האובססיה של השטן

פרק 7

אל תשכחו להצביע לפרק ולעקוב אחריי לעוד עדכונים 3>
____________________
~ נ.מ מאליה ~

לא היה לי שום דבר לעשות הערב. סתם לא רציתי שיחשוב שאני חסרת חיים, ומשתוקקת להיות איתו. לא ידעתי למה התלהבתי כל כך כשראיתי את האכזבה על פניו, אבל אין ספק שזה שימח אותי.
הסתדרתי מול המראה אולי כבר איזה חמש פעמים, התאפרתי ודאגתי להריח טוב ושהחדר יהיה מסודר ונקי בשבילו. השתדלתי כמה שיותר שהאיפור לא יראה מוגזם, שלא יחשוב שהתכוננתי בשבילו או משהו. שניסיתי להיראות יותר יפה לכבודו.
לבשתי פיג׳מה קצרה עם חזייה כמובן, ומעליי סווטשירט שלא רכוס עד הסוף, עדיין רציתי לחשוף בשבילו טיפה עור. שיערי מסולסל ואסוף למחצה בקליפס מאחורי ראשי, והאור היחיד בחדר הזה מופק מהמנורה על השידה שלי, יוצרת אווירה אינטימית. במילא המחשב שיהיה דלוק ייצור עוד אור.
תרגלתי נשימות, לא חשתי התקף קרב, אבל סתם נלחצתי מדברים שלא בהכרח יקרו. ואנחנו עדיין צריכים לעבור את הקומה התחתונה, שם אימא וג׳י נמצאות ומוכנות ומזומנות לעשות לי פדיחות.
החרדה טיפסה לגרוני וחנקה אותי כשפעמון הבית צלצל. הסתדרתי מול המראה בפעם האחרונה, ריססתי עוד קצת הרבה מבושם האהוב עליי ובדקתי את ריח הפה שלי לפני שירדתי במהירות לקומה התחתונה.
זה היה מאוחר מידי. אימא וג׳י כבר פתחו לו את הדלת, עומדות לפניו עם חיוכים מאוזן לאוזן על פניהן, טיפה מלחיץ.
״היי,״ חייכתי אליו ודילן הסב את מבטו אליי, נראה שדמם.
עשיתי צעד מבויש אחד וסימנתי לו עם ידי לעקוב אחריי, ״החדר שלי למעלה.״
דילן נפרד מג׳י ואימא, והנחיתי אותו לאן ללכת. ברגע שפסע במעלה המדרגות ונעלם בקומה העליונה, אימא וג׳י החליפו את מבטיהן להמומים וממזריים.
״הוא ממש חתיך,״ ג׳י אמרה ללא קול, ואימא הנהנה בהסכמה.
בחרתי להתעלם מהן ולגשת במהירות למטבח, להכין לנו נשנושים ושתייה. לקחתי בקבוק קולה זירו גדול, שתי כוסות וכמה חטיפים, ועליתי בקושי במדרגות עד לחדרי.
פתחתי את הדלת ומצאתי את דילן על המיטה, מדפדף בחומרים ששמתי על המיטה לעבודה.
״אתה יכול להוריד נעליים,״ אמרתי כשהנחתי את הדברים על השולחן. ״תרגיש בנוח.״
טיפסתי על המיטה לידו כשהוא נפטר מנעליו. פתחתי את שקית הדוריטוס והגשתי לו.
״תודה,״ הודה והתמקם לידי, ברכו מתחככת ברגלי. חייכתי, המיטה שלי הייתה די גדולה, אבל המחשב לפנינו הכריח אותנו להתקרב.
התחלנו את העבודה, לפחות את הסעיף הראשון, וטוב, די רצינו להתאבד.
נפלתי על המיטה על גבי בייאוש, כשאפילו לא עבר חמש דקות.
דילן צחקק, ״נתקשר לטובי אולי הוא יוכל לעזור.״
נאנחתי והתרוממתי חזרה, ״אני מקווה.״
אחרי כמה צלצולים, המשיבון ענה.
״אנסה את אלי,״ הצעתי והתקשרתי אליה מהטלפון שלי, שמה אותה על רמקול. לא ציפיתי שתענה, היא אמורה להיות עכשיו באירוע התרמה של ההורים שלה בביתה, אבל אחרי צלצול אחד היא כבר ענתה, ״הלו?״ קולה הרובוטי נשמע.
״היי, אלי, אני צריכה עזרה.״
״אממ, זה לא הזמן הכי טוב עכשיו, אבל מה יש?״
״אני ודילן פה עושים את העבודה בביולוגיה ולא הבנו מכל הדבר הזה כלום, אני בספק אם באמת קיימות מילים כאלו. יש מצ - ״
״וואו וואו וואו וואו!״ קטעה אותי במהירות. ״איפה את ודילן נמצאים?״
״בחדר.״
״איזה חדר?״
החלפנו מבטים.
״שלי.״
שקט מופתי השתרר על הקו - השקט שלפני הסערה - כי אלי החלה לצרוח. שנינו הופתענו בעודה צועקת דברים נרגשים וממש לא מובנים.
״אוקיי אלי תודה רבה על העזרה!״ אמרתי לה וניתקתי בזריזות את השיחה, שומטת את הטלפון לצידי באנחה.
״זה היה,״ נשמע טיפה המום. ״לא צפוי.״
״לאאא, דווקא הייתי אמורה לצפות את זה. לא משנה כמה אתה תכיר אותה, היא מלאת הפתעות.״
״אני בטוח,״ הוא חייך אליי.
דפיקות נשמעו על הדלת לפני שג׳י פתחה אותה. ״הכנתי פסטה בולונז.״
״אתה רוצה?״ שאלתי אותו, הבטן שלי קרקרה וממש רציתי משהו שהוא לא חטיף דוריטוס. והפסטה של ג׳י מעולה.
דילן משך בכתפיו, ״לא אכפת לי לנסות.״
ג׳י חייכה בסיפוק, ״יופי, אז תזיז את התחת שלך למטבח כי אני לא מביאה לך לפה.״
הוא פלט צחוק מהישירות הבוטה של אחותי וקם מהמיטה, ״את באה מאל?״ שאל לפני שנעלם מבעד לדלת.
״מאל?״ ג׳י שאלה מהמסדרון.
משכתי בכתפיי והתרוממתי גם.
כמובן שאימא כבר חיכתה במטבח, לעוד סיבוב בחינות. כן, אין ספק שהיא חושדת שקורה משהו יותר.
לעזאזל הלוואי שהיה קורה יותר! לא קורה כלום!
ג׳י, אני ודילן התיישבנו בזמן שאימא ניקתה כלים ששתלה בכיור, רק בשביל שיהיה לה תירוץ להיות נוכחת ולפתוח בחקירה.
״אז דילן, מה יש לך לספר?״ שאלה אימא כשהסתכלה אלינו מאחורי כתפה.
דילן נעץ את המזלג בפסטה, ״עברתי למוסד אני וחבר לפני כמעט שבוע, כי רצינו להיות עם טובי ו... להתרחק מהתיכון הקודם שלנו.״
״למה שתרצו להתרחק?״
״הוא...״ שקל את מילותיו בקפידה. ״סחב איתו הרבה זיכרונות שאני מעדיף לשכוח.״
״הו,״ אימא הופתעה.
״כן,״ הוא הוסיף, ״גרנו בדרום של המחוז, ניוט במרכז -״
״ניוט הוא החבר?״
״כן. אבל אנחנו עברנו צפונה לבית אחר כי... רצינו קצת גיוון.״
״גיוון זה טוב. ומי זה אנחנו?״ התעניינה.
גם ג׳י גמעה כל מילה. גם אני עשיתי כמוה.
דילן שתק לרגע ארוך שרק אכל מהפסטה, ״המשפחה שלי.״
אימא הנהנה וניגבה את ידיה, מתיישבת גם היא על השולחן. באמת אימא זה נראה כאילו את חוקרת אותו! נזפתי בה בראשי. זה מה שהיא באמת עושה.
״כמה אחים אתם?״
הרגשתי דקירה בליבי. גם ג׳י, שהשפילה את מבטה לצלחת.
״שניים.״
״כמה הפרש?״
״שבע שנים.״
״וואו, מי הגדול?״
״הוא.״
רציתי לקטוע את הרגע, רציתי שתפסיק לתחקר אותו. הוא לא היה חבר שלי, הוא היה תלמיד מהלימודים שבא לעשות איתי עבודה.
״אימא — ״
״ומה התוכניות שלך לעתיד?״
דילן משך בכתפיו. ״אין לי משהו בראש.״
״בן כמה אתה?״
״עוד מעט שבע־עשרה.״
״אתה לא נראה כמו בן שבע־עשרה,״ אמרה בישירות.
רציתי לשבור את הצלחת. הכול רק כדי להסיט ממנו את צומת הלב. אבל זה אפילו לא נראה שהחקירה הפריעה לו.
״קפיצת גדילה, אני מניח.״
״אתה מתאמן?״
הוא הנהן כשהפסטה הייתה בפיו.
״במה?״
״אממ,״ ניגב את פיו בנייר מטבח. ״אני בנבחרת הכדורגל של המוסד, מתקנים בחדרי כושר, ולפעמים טובי משיג לנו אישור למתחם אימונים של המשטרה.״
״מתחם אימונים?״
״מקומות אימון מיוחדים ופרטיים ליחידות מובחרות.״
״טובי יכול לעשות את זה?״ שאלתי בפליאה.
דילן הנהן.
״פאק! אני רוצה גם!״ הכרזתי ותכננתי בראשי את כל מה שאני הולכת להגיד לבוגד שלא טרח להגיד לי שהוא יכול להשיג אישורים מהסוגים האלו.
דילן צחק, והחיוך שכובש אותי כל פעם מחדש שוב התפרש על פניו.
הסטתי ממנן את מבטי אל ג׳י, שחיוך חולמני התנוסס על פניה. בעטתי ברגלה מתחת לשולחן. אני מקווה מאוד שהיא לא מתכננת עליו או משהו.
היא הזעיפה אליי את פניה וקמה מהשולחן לאחר שסיימה, מפנה את כליה אחריה.
גם אני ודילן סיימנו ואימא ריחמה עלינו סוף סוף ואמרה שתנקה אחרינו.
חזרנו לחדרי והפעם נכנסנו לזה חזק - פתחנו את כל מקורות המידע האפשריים, והחלטנו לסיים לפחות שלישי מכל העשר שאלות.
מתחתי את גבי כשכיבינו את המחשב סוף כל סוף אחרי שעה או שעה וחצי.
דילן נעמד והחל להסתובב בחדר בזמן שהתמתח גם הוא, סקר את ארבעת הקירות במבטו.
החדר שלי לא היה גדול אבל גם לא קטן. המיטה באמצע החדר, השולחן מתחת לחלון, הארון, השידה הגדולה ומעליה הטלוויזיה, בצידו יש דלת שמובילה לשירותים פרטיים.
טוב, אולי הוא באמת היה די גדול.
״סליחה על החקירה שקרתה במטבח,״ התנצלתי כשעצר מול השולחן עם הגב אליי.
״זה בסדר, ידעתי שיקרה דבר כזה.״ העיף עליי מבט. ״זה מה שתמיד קורה כשנערה מביאה נער הביתה וההפך - ההורים מוציאים דף ועט ומתחילים לרשום.״
״אה כן? גם ההורים שלך עשו את זה?״
גופו התאבן לשתי שניות בדיוק לפני שנרפא שוב. ״לא הם לא עשו לי את זה, הם עשו לאחי. אני באותו זמן הייתי ג׳נה, מסתכל מהצד וצוחק.״
גיחכתי. צפיתי מהופנטת באצבעותיו מוברשות על גבי שולחן העץ שלי, חש את חפציי תחת אצבעותיו. הן עלו לתמונות התלויות על גבי הקיר שהדבקתי ברישול בנייר דבק, וכתפיו רעדו כשצחק חרש, ״זה טובי?״
״אתה לא מזהה את חבר שלך?״ לא הייתי צריכה להסתכל על התמונה כדי לדעת על איזו הוא מדבר. תמונה שלי ושל טובי כשהוא שבר את האף ודימם ממנו, אז דחפתי לו לשם טמפון וצילמתי. אחת התמונות מהיותר מוצלחות שלי.
הוא הוציא את הטלפון שלו מכיסו וצילם אותה, ״אני וניוט כל כך הולכים לצחוק עליו.״
״יש שם עוד תמונות פדיחה, אם תחפש טוב תמצא אוצרות,״ דירבנתי אותו. הוא הסתכל עליי עוד פעם בחיוך זאבי ואז חזר לסקור אותן, מצלם כל תמונה, חלקן אני בהן. הלהיבה אותי המחשבה שאהיה בגלריה שלו.
הוא החזיר את הטלפון למקומות ושלח את ידו אל רוכסן הג׳קט שלו, מוריד אותו וחושף זרועות חשופות ושריריות, מעוטרות וורידים - לא בולטים מידי אבל עם נוכחות, מהסוג שגורם לך להזיל ריר.
הוא נראה כמו פרסומת מושלמת לבושם של גברים או הלבשה תחתונה. אלו היו רק הזרועות שלו שגרמו לנהר בין רגליי. פחדתי לגלות מה יקרה לי כשאראה את שאר הגוף. לצערי הרב, חולצת הטי שלו הייתה רפויה באיזור חזהו.
הוא המשיך להביט בתמונות, ואז שלח את אצבעו לאחת מהן ושאל, ״מי זה?״
קמתי מהמיטה ונעמדתי לידו, מסתכלת על התמונה שהצביע. כמו כל פעם שהסתכלתי על התמונה הזאת, דמעות של געגוע עלו לעיניי. ״זה אח שלי.״
״הממ,״ המהם בהבנה, ואז פנה להצביע לתמונה אחרת. זאת תמונת סלפי של חמשתנו - אני, אימא, ג׳י, אבא וקמרון. היינו בים, קטנטנים, בני פחות מעשר.
ג׳י הייתה משוכנעת שהיא תהיה צלמת נהדרת, למרות שהייתה רק בת שש, וניסתה לצלם תמונה סלפי של כולנו. הזרוע שלה הייתה קטנה בהחלט, וזה דרש מאיתנו לעלות זה על זה כדי שכולנו נצליח להיות בתמונה. ממש ישבנו אחד על השני. פלא שהתמונה לא יצאה מטושטשת מהמגושמות שלה בגיל הזה.
״איפה הם?״ דילן שאל לידי, ופילח אותי מהזיכרון המתוק. ״לא ראיתי אותם.״
״הם לא פה,״ עניתי ביובש.
״מתי הם חוזרים?״
״הם לא.״
הסתובבתי ומצמצתי את הדמעות, חוזרת לשבת על שולי המיטה. דילן התמהמה ליד התמונות לפני שהסתובבת וניגש לשבת לצידי.
״איך זה קרה? אם מותר לי לשאול.״
התקשיתי להחליט אם לספר לו או להותיר אותו תלוי באוויר. אבל דילן העניק לי הרגשה אינטימית כל כך בחברתו, מוגנת. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו.
״אחי נרצח, אחרי שהסתבך. ואבא שלי מת מצער כמה חודשים אחרי.״
צער התפשט על פניו, בעודי מנסה לשמור על רגשותיי קבורים בתוכי, לשים עליי מסכה אדישה.
״אני מצטער.״
״אין לך מה.״
״עדיין, אני מרגיש צורך להתנצל.״ מגע חם לפתע הורגש על ירכי, והשפלתי את עיניי כדי לגלות שהוא הניח על הירך שלי את ידו.
הרמתי אליו את עיניי המשתוממות, ובלעתי את רוקי בכבדות. מבטו לכד את מבטי, ואישוניו התרחבו. ליבי דפק בעוצמה.
לא חשבתי, רק התקרבתי אליו ולפני שאתחרט, הטחתי את שפתיי על שלו. הוא קפא כנגד שפתיי, אבל זה לא עצר בעדי מלהמשיך. רמות תאווה שלא חשבתי שקיימות בתוכי, שאני יכולה להגיע אליהן, הרתיחו את דמי.
ידיו עלו לאט אל לחיי, ואצבעותיו ליטפו את עורי כשלאחר רגע ארוך סוף כל סוף השיב לי נשיקה. היא הייתה איטית, אינטימית כל כך, ותשוקה התפוצצה בבטני.
נשימותיי האיצו כשהוא הטה את ראשי כדי לנשק אותי עמוק יותר, וליקק בהיסוס את שפתיי. איברי פעם בהזדקקות, ופישקתי את שפתיי בשביל לשונו.
אצבעותיו גלשו לשיער שלי, תפסו בכנפיי הקליפס שלי והורידו אותו כדי לחדור לשיערי ולקרב אותי אליו.
התנתקתי משפתיו אך מצחנו נשארו מחוברים, הייתי חייבת להסדיר את נשימתי. הלב שלי פעם כמשוגע כנגד צלעותיי, וחושיי הטלטלו.
דילן התנשם לשפתיי. ליקקתי את שפתיי, טועמת את רוקו. הוא עשה אחריי, והסתער עליי. הפעם הנשיקה הייתה סוערת יותר, תשוקתית יותר. הוא נישק אותי כאילו אני הייתי הארוחה הראשונה שלו אחרי הרעבה של חודשים. ידו הגדולה הטה את ראשי כפי שרצה, כאילו הייתי פאקינג מריונטה. בעוד ידו השנייה חפנה את לחיי. הוא גנב ממני את כל האוויר כשנישק אותי עמוק. אחזתי בחוזקה בחולצתו, רוצה לקרועה אותה מגופו. חפנתי את בטנו המוצקה, והרגשתי כאילו מיששתי לבנים. הוא היה חטוב ושרירי מכל הבחינות, מטר תשעים של יופי.
לפתע שפתיו התנתקו ממני בחדות, מותירות אותי נזקקת לעוד. עיניו היו פעורות בהלם, בפחד. שפתיו היו נפוחות ושערו סתור, והייתי בטוחה שאני נראית יותר גרוע. בלי דיבורים, הוא פשוט התרומם והחל ללבוש את ג׳קטו בחרדה.
״לאן?״ שאלתי בחרדה פתאומית, לא מפספסת בדחייה הניכרת שבמעשיו. הוא לא עונה, רק העביר יד בשערו כשחיפש את נעליו ונעל אותן.
האיבר החזי התכווץ. לא ניסיתי לשכנע אותו להישאר. נפגעתי כל כך בזמן קצר כל כך, ולפתע, הדבר היחיד שרציתי זה שילך.
וככה הוא עשה, הוא לא טרח להגיד להתראות כשהסתער אל מחוץ לדלת והותיר אותי לבד.
דמעות עלו לעיניי, אך סירבתי לבכות. האגו שלי נפגע מהדחייה, והתקוות הקטנות שפיתחתי התמוססו. אני נדלקתי עליו.
ועכשיו הוא הבהיר מצוין - הוא לא מעוניין.