האובססיה של השטן

פרק 1

אל תשכחו להצביע לפרק ולעקוב אחריי לעוד עדכונים 3>
____________________
~ נ.מ דילן - הווה ~

אני בן שמונה.
אני יודע את זה כי לעולם לא שכחתי את היום הזה.
הייתי בן שמונה כשנכנסתי אל הבית לאחר יום הלימודים. אני זוכר, אני זוכר שהגעתי מדוכדך כי זה היה היום השלישי שאף אחד לא דיבר איתי בבית ספר, בלי שום ידיעה למה. ראיתי את הילד הזה אדם, הילד החדש שאיך שעיניו לכדו את שלי נשקפה בהן שנאה טהורה. לא עשיתי לו כלום, והוא הפנה את כולם נגדי.
אז הגעתי הבית עם דמעות בעיניים, אבל ניסיתי ככל יכולתי לא לתת לזה להשפיע על המשך היום שלי.
היום אימא הבטיחה שהיא תקדיש את היום הזה לשנינו, וספרתי את הדקות בציפייה רק להגיע לכאן. היא אמרה שתפגוש בבית בזמן שאהיה בבית ספר עמית לעבודה, תסגור איתו פרטים ואז כל היום יהיה שלנו, ואולי אחרי זה אבא וטיילר יצטרפו.
שמטתי את התיק בכניסה וניגשתי לחפש את אימא, לא שמעתי אותה בשום מקום, אבל המפתחות והטלפון שלה היו על השיש, אז ידעתי שהיא בבית.
שמעתי חבטות חלושות מחדרה בקומה העליונה, ורצתי בדרגות כדי להגיע אליה.
כשעמדתי במפתן הדלת, חיוכי נפל. דמעות היו בעיניה של אימי, כששכבה על המיטה שלה, מעליה גבר זר, שהאיבר שאמור להיות פרטי ונסתר מעיני כל אחד חובט בישבנה של אימי.
אימא שלי נאנסה, ואני בתור ילד קטן לא ידעתי מה לעשות.
כמובן, שלא ידעתי מה זה אונס אז, אז נכנסתי אל החדר ושאלתי מה קורה. הזר סובב אליי את פניו המפחידות וצרך עליי לצאת. פניתי להביט בעיניה הדומעות של אימי, שחייכה אליי ואמרה לי לעשות מה שהזר אומר ולצאת.
ידעתי, למרות שלא באמת היה לי מושג, שהכול לא היה בסדר. אבל הזר הפחיד אותי, כל כך, שיצאתי וחיכיתי בחוץ, כשהדמעות שהתאפקתי לשמור עליהן כל היום פרצו ממני.
לאחר כמה דקות הדלת נפתחה, והזר יצא מתוכה. הוא העיף בי מבט והניד בראשו בחיוך מלגלג לפני שהמשיך אל המדרגות ונעלם.
מיהרתי להיכנס אל החדר לבדוק מה שלומה של אימא, אבל במקום להיכנס לחדרם, נכנסתי למטבח.
הייתי בן שלוש ערה עכשיו, וראיתי את אימא על רצפת המטבח, שכובה על גבה, כשפניה הביטו אל התקרה. עיניה פקוחות אך לא נראו בהן חיים, גופה היה מכוסה בדמה. לידה שכב אבא, בתנוחה דומה מאוד לזו של אימא. גם עיניו הביטו בי, ללא חיים, מגואל בדמו.
שמעתי צרחה, צרחה שצלצלה באוזניי עד שגרמה להן לדמם. זיהיתי את הצרחה הזאת, את הקול הזה, זה היה הקול שלי.
הידיים שלי היו מלאות בדם כשהסתכלתי עליהן, ואז לפתע גופי נמשך לאחור והוטח ברצפה.
התנשמתי במאמץ כשמי שכינתי המזדיין הרוסי שרצח את הוריי גהר מעליי.
עכשיו הייתי בן ארבע עשרה, והייתי לכוד.
״תהרוג אותו ילדון! תרצח אותו דילן!״ שמעתי את קריאתו של לוקאס, אך הוא לא נראה בשום מקום.
ידעתי מה לעשות, חוויתי את הרגע הזה מליון פעמים בשנים האחרונות. שלחתי את ידי לכיסו והוצאתי את האולר שלו, את האולר שלי, ונעצתי אותו בתוך ליבו.
כשהוא התכוון לקרוס מעליי העפתי אותו לצד והתרוממתי על רגליי. רצתי אל אורך הסמטה, לא ידעתי למה, אבל ידעתי לאן.
זה תמיד היה אותו דבר.
פניתי ימינה ונכנסתי למסדרון. זה לא היה המסדרון של הבית שלי, זה היה המסדרון של הבית שלה. כשהבטתי אחורה, הסמטה נעלמה, ורגליי לקחו אותי אל חדרה.
לא רציתי לפתוח את הדלת, ידעתי מה אמצא בפנים. אבל לא היה לי שליטה על גופי. ידי נשלחה לידית ופתחה את הדלת לפני שהסתערתי לבפנים.
הוא שכב מעליה והיא מתחתיו, שניהם גונחים בעונג, עם חיוכים מרוחים על פניהם,
״למה בגדת בי?״
זה היה הקול שלי ששאל, שבור ופצוע, אבל פי לא זז. כמו גליצ׳ במשחק מחשב, מלראות אותם מזדיינים ראיתי אותו עם אולר בחזהו על הרצפה.
״לא דילן לא!״
הצעקה שלה, הקול הזה שכל כך אהבתי פעם, הדהד בראשי והעלה קיא בגרוני. הוצאתי את האולר מחזהו וראיתי בפעם האחרונה את אותם עיניים כחולות וצלולות, שנראו לי לפתע כל כך ריקות, קרות, וממש לא מאוהבות.
זה בסדר, עיניי שיקפו אותה הבעה.
קמתי בבעתה, ואז מיהרתי להירגע כשזיהיתי את התקרה של חדרי החדש. עיניי נדדו על החלון, טיפות גשם זהירות נפלו מהן. היה גשם אמש, תמיד יש גשם. נאנחתי והעברתי יד בשערי הפרוע כשדלת חדרי נפתחה. אליסון נכנסה אל החדר, עם ארגז גדול ומלא בחפצים בידיה.
״בוקר טוב!״ קראה בעליזות כשהניחה את הארגז על גבי השולחן.
שפשפתי את עיניי כשהתרוממתי לישיבה.
״קדימה,״ טפחה על הארגז, ״יש לך עוד שלושה כאלו לסדר.״
גנחתי בעייפות וחזרתי לשכב, מסתובב על גבי ומחבק את הכרית.
היא פנתה אל החלון והגיפה את הווילונות ומיד
לאחר מכן העלתה את התריס.
סובבתי את פניי לצד השני, מתחמק מין האור.
״קדימה דילן,״ אליסון צחקקה ואחזה בשולי השמיכה שלי, מעיפה אותה ואז פולטת צווחה וממהרת להחזיר. ״למה אתה עירום?״
״הממ זה כיף,״ השבתי בישנוניות.
״אידיוט,״ היא העיפה את השמיכה שוב ומיד נמנעה מלהסתכל עליי. ״קדימה לקום!״
״זה יום ראשון! חופש!״
״ל־קום!״ ציוותה מאחורי כתפה כשיצאה מין החדר.
הכרחתי את רגליי לגרור אותי אל קצה המיטה ומשם אל השירותים בחדרי.
שטפתי את פניי במים וסטרתי להן כמה פעמים כדי להתמקד ולצאת מהדכדוך והעייפות.
צחצחתי שיניים, התקלחתי והתלבשתי ואז הערתי את שותפתי לשינה - הכלבה שלי שאנל. יצאתי מהחדר אל אורך המסדרון שהתרגלתי להתמצות בו כשהיא בזרועותיי, עדיין ישנונית.
היא מגזע שיצו ננסי, לבנה עם כתמים חומים ושחורים, והיא הדבר הכי מתוק שפגשתי בחיים. היא הייתה המתנה שלי לחג המולד, המתנה האחרונה שזכיתי לקבל מהוריי.
ירדתי איתה במדרגות ואז הנחתי אותה על הרצפה לפני שהמשכתי אל כיוון המטבח.
אליסון שהייתה שם מיהרה להסיט ממני מבט. ״תתלבש לעזאזל!״
״אני לבוש,״ במכנסי בוקסר וטרנינג אפור.
״שים חולצה.״
״פחות,״ ניגשתי אל המקרר וחיפשתי משהו לחטוף לפני שאברר עם ניוט וטובי מה עושים היום.
״איפה טיילר?״ שאלתי את אליסון, מתכוון לאחי הגדול.
״הוא יצא לברר כמה דברים בנוגע לבית.״
השיבה והסיטה את שיערה השחור והארוך מכתפה.
הנהנתי בהבנה כשהבחנתי בקערת אננס חתוך ולקחתי כמה חתיכות ממנו לפני שסגרתי את המקרר. נשענתי על השיש כשאליסון שאלה, ״סידרת את הארגזים?״
״רק התעוררתי, אעשה את זה אחר כך.״ הכנסתי חתיכת אננס מתוק אל פי.
״רצוי שתעשה את זה לפני מחר, לפני שאתה מתחיל את השנה החדשה בלימודים.״
״אחרי חודשיים.״
״אתה תהיה עסוק בלצמצם את הפער, ולא יהיה לך זמן או כוח.״
פסעתי אליה, ״יהיה לי,״ נישקתי את ראשה כשחלפתי על פניה למלא לי מים. ״את יודעת כמה סדר וניקיון חשובים לי.״
״יש גם כמה ארגזים עם... הדברים שלך, תסדר אותם ותדאג להיפטר מהם.״
הנהנתי כשהבנתי למה היא התכוונה כשלקחתי את הכוס ממתקן המים ושתיתי את תוכלתה. ״סגור.״
יצאתי מהמטבח בדיוק כשדלת הביתה נפתחה ומתוכה הגיחו טובי וניוט.
"״בדיוק התכוונתי להתקשר אליכם,״ גיחכתי.
״לא צריך,״ אמר ניוט. ״תשמע את זה.״ הוא החווה לעברו של טובי.
״היום בערב יש מסיבה שחבר טוב שלי מארגן, כל המוסד יהיה שם זו הזדמנות מצוינת לגרום לכם להשתלב לפני מחר.״
״תפסיק לקרוא לתיכון הזה מוסד אחי,״ רטן ניוט. ״זה מוזר.״
״אתם רוצים להשתלב לא? טוב, אז במשך שנים התיכון שלנו נקרא על ידי התלמידים מוסד. תתרגלו לזה, אני התרגלתי די מהר.״
״אתה שם שנתיים.״
״וגם אתם הולכים להיות, אז תתחילו לקרוא לו ככה או שאכחיש שאני מכיר אתכם.״
נאנחנו והנהנו בייאוש.
״אז תהיו שם בשמונה?״
המשכנו להנהן.
״יופי,״ חייך בסיפוק. ״אשלח לכם כתובת, תגיעו ואל תלכו לאיבוד כי אני לא מתכוון לקחת אתכם.״
גלגלתי את עיניי בדיוק כשקולו של אחי הגדול שאל מאחוריי, ״כתובת לאן?״
הסתובבנו כולנו אל דמותו של טיילר שעמד מאחורינו בשילוב ידיים.
לעזאזל הדלת נפתחה?
״כתובת לגלידרייה,״ פלטתי את השקר הראשון שעלה בראשי. טובי וניוט הביטו בי במבט שאומר, ברצינות?!
הנהנתי וחבקתי את כתפו של טובי. ״הוא השיג לי את הגלידרייה הכי טובה בעיר, ואתה יודע כמה אני אוהב גלידה.״
הוא לא אכל את זה בשיט.
הייתי מוצלח מאוד בשקרים, אבל תמיד הרגשתי תחת מבטו שהוא חיבר לגופי מכונת פוליגרף בסתר והוא יודע מתי אני משקר או לא.
הוא המשיך לשתוק, מחכה שנפלוט את האמת. אבל שלושתנו סתמנו את פינו.
״מחומצן?״ שאל טיילר את ניוט, שהזעיף אליו פנים.
״המוח שלך מחומצן, זה בלונד טבעי,״ הצביע על שיערו.
טיילר פנה להביט בטובי. ״יש לך משהו להוסיף לי?״
״השוקולד מנטה שלהם ממש טוב,״ טובי חיבר בין אגודלו לאצבעו כששלושת האצבעות האחרות זקורות, מסמן הצלחה. ״ממש מומלץ.״
טיילר הנהן, ״אוקיי,״ ואז הוא פנה להביט אל כיוון המטבח. ״בייב?״
״הם הולכים למסיבה ביתית שמארגן חבר של טובי,״ אליסון ענתה לבעלה כשנשענה על הקיר בפנים ממזריות.
״בוגדת!״ צעקתי שעה שנעלמה במטבח.
״איזה חבר?״ טיילר שאל כשחזר להסתכל עלינו.
״ממש טוב ולא מזיק,״ טובי ענה וזקר את אגודלו.
״טובי,״ טיילר נאנח והעביר את ידו בשיערו. ״אתה חושב שאני טיפש?״
טובי הניח את ידו על חזהו כנעלב. ״ממש לא!״
״אולי טיפה,״ הוסיף ניוט מהצד בצחקוק, וחייך אל שנינו כשהבטנו בו במבט שאמר לו להיזהר בדבריו.
״תסתום את הפה שלך מחומצן,״ חרק טיילר מבין שיניו.
ניוט זקר אליו אצבעות משולשות ואז התחפף לצד אל שאנל כשהוא מסנן לעצמו קללות חירשות.
אם יש משהו שניוט לא אוהב, זה שהופכים את צבע שיערו למלאכותי.
נשארנו עכשיו רק אני וטובי מולו.
״אתה לא הולך,״ טיילר חרץ עובדה ואז החל לפסוע אל כיוון המטבח.
״מה?״ רדפתי אחריו. ״אני כן!״
״אתה לא.״
״אני כן!״
״הוא כן!״ עודד מרחוק ניוט ממקומו על הרצפה בעוד שאנל ביו רגליו המשולבות, ״תראה לו מה זה דילדול!״
אני שונא כשהוא קורא לי ככה.
״לא דילן אני לא מוכן שתשתכר!״
״מי אמר שיהיה אלכוהול בכלל? אני בן שבע עשרה.״
״שש עשרה,״ תיקן.
״עוד מעט שבע עשרה. אני קטין, כולם יהיו קטינים, נכון טובי?״
טובי הנהן.
״במסיבות ביתיות בלי הורים של בני נוער חרמנים תמיד יהיה אלכוהול,״ אמר טיילר. ״וחוץ מזה זה שאתה קטין אף פעם לא באמת הפריע לך, תמיד עשית מה שבראש שלך ואף פעם לא התחשבת בעובדה שאתה עדיין פאקינג ילד.״
הוא אף פעם לא יהיה גאה בדרך בה בחרתי ללכת.
״אתה לא הולך להשתכר,״ המשיך.
״אני גם לא תכננתי!״ התסכול ניכר בקולי. ״לעזאזל טיילר נראה לך שבאמת הייתי שותה? אני? אחרי כל הזמן שנלחמתי כדי לצאת מזה? אחרי שכולכם עזרתם לי להילחם בזה?!״
״עדיין אני לא רוצה שזה יהיה לך כמו קינוח מול העיניים ותתפתה.״
״זה לא מפתה זה מגעיל אותי!״
לא שיקרתי, דברתי אמת.
״טיילר אני...״ ניסיתי למצוא את המילים הנכונות שיגרמו לו להסכים. וגם אם הוא לא היה מסכים הייתי הולך בכל זאת, פשוט אף פעם לא היה לי נעים להסתיר מאחי. ״אני הולך לשם רק בשביל לדאוג שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.״
עיניו הבזיקו בעצב, וידעתי שנגעתי בנקודה בליבו שרציתי לגעת בה.
ניסיתי ככל יכולתי להשאיר את הנושא הזה סתמי ולא לתת לו לחדור לליבי שוב.
״אני וניוט הולכים לשם להכיר, לצחוק, לצבור חברים כמו שנערים בגילי אמורים לעשות. זה לא מה שרצית? שאתנהג כמו נער רגיל?״
טיילר שפשף את פניו בעייפות ניכרת.
״בבקשה טיילר,״ כיווצתי את גבותיי במבט עצוב ומתחנן.
טובי וניוט הגיעו לעזרה כשנפלנו יחד על ברכינו והתחננו אליו כמו כלבלבים אל הבעלים שלהם.
טיילר נאנח ופניו הרצינו לעברי. ״אם אתה חוזר, אפילו עם האחוז הכי קטן, של אלכוהול בדם, אתה ישן בחצר היום ללא שמיכה.״
חייכתי כשהתרוממתי חזרה על רגליי, ״שנינו יודעים שזה לא יקרה.״
הוא נשף בכעס ועקף אותי אל כיוון המטבח, חולף על גבי אשתו שאמרה לעברנו, ״אתם איומים.״
ניוט קרץ לה, ״אבל הולכים למסיבה.״