרצתי בשקט. ״זה בדיוק ההפך ממה שרציתי שיקרה, אבל זה פשוט קרה. דיברנו עליהם, ולא יכולתי להחזיק את זה יותר ולהתנהג כאילו הם עדיין חיים כשהם בפועל קבורים באדמה. היא הצליחה להוציא את זה ממני ועכשיו היא יודעת והיא מרחמת עליי ואני די בטוח שחלק מהסיבה שבסוף היא הסכימה זה בגלל זה,״ דיברתי במהירות כזאת שבסוף הייתי מוכרח לשאוף נשימה עמוקה כדי למלא את ריאותיי מחדש.
הבעת פניו של ניוט הייתה בין השתוממות לפחד לבלבול, ״אם להיות כנה, לא הבנתי חצי מהדברים שעכשיו אמרת.״
נאנחתי והסתובבתי חזרה ללוקר. ״זה לא משנה. מה שמשנה זה שעכשיו היא יודעת. גם לא באמת הייתי יכול להסתיר את זה ממנה זמן רב כי היא כל הזמן הייתה בבית שלי,״ גיחכתי כשחבבתי את המחשבה הזאת, מאל כל הזמן בביתי, מסתובבת בין רגליי כאילו המקום היה שייך לה. ״אבל אנחנו עדיין צריכים להסתיר ממנה את הדברים האחרים.״
״כמו הנדבן?״
״ששש,״ מיהרתי להשתיק אותו ואז לחשתי, ״כן.״ ואח שלה.
ניוט הנהן, עשה פנטומימה שלו נועל את פיו במנעול ואז זורק אותו מאחורי כתפו.
עיניו לכדו דמות מאחוריי וידו החלה לנופף לעברה בפראות. כשהבטתי אל המקום אליו הסתכל, ראיתי את טובי, שהתעלם לחלוטין מנסיון צומת הלב האילם של ניוט כשהוא עקף אותנו.
הרגשתי צביטה בחזי כשהוא חלף על פנינו מבלי אפילו להעיף מבט, כאילו היינו זרים כשבפועל היינו החברים הכי טובים.
לאחר שהוא התרחק ניוט הסתובב אליי בחדות במבט מלא האשמה. הוא נעץ אצבע בחזי ואז הצביע אל טובי מבלי להסיט את עיניו הנוקבות מפניי.
״מה?״
ידיו התעופפו הנה והנה.
״ניוט, אתה יכול לדבר.״
הוא הניד בראשו במהירות והסתובב ואז רכן מטה, מחפש דבר מה בשיגעון.
אלוהים איזה מטומטם, עם מי התיידדתי?! היו עוד כל כך הרבה דגים בים, ועם הדפוק מכולם נתקעתי.
לבסוף לאחר שמצא את המפתח הדמיוני הוא חזר לעמוד לפניי, פתח את המנעול המדומה עם המפתח הבלתי נראה ושאף אוויר בקולניות לפני ששאל בטון מאשים, ״למה לעזאזל הוא התעלם ממך?״
״הוא התעלם גם ממך.״
״כי הייתי לידך,״ הוא לקח צעד לאחור. ״חרם קולקטיבי.״
ההרגשה הייתה כמו שמכניסים אגרוף לבטן ומוציאים ממך את כל האוויר.
הבעת פניו של ניוט נפלה, והוא הדביק את הפער של הצעד שעשה, ״סליחה, שכחתי.״
הנהנתי בהבנה וחזרתי לנושא המקורי. ״הוא לא רוצה אותי ואת מאל, הוא פוחד שאני לא יציב, שאפגע בה כמו שקרה עם תרזה... שאחנוק אותה.״
״אתה מתכוון מילולית נכון?״
״מין הסתם, אני לא אחנוק פיזית את מאל.״
נראה שהוקל לו.
״יש לו הרגשה רעה לגבינו. וזה מפחיד,״ כי אני יודע שזה נכון.
ניוט המהם להסכמה, ״אז אולי באמת היית צריך להתרחק. התחושות בטן של טובי בדרך כלל צודקות.״
הן בהחלט צודקות.
״אתה חושש שזה קשור לנדבן?״ הוא המשיך לתהות.
נאנחתי, ״אולי?״
״אולי? דילן, ברצינות? מאז שגילית לתרזה על הנדבן היא התרחקה ממך כאילו היית אש ואז בגדה בך — דבר מאוד מטומטם כי אתה פאקינג רוצח, והיא ידעה את זה — אז אתה שואל אם זה לא קשור?״
״הרבה נשים אוהבות את הגבר שלהן אפילו כשהוא רוצח. נגיד אמילי ולוקאס. לוקאס הוא קאפו של מאפיה שרצח מאות אם לא אלפים ואמילי אף פעם לא הפסיקה לאהוב אותו.״ תמיד אהבה שלהם הייתה מיוחדת בעיניי, כל כך אינטימית וחזקה. היה קשה שלא לקנא.
ניוט היה קצר רוח אבל שמר על לחישה, ״יש הבדל בן קאפו של מאפיה שעוברת דורות על גבי דורות לבין רוצח שכיר בן שש עשרה!״
״שבע עשרה.״
״שלא לדבר על העובדה שהתחלת לרצוח מגיל ארבע עשרה!״
״רק את הרוסי!״
״ועדיין המשכת מאז!״
״כי לא יכולתי לוותר על הנדבן!״ עצרתי לרגע כדי להרגיע את רוחי המשתוללות בתוכי, ואז המשכתי לומר יותר ברוגע, ״לא יכולתי לוותר על האפשרות להשיג כסף קל.״
״כסף קל?!״
״כן ניוט, כסף קל. כמעט הפרידו ביני לבין טיילר שוב אם לא הירושה של סבא לאחר שמת. זה היה הרבה, אבל לא מספיק בשביל שנינו.״
״אבל לא קיבלת סכום כסף מאוד נכבד מלוקאס אחרי שעזבת אותו?״
״קיבלתי, ועדיין, העדפתי לא להסתמך על מה שיש לי וללכלך את הידיים.״ או שאולי פשוט מצא חן בעיניי ללכלך את הידיים.
היה משהו משחרר ברצח. וזה היה דפוק, כי הייתי רק נער שבגיל הזה אמור לחשוב על סקס ולימודים וחלומות.
אבל אני רק חשבתי על מי יהיה הקורבן הבא שלי ומי יהיה השוכר שלי שיבקש שאבצע את העבודה. אהבתי שהיו גאים בי לאחר שביצעתי רצח נקי, אהבתי שהיו מתגמלים אותי בסכום כסף נכבד, אהבתי שהיו מעריצים אותי.
זה משהו שמעולם לא חוויתי בתור דילן.
רק בתור הנדבן.
״טוב,״ נשף בחדות ניוט ונענע בראשו. ״כך או כך אני בטוח שיעבור לו. הוא פשוט צריך זמן להתרגל לזה. אבל לעזאזל, אתה דפוק אחי! הצעת לה חברות?!״
״יש בזה בעיה?״
״אם שמים את טובי במשוואה כן. אם מוציאים אותה אז זה נשמע ממש כוס מצדך. כאילו ברצינות באמת שאלת אותה ׳את רוצה להיות חברה שלי?׳״
״כן ניוט. יש היום שיטה אחרת להציע חברות לבחורה?״
״כן! אתה פשוט בא אליה, מכחכח בגרון ומציב לה עובדה,״ הוא עמד בעמידה שהזכירה את עמידתו הפלרטטנית של אלביס, חיוך עצל התפרש על פניו וקולו ירד אוקטבה, ״׳את שלי, מתוקה. עכשיו תמצצי לי.׳״
״אתה אידיוט. אין פלא שאתה לבד.״
״זה עובד לי מצויין כשאני רוצה למצוא סטוץ מהיר.״
״אבל אני לא רוצה סטוץ מהיר!״
פניו התאבנו בהדרגה, וההבנה נפלה עליהן לאיטן. ניוט נאנח באפיסת כוחות ושפשף את עיניו, ״פאק,״ הוא היה נשמע מיואש. ״אל תגיד לי שהתחלת לדמיין עתיד.״
״לא התחלתי!״ הגעתי רק עד חתונה, עדיין לא לילדים. ״אבל אני רוצה אותה לטווח הארוך.״
״אתה לא מכיר אותה! לעזאזל, כמה זמן אתם ביחד, חצי יממה?! אולי אתם לא תסתדרו בתור זוג, חשבת על זה? אולי לא יהיו לכם אותם יעדים בחיים? אולי היא לא רוצה איתך עתיד?״
״היא תרצה,״ נימתי נחושה והנחרצת לא נותנת מקום להתווכח. מאל תרצה, היא חייבת לרצות.
אחרי זה אאבד את זה.
צלצול המוסד הדהד בין הקירות וסגרתי את הלוקר שלי בטריקה מתכתית. ״טוב, תאחל לי בהצלחה.״
״בהצלחה למה?״
״ללהציג את העבודה ולקוות לקבל עליה בונוס,״ קרצתי אליו ועקפתי אותו אל כיוון כיתת הביולוגיה.
מיהרתי בין התלמידים כשראיתי דמות ממרחק רצה ישירות אליי. קפאתי במקומי, ״מאל?״
היא נראתה... מבועתת.
״וואו, אני ממש לא בכושר,״ לא היה לה אוויר לנשימה כשרכנה לפניי אל ברכיה והתנשפה במאמץ. ״איחרנו?״
לא באמת ידעתי על מה אני עונה, ״לא?!״
״יופי,״ היא נאנחה בהקלה ואז הסתובבה אל הכיתה, אני אחריה מעט מבולבל. ברגע שעיניי נחתו על דמותם של אלי וטובי מול גברת מאריסון, עם חיוך חנפני על פניהם, הבנתי למה התכוונה כששאלה אם איחרנו.
גברת מאריסון הנהנה אל שניהם וחיוכם התרחב בתגובה, ואז כאילו ידעו שאנחנו שם, סובבו אלינו את פניהם בחדות וחיוכם הפך למרושע בין רגע.
״שיט,״ מאל מלמלה לצידי בכתפיים שמוטות, ״איחרנו.״ ידה אחזה בידי בהפתעה ומשכה אותי אל כיוון המקום שבו היא יושבת תמיד, והושיבה אותי היכן שאלי בדרך כלל יושבת.
הבטתי במאל בהשתאות ואז באלי כשבדיוק החליפו שניהן מבטים מלאי שנאה מקצה הכיתה.
״מה זה אמור להיות?״ שאלתי אותה בלחש.
״מה?״
״היא החברה הכי טובה שלך.״
״הייתה, עכשיו היא האויבת שלי שלוקחת לנו את הבונוס יחד עם מי שחשבתי החבר הכי טוב שלי,״ היא זקרה אל שניהם את אצבעותיה המשולשלות והם החזירו לה.
מבטה נקב בגבם כשהתיישבו וגבותיה ואפה היו מכווצים בכעס. הופנטתי מהמראה החמוד, כל כך עד שרציתי לנשק אותה.
רגע, היא הייתה חברה שלי. החברה שלי.
אז למה לא בעצם?
רכנתי מעל כיסאי והשולחן שלה והדבקתי את שפתיי לשלה. היא קפאה ברגע, אבל אז נמסה אל מגעי והשיבה לי נשיקה עדינה.
נשכתי בהתגרות את שפתה התחתונה לפני ששחררתי וחדרתי עמוק לעיניה עם עיניי. ״היי.״
״היי,״ היא הייתה מהופנטת בדיוק כמוני, עיניה נצצו ומגעה פשוט נשען למגעי.
חייכתי ורכנתי לנשק אותה שוב, לא יכולתי להפסיק, ולא היה לי אכפת שאנחנו באמצע כיתה הומת תלמידים שככל הנראה מסתכלים עלינו ומצחקקים.
לאחר רגעים ארוכים ומדהימים התרחקנו באיטיות כששמענו את קריאתה של גברת מאריסון אל הכיתה בניסיון נואש להשיג את צומת ליבם.
אני ומאל החלפנו מבטים נוספים לפני שהסתובבתי במקומי אל המורה.
״אני מאוד שמחה שחלקכם סיימתם כבר את העבודות שלכם, יש פה זוג שרוצה להגיש ראשונים. אליזבת וטובי,״ היא הזמינה אותם לקדמת הכיתה ושניהם קמו ממקומותיהם ונעמדו לצידה מול כולם. אלי הייתה עם חיוך גאה על פניה, וטובי הסתכל בזעף... לעברי.
הוא סימן לי עם עיניו על מאל, והנהנתי פעם אחת.
כן טובי, היא החברה שלי עכשיו. מה שאומר שאני יכול למזמז אותה כמה שבא לי, איפה שבא לי.
כשהאורות כבו והשניים החלו להציג את המחקר שלהם הרגשתי את מאל מאחוריי רוכנת אליי מעל שולחנה ואת נשימותיה על עורפי, שיערה מלטף את צווארי לפני שפיה נצמד לאוזני, ״אלה היו אמורים להיות אנחנו.״
סובבתי אליה את פניי באיטיות, כך שמילימטרים ספורים הפרידו בין שפתינו מלהיפגש שוב. לא הצלחתי להימנע, נישקתי את שפתה התחתונה ארוכות לפני ששחררתי ועניתי חזרה, ״טוב לי איפה שאנחנו עכשיו.״
היא גיחכה, ״אני מתכוונת לעבודה דילן.״
״גם אני.״ לא אני לא.
״מה עם הבונוס?״
כיווצתי גבות, ״את זוכרת שזה היה שיעור מאל? נכון? אנחנו לא יודעים אם היא באמת תתן להם בונוס על ההגשה ראשונים.״
מצחה התקמט בבלבול ואז עיניה נפערו כשנזכרה, ״נכון... פאק.״
לאחר כמה דקות אלי וטובי סיימו והכיתה מחאה להם כפיים. גברת מאריסון הדליקה את האורות ופנתה אל שניהם, ״עבודה נהדרת שניכם, גאה לומר לפני הכיתה שקיבלתם מאה.״
שניהם הנהנו בחיוכים זחוחים, אבל לא היה ניתן לפספס את ההתרגשות שלהם שניסו להסתיר.
״אתם יכולים לחזור למקומות.״
אלי וטובי לא זזו.
״את לא חושבת שמגיע לנו בונוס המורה?״ שאל טובי בנימה טיפה פלרטטנית. גברת מאריסון כיווצה את מצחה. ״את יודעת, שהגשנו לפני הדדליין ועוד ראשונים,״ הוא זקר גבה וקרץ לה. אלי הסתירה את עיניה בידה והנידה בראשה בייאוש.
״טובי,״ גברת מאריסון נאנחה. ״תחזור בבקשה למקום, ואל תגרום לי להוריד מהציון שלך ושל אליזבת עשר נקודות על התרגיל שלך.״
אם לא ידי על פי, כבר הייתי פורץ בצחוק קולני מזמן, וכך גם מאל מאחוריי, שבקושי הצליחה לעצור את הגיחוכים החנוקים שלה.
פניו הכעוסות של טובי מצאו את פנינו, ובאיום אילם הוא זקף אלינו אצבע משולשלת ואז העביר אותה אל אורך גרונו כשהוא ואלי עשו את דרכם חזרה למקומותיהם.
דפקתי חלושות על שולחנה של מאל מאחוריי שכיסתה את עיניה והשתדלה בעל כורחה לא להתפקע בצחוק.
״יש עוד תלמידים שסיימו את העבודה שלהם ויכולים להציג אותה?״ גברת מאריסון שאלה את הכיתה לאחר שאני ומאל נרגענו.
החלפת מבטים קצרצרה בנינו הבהירה שאנחנו עומדים להיות הבאים, אז לא היססנו להתנדב ולקום.
היה משהו כל כך טבעי וטוב לעמוד לידה כשהקראנו את השקופיות והסברנו מעט מהמידע שעוד זכרנו.
פעלנו בתיאום שאפילו לא ניסינו לעבוד עליו, הוא פשוט קרה. דיברנו דרך העיניים וידענו מתי להתחיל ומתי להמשיך, מתי להוסיף ומתי לסיים.
כשהגענו לשקופיות שהכנו ועבדנו עליהם בחדרון הקטן של השרת, לא יכולתי להתנער מהתחושה החמימה שתקפה את גופי. הרגשתי שמין ערפל כיסה אותי כשנזכרתי בדמותה החמימה לצידי, בעוד ידיה מקלידות ועורכות את השקופית. נזכרתי איך ציפתי בה מהצד, כל כך מהופנט ו... מלא הערצה.
הרגשה שמזכירה לי את התחושה שמאוהבים.
לא ידעתי אם מה שהרגשתי הייתה אהבה, אבל זה היה משהו שלא הייתי רוצה שיפסק, משהו כל כך נעים וטוב שגרם לי להתמוגג.
כשפניה של מאל היו אל מול כל הכיתה שהקשיבה בריכוז ובשתיקה, חשתי לרגע שגם אני בינהם, מצפה בשתיקה לכל מילה ומילה שלה כאילו זה חמצן לנשימה שלי, מאזין בנחת לקולה המרגיע מתנגן באוזניי.
כשהיא הסבה את פניה לכיווני ועיניה על שלי, מסמנות לי שעכשיו הגיע תורי, העולם עצר מלכת, התמונה קפאה. עיניי על עיניה, ולא הצלחתי לזוז. לא עניין אותי שאני בכיתה מלאת תלמידים ומורה, לא עניין אותי שהם כנראה ממתינים לי שאתחיל לדבר, לא עניין אותי העבודה ולא עניין אותי הציון.
היא הסתכלה עליי באהדה, ברגש. אולי באהבה.
לעזאזל, היא אפילו הייתה חברה שלי.
החברה שלי.
לא הצלחתי לעקל.
הלב שלי הלם בחזי לנוכח העובדה שיש לי חברה.
שוב.
שהלב שלי בדרכו להתמסר לידיים אחרות.
שוב.
שמישהי באמת רצתה אותי.
שוב.
שהיא סמכה עליי. שנתנו בי אמון.
שוב.
שאני הולך לרמוס עוד נפש טהורה.
שוב.
שאני משקר.
שוב.
כשהאמת תתגלה אני אפול.
שוב.
שבסופו של דבר זה רק עניין של זמן עד שזה יגמר.
שוב.
שינטשו אותי, שוב.
שאשאר לבד, שוב.
שאאבד את הדרך ולא אצליח לשלוט בעצמי.
שוב, שוב ושוב.
הבטתי בעיניי המלאך, האהדה התחלפה בדאגה, והכול החל להיות מטושטש.
שמעתי את שמי המעומעם כשהערפל הפך למוחשי בעיניי והראש שלי החל להסתחרר.
״דילן...?״
״אתה רוצה מים?״
״הכול טוב?״
״דילן?!״
מצמצתי מספר פעמים ושפשפתי את עיניי, נשען על הקיר ומנסה להחזיר את רגליי יציבות לקרקע. הרגשתי מחנק בגרוני, כמו חבל שקושרים סביב צווארך ומהדקים עד קצה גבול היכולת.
עיסתי את צווארי וסקרתי את הכיתה.
כולם הביטו בי בחשש ובבלבול במקומותיהם.
חוץ מטובי, שכבר נעמד ליד שולחנו ונראה כמו מישהו שניצב מול שור זועם, מחשב כל צעד בדקדקנות רבה, עם יד מושטת לפנים, מנסה לא להסעיר את הרוחות.
״אתה בסדר דילן?״ ראיתי את פיו זז, אבל קולו היה כהד באוזניי.
״דילן?״
זה היה קול אחר, מודאג ונשי יותר, ממש לצידי.
מצאתי את דמותה של מאל במרחק סנטימטרים ספורים מפניי, מביטה אליי מעלה בדאגה ניכרת שצורבת ומחממת באותה פעימה את ליבי.
בלעתי את רוקי, אך הוא נתקע ולא נבלע, והקול שלי לא יצא כששפתיי נפשקו להרגיע אותה.
ידיים אחזו בזרועותיי ומשכו אותי הצידה, הרחק מפניה. זיהיתי את אחיזתו החזקה של טובי.
״הוא בסדר, הוא רק צריך מים,״ הניד בראשו אל עבר גברת מאריסון ובלי עוד הסברים שלף אותי מהכיתה.
״רגע, טובי!״ מאל קראה, ולשמוע אותה לפתע נסערת גרם לטשטוש להתמוגג סביבי. עיניה היו גדולות ומלאות אימה ופחד, והצורך לנחם אותה ולומר לה שאני בסדר בער בעורקיי.
אבל לא עשיתי זאת, כי זה היה עוד שקר לערמת השקרים. וגם, לא ממש יכולתי לעשות משהו במצב הזה, חשתי שעוד רגע רגליי קורסות תחתיי.
״תמשיכי להציג את העבודה מאליה, אנחנו תכף נחזור,״ תודה לאל שטובי יודע להשתלט על מצבים כאלו ולקחת את השליטה לידיו כשאני מאבד אותה.
הוא גרר אותי אל אורך המסדרונות שלמזלנו היו ריקים, רגליי דידו אחריו כשהוא מורה לי בקול חלש לנשום.
אפילו לא שמתי לב שהפסקתי, או שבזה הרגע אני מתנשם במאמץ.
טובי פתח דלת שנטרקה מאחורינו והוריד אותי ארצה. גבי נחבט כנגד דלת מתכתית, וזיהיתי את חדר המלתחות הגדול שהיה ריק.
ברגע שהתרחק ממני טיפה שלחתי את ידיי לעליונית שלי והורדתי אותה, אותו דבר עם החולצה הארוכה מתחתיה. נחנקתי והיה לי חם, טיפות זעה בצבצו על מצחי והתנשמתי כמו כלב אחרי ריצת מאה קילומטרים.
טובי על עקביו לפניי ראה את המצוקה שלי והסיט את שערי ממצחי לפני ששתי ידיו החזקות רסקו חלושות את גולגולתי על גבי דלת הלוקר והשאירו אותה דבוקה אליה, מקבע אותי למקום.
ידיי מאינסטינקט אחזו בזרועותיו כמגננה כשגופי פירש את המעשה כתקיפה, אצבעותיי מתחפרות בבד ובעורו.
״תקשיב לי,״ קולו דומיננטי וחד. ״תירגע.״
הנדתי בראשי כנגד אחיזת כפות ידיו, אבל הוא לא נתן לי לברוח, והפאניקה שהייתי שבוי בה החלישה את כוחותיי. שמעתי קולות חנק, ולאחר כמה שניות הבנתי שהם בקעו מפי, מה שהגביר יותר את החרדה שלי.
״דילן, תיקח את עצמך בידיים גבר, ותנשום.״ הוא לא פנה אליי במילים חמות ומרגיעות, הוא ידע שהוא צריך להשתלט עליי, כי לא הצלחתי להשתלט על עצמי. עיניי נדדו לכל מקום מאחוריו, נמנעות מפניו. אבל הוא לא נתן לי לברוח. ״עיניים.״ הוא הגביר את אחיזתו על פניי עד כאב וריסק את ראשי פעם נוספת כנגד הדלת. ״עליי.״
הסתכלתי עליו, אבל לא ראיתי אותו, אלא הבטתי דרכו. אבדתי במחשבות, בסיוטים שרצו בראשי כמו סרט אימה.
״אני על הפנים טובי,״ לחשתי בצרידות, כשכל חטאיי עברו לנגד עיניי כמו רשימת חג מולד מזויינת. ״אני לא מפסיק לטעות. אני מאבד את זה.״
״היי, תסתכל עליי. אתה בסדר, אתה בשליטה.״
״אני לא,״ הנדתי בראשי. חזי עלה וירד במהירות, אבל אוויר לא יצא ונכנס. ״אני לא טובי, אני לא. אני לא מסוגל.״
״דילן!״ הוא צרח אל מול פניי. ״תירגע, עכשיו!״
כמו זאב בודד שאויים מהאלפא שלו, נדחקתי לפינה בעיניים פעורות ומפוחדות.
הכול בתוכי עצר, נדמה שאפילו ליבי חדל מלפעום. אבל אז נשיפה השתחררה מפי, וכשנשמתי עמוק למלא את ריאותיי, האוויר נכנס ללא כל קושי ובכך גם יצא.
טובי הרשה לעצמו להרפות כשראה אותי נרגע לאיטי. אחיזתו על זרועותיי השתחררה וראשי נפל לאחור כשידיו התנתקו מפניי.
עייפים ומתנשפים, ישבנו שם דקות ארוכות על רצפת הארוניות, מאזינים למזגן עובד ולרעשים המגיחים אל מחוץ למסדרונות.
שנאתי התקפי חרדה כאלו, שנאתי להראות חולשה בצורה כזאת... חסרת אונים.
״מה זה דילן?״
ושנאתי יותר את הבעת האכזבה והרחמים על פניו.
עיניי עקבו אחרי מבטו של טובי אל זרועותיי החשופות ומלאות הצלקות. אבל ידעתי שהוא מתעמק בחתכים הטריים שבתחילת תהליך הריפוי, חתיכים שנוצרו אמש.
״חשבתי שהפסקת... אמרת לי ש — ״
״אמרתי את האמת,״ קטעתי את דבריו בקול צרוד וחלש. ״זה סתם. זו לא הייתה הכוונה שלי כשעשיתי אותם.״
״לא הייתה הכוונה שלך?״ הלעג בקולו התערבב עם הזעם. ״איזו עוד כוונה יכולה להיות לזה?״
רוקי נבלע סוף כל סוף, אך רק במעט לפני שהשבתי, ״עונש.״
״עונש?״
אפילו לא הצלחתי להסתכל עליו. ״אתה צודק טובי, זה יגמר רע.״ כשראיתי שהוא לא הבין הסברתי, ״הצעתי למאל אתמול חברות, והיא הסכימה ממש לפני שהלכה. ואז עיקלתי מה עשיתי כשעמדתי מול המראה במקלחת... היא בוטחת בי, טובי. היא מאמינה לשקרן, ושקרן זה הדבר הכי קטן מתוך רבים שאפשר לומר עליי. אני אהרוס אותה,״ ואדקור על הדרך את ליבי עד המוות. ״וגם... דיברנו ו... ההורים עלו לשיחה על הקו...״ גיחכתי במרירות כשנזכרתי בניסיונותינו להשיג אותם דרך הטלפון, כאילו יש קליטה בגן עדן. ״וזה... עורר בי דברים לא נעימים מתקופות לא נעימות...״ לא היה צורך עוד להמשיך, הוא הבין לבד.
אצבעותיו שפשפו את עיניו. הוא נראה עייף ומיואש. בצדק, זו לא פעם ראשונה שאנחנו מקיימים שיחה כזאת.
״וגם, החתכים לא עמוקים, אז... זה רק מוכיח שזו לא באמת הייתה הכוונה שלי,״ הוספתי בחיוך קטן ומעודד.
טובי הניד בראשי לעצמו, ״איך אוכל להאמין לך? אם הודת בעצמך שאתה שקרן.״
כי אתה חבר שלי ואנחנו סומכים זה על זה, רציתי לומר.
אבל לרגע עברה בי המחשבה שאולי, אפילו לו לא כדאי לסמוך עליי. רק ליתר ביטחון. ״כי היא החברה שלי עכשיו,״ הפעם זה היה חיוך אמיתי שנמתח על פניי. ״כי אני רוצה לעשות איתה עוד הרבה מאוד דברים לפני שזה יגמר, למרות שזה רק התחיל. ואין לי כוונה לגמור את זה עכשיו או בזמן הקרוב.״ ליטפתי בעדינות את החתכים היבשים. ״זה פשוט היה הרגל מגונה, הייתי צריך לפרוק באותו רגע.״ ולא רציתי שמישהו אחר יפצע עוד מלבדי.
טובי קם על רגליו ושלח לי את את ידו המושטת. אחזתי בזרועו והתרוממתי והוא רכן מטה והביא לי חזרה את בגדיי. הוא לא היה צריך לדבר, השתיקה שלו אמרה יותר מאלף מילים.
הוא היה מאוכזב ממני שנכנעתי כל כך מהר.
הדבר היחיד שהייתי גאה בו בחיי, שהצלחתי לתקן, הייתה הגמילה מאלכוהול וניקוטין, במיוחד בגלל שלא התמכרתי ממש לאלכוהול וגם בשל הגיל הצעיר אליו התמכרתי. הסיגריות היו טיפה יותר קשה להיגמל, במיוחד שנתנו לי אותם גם כשגרתי אצל לוקאס. אבל אחרי שחזרתי לכאן, עם הרבה מאוד שיטות אחרות להירגע ולשחרר את רסן, גם מהם נגמלתי.
אבל אני יודע ששוט הכי קטן או שאיפה אחת ובודדה עלולים לדרדר אותי לעוד הרבה אחרי, ובסופו של דבר להישבר גם בזה.
ועכשיו הוא מאוכזב מפניי בגלל שלא הצלחתי לעמוד בגמילה שאנחנו מתמודדים איתה עכשיו — הגמילה של הידיים צמאות הדם שלי מלפצוע את עורי.
טובי חיכה שאסיים להתלבש ולשטוף את פניי במים לפני שפתח עבורי את הדלת ויצאנו חזרה לכיתה בדממה.
באמצע הדרך צלצול המוסד צלצל והודיע שהשיעורים מתחלפים, ושנייה אחרי דלתות הכיתות סביבנו החלו להיפתח ולהיסגר ביחד עם המולות התלמידים המתרוצצים הנה והנה, ממהרים להגיע אל כיתותיהם.
ראיתי מרחוק את מאל ואלי יוצאות מהכיתה, מאל עדיין עם הבעה מודאגת על פניה. כשהיא ראתה אותנו היא לא היססה לרוץ לעברנו ולא עצרה עד שכרכה את זרועותיה סביב צווארי. עטפתי את גבה וקצות אצבעותיה עלו על כפות רגליי. נאחזתי בחיבוק הזה כאילו היה החיבוק האחרון.
שריריי התרפו ככל שהזמן חלף. התלמידים סביבנו המשיכו לזוז אבל אנחנו עמדנו במקום והמשכנו להתחבק.
״אתה בסדר?״ היא שאלה מבעד לכתפי, נשמע שהייתה על סף בכי. ״אני לא יודעת מה קרה לך, טובי פשוט לקח אותך משם...״
״אני בסדר,״ הרחקתי אותה מעט, ידי על לחייה ואגודלי מברישה את עורה הרך.
״מה זה היה?״ היא הייתה המומה.
״רק התקף קטן.״
היא כיווצה את גבותיה, ההבעה המודאגת לא נוטשת את פניה. ״התקף? יש לך התקפים דילן?״
הנהנתי וללא מילים נוספו הצמדתי את פניה אל חזי והנחתי את סנטרי על ראשה. היא עטפה עם זרועותיה את מותניי.
טובי ואלי — שכבר הספיקה לצמצם את הפער — הביטו בנו בשתיקה. הסתכלתי בחשש על טובי. לא היה ניתן להבין אם הוא כעס או ריחם, אבל הוא זע באי נוחות כשראה את מאל צמודה אליי כך.
אני בטוח שאלמלא ההרגשה הרעה שלו, והדברים שקרו עם תרזה, הוא היה מאושר בשבילנו ומאמין בנו.
״הו הו,״ שמעתי את קולו הציני של ניוט מגיח מאחורינו, ״שתיקה מעיקה, חיבוקים דביקים,״ הוא בחן את מאל בגבה זקופה ואז את פניי. ארשת פניו השמחה נפלה. הוא החליף מבטים קצרים עם טובי ואז חזר אליי.
חייכתי חיוך קטן, ״אני בסדר.״
הוא לא ענה, רק הנהן ומתח את כתפיו. ״אוקיי, אם כך, יש לנו שיעור עכשיו פראולה,״ הוא התכוון אל אלי. ״את באה?״
אלי סקרה אותנו בזריזות לפני שהנהנה אל כיוונו של ניוט ושניהם פנו במסדרון אל עבר אחת הכיתות.
״יש לנו שיעור פסיכולוגיה עכשיו דילן,״ הצהיר טובי. ״אתה...?״
הנדתי בראשי לשלילה, ״אבריז ממנו, אני לא במצב רוח טוב לזה.״
״רוצה שאשאר איתך?״
המשכתי לבטל אותו.
״יש לך מקום שקט?״
הנהנתי.
עיניו נדדו למאל ואז חזרו אליי ולסתו נמתחה. הוא הסתובב והתרחק.
עדיין לא הרפיתי ממאל תחתיי והיא לא ממני.
שפשפתי את גבה, ״כמה קיבלנו?״
״מאה. תודה לאל שגברת מאריסון החליקה את ההברזה שלך באמצע והבינה שזה כנראה היה רציני ולא הורידה ניקוד.״
נשקתי את ראשה וגיחכתי, ״אז העבודה שלנו השתלמה בסוף. יש לנו ציון טוב.״
היא המהמה בהסכמה והמשיכה לקבור את פניה בחזי, נצמדת אליי עד קצה היכולת. לא היה אכפת לה בכלל שתלמידים מסתכלים, והאמת שגם לא היה אכפת לי.
״אנחנו צריכים להיפרד עכשיו,״ היא לחשה. ״יש לנו שיעורים נפרדים.״
נשכתי את שפתי התחתונה. קולה הקטן והמהוסס היה כל כך חמוד.
הורדתי אליה את מבטי, ״אנחנו לא חייבים להיפרד.״
״כן? איך?״
משכתי בכתפיי, מרגיש את מצב רוחי עולה בזכות קרבתה אליי. ״תוכלי להבריז איתי.״
גבותיה נסקו, ושעשוע ניצת בחיוכה המתפשט לאיטו על פניה. ״דילן קופר, אתה מדרדר אותי?״
״אדגר קופר, ולא, אני מציע לך הצעה שיש לך זכות מלאה לסרב לה.״
גיחוך נפלט מפיה, ״אדגר? דילן אדגר קופר? רציני?״
הנהנתי, ״על שם סבי מצד אימא.״
היא המשיכה לצחוק.
״אז את רוצה?״ שאלתי בהתלהבות גוברת.
היא ליקקה את שפתיה לפני שנשכה אותן, ״לאן?״
ליקקתי את שפתיי אחריה כשידיה חזרו להיכרך סביב עורפי, ״לגן עדן?״
היא המשיכה לצחקק ושמטה את ראשה לאחור. חיוכי הכאיב לעצמות לחיי.
״להוואן?״ היא שאלה בשקט, כיאה לסוד שרק שנינו חלקנו.
הנהנתי והיא הצטרפה אליי עם הנהונים נלהבים משלה. מאל התנתקה ממני ורצה חזרה אל הכיתה, לאחר כמה שניות היא הגיחה משם יחד עם תיקנו על גבה והגישה לי את שלי.
לקחתי אתה ידה ושנינו רצנו בין התלמידים אל המקום הפרטי שלנו.