האובססיה של השטן

פרק 16

אל תשכחו להצביע לפרק ולעקוב אחריי לעוד עדכונים 3>
____________________
~ נ.מ מאליה ~

הרגשתי נשיקות עדינות על פניי, מעירות אותי בחמימות מהשינה, לפני שניעורים חזקים טלטלו את גופי.
״מאל!״
פקחתי את עיניי והסבתי אותן אל כיוון הקול. גבי כאב מהתנוחה הלא טובה שנרדמתי בה, ונדרשו לי כמה שניות להבין איפה אני. בתוך רכב.
התרוממתי מיד והסטתי את מבטי בחדות אל דילן. הוא לא הביט בי, במקום זאת הוא היה שקוע בשמשה הקדמית.
״מה קרה?״ שאלתי כשהוא לא ענה רגעים ארוכים.
״איחרנו,״ הוא החווה בסנטרו שאביט קדימה.
השחר עלה, השמיים היו בהירים, ללא רמז לענן אחד, והתלמידים כבר היו בדרכן להיכנס לכיתות, מגרש החנייה היה מלא בכלי רכב.
שפשפתי את עיניי, ״נרדמנו כאן כל הלילה?״
״כן,״ הוא עקץ את התיק שלו וסידר את שערו במראה. ״קדימה,״ הוא פתח את דלת הרכב ויצא.
לא ידעתי מה לעשות מאשר להסתדר, לנקות את האיפור שנמרח במשך הלילה ולצאת אחריו. קלעתי את שערי לצמה כדי לטשטש את הבלגן כשקרירות מצמררת הורגשה על לחי במפגש עם האוויר הצונן. העברתי את ידי על צד פניי, והרגשתי משהו מחוספס, כמו רוק יבש. אלוהים רק שלא יררתי על עצמי כשישנתי. עד שנזכרתי בנשיקות שהרגשתי ממש לפני שקמתי, והפניתי את מבטי לדילן שהביט בנייד שלו בפנים מתוחות.
יש מצב שהוא נישק אותי? בנוסף לנשיקות הלוהטות שנישק אותי אמש? כשאמר לי לילה טוב והשתמש בכינוי, כינוי שכינה אותי בו כבר פעמיים.
תקווה קטנה זהרה בתוכי שאשמע אותו קורא לי ככה שוב.
הידקתי בין שפתיי כשהתאפקתי לא לחייך בעודי עושה את דרכי אליו, נעמדת מולו.
״הקליטה חזרה,״ אמר, ״ויש לי מלא שיחות שלא נענו.״
פערתי את עיניי כשנזכרתי בסופה ושלא אמרתי לאף אחד לאן נעלמתי אתמול. הוצאתי את הטלפון שלי ובדקתי את ההתראות, מלא הודעות ושיחות שלא נענו. הרוב מאימא, שכנראה מאוד רוצה להרוג אותי, השאר מג׳י, שבטח אימא הכריחה אותה לנסות להתקשר אליי בתקווה שאענה לה. יש גם צלצולים מאלי וטובי ואפילו מניוט.
הקשתי על מספרה של אימא, האדם הראשון שצריך להרגיע ולהודיע שאני בסדר. ראיתי שדילן בדיוק כמוני הצמיד את הנייד שלו לאוזנו.
צלצול אחד והיא כבר ענתה, ״אלוהים אדירים! מותק, זאת את?״
״כן אימא,״ אשמה צבטה את ליבי כששמעתי את קולה המודאג. אני יכולה רק לשאר אלו סרטים רצו לה בראש. ״היי, אני — ״
״איפה את? את בסדר? למה לא ענית? לא ישנתי כל הלילה! התקשרתי לכולם, אף אחד לא ידע איפה את!״
היא המשיכה להטיף לי מוסר כששמעתי את דילן עונה ברקע, ״כן אני יודע, אני מצטער, לא קרה כלום, א — ״ הוא נקטע על ידי הצד השני. תהיתי אם גם הוא מדבר עם אימא שלו. דילן אמר בבית שלו שההורים שלו בחופשה, אבל עבר שבוע ואולי הם כבר חזרו.
״מאליה!״ שמעתי את אימא צועקת מהצד השני.
״מה? כן אני כאן סליחה, אני במוסד ואני בסדר.״
״איפה היית בלילה?״
״אממ,״ נשכתי את שפתיי בלחץ כשניסיתי לחשוב על שקר. ״ישנתי אצל אלי.״
״התקשרתי לאלי, היא אמרה שהיא לא ידעה איפה את ונכנסה ללחץ בדיוק כמוני!״
לעזאזל אלי!
״איפה היית מאליה?״
נכנסתי לפאניקה, לא ידעתי מה להגיד. ואז דילן פלט לצידי, ״הייתי עם מישהי.״
הבטתי בו בעיניים פעורות, שואלת אותו מה לעזאזל?! בשתיקה.
הוא משך בכתפיו בחרדה משלו, ניכר שנתקל באותה בעיה כמותי.
״מאליה? מי זה היה?״ אימא שאלה מבעד לקו.
על החיים ועל המוות.
״הייתי אצל מישהו.״
״מ־מה...״ גמגמה. הותרתי אותה מופתעת ללא מילים. ״באמת?״
״כן. סליחה שלא סיפרתי לך. הסופה התחילה בדיוק ולא היה קליטה.״
״כן באמת היו שיבושים אתמול בלילה, הודיעו בחדשות שנפלו כמה עמודי חשמל,״ מלמלה לעצמה.
הרגשתי הקלה, כשהסיפור היה אמין, ולא לגמרי שקרי.
״אנחנו עכשיו הגענו למוסד, אני באמת בסדר. נדבר מאוחר יותר?״
היא נאנחה מבעד לקו, ״בסדר. אבל יש לי רק שאלה אחת.״
״אוקיי.״
״שכבתם?״
״ביי אימא,״ ניתקתי את השיחה לפני שתהיה לה הזדמנות להגיד דבר נוסף, והסתובבתי חזרה לדילן.
״לא א — ״ נקטע כל רגע, ״לא, לא, לא! אנחנו לא.״
הוא גילגל את עיניו. ״ביי.״ ואז הוא ניתק.
״היא שאלה אותך אם שכבנו?״ שאלתי בביישנות, אבל הסקרנות הייתה רמה מידי.
הוא כיווץ את גבותיו, ״מי שאלה.״
״אימא שלך.״
״אה... כן, כן,״ גיחך במבוכה, ״הן אוהבות לשאול את השאלות הפרטיות והאינטימיות למיניהן.״
״כן,״ צחקתי.
עשינו את דרכנו למוסד כשאנחנו צוחקים ומעלים זיכרונות על אמש. כשנכנסנו למסדרון הראשי הכול התנהל כרגיל. תלמידים חלפו זה על גבי זה, עמדו בלוקרים ואספו את חפציהם, שוחחו עם חברים, בעטו במכונת החטיפים הדפוקה.
התקדמתי ללוקר שלי בעוד דילן לצידי, פותחים את הלוקרים שלנו בשתיקה.
״אנחנו צריכים להגיד לגברת מאריסון שסיימנו,״ דילן אמר כשהעיף בי מבט בדיוק כשהכנסתי את המחשב אל הארונית. ״אולי היא תתן לנו בונוס אם נגיש ראשונים.״ קרץ לי.
ליבי החסיר פעימה כשלרגע חשבתי שזו הקריצה הכי סקסית שיש.
חייכתי, זה היה בלתי אפשרי לא לחייך כשהוא במחיצתך. ״כן, אולי אתה צודק. אם קצת שכנוע אני בטוחה שהיא תזרום.״
צלצול המוסד הדהד בכותליו.
״מה השעה?״ שאלתי אותו.
הוא בדק בשעון שבטלפון שלו, ״עשר.״
עצרתי במקומי כשעקלתי את המידע, ופתחתי בהחזרת הציוד שהוצאתי חזרה ללוקר, כי מסתבר שלקחתי את החומר לשיעורים הראשונים והם כבר תמו.
דילן צחק, ״תהיתי מתי תשימי לב.״
סטרתי לזרועו, ״בפעם הבאה תטרח להגיד לי!״ אני מקווה שתהיה פעם הבאה.
הוא שפשף את זרועו בידו השמאלית החבושה. תהיתי אם כואב לו. ״נלך אחרי זה לאחות שתבדוק מה המצב,״ הצבעתי בסנטרי אל ידו.
הוא הנהן בהסכמה כשסגרנו את הלוקרים שלנו ורכסנו את התיקים.
״אתה בא לקפיטריה?״ שאלתי אותו כשפסענו לאיטנו במסדרון, מתעסקת עם קצוות הצמה שלי. השיער שלי היה יבש לחלוטין וככה גם בגדיי, בהתחשב בגשם ששצף עלינו אתמול כשרצנו אל רכבו, אבל זה לא סותר שכנראה אצטרך לעבור במלתחות לבגדים חדשים שנמצאים בארונית שלי.
דילן כיווץ את פניו, ״את מסוגלת לאכול עוד אחרי הסרטון אתמול?״
הוצאתי את לשוני בגועל וצמרמורת לא נעימה עברה לאורך גופי, ״אל תזכיר לי.״
המשכנו לקפטריה ונכנסנו בין הדלתות. הקפיטריה הייתה... עמוסה ו... לא במצב הכי טוב.
העובדים לא ידעו למצוא את עצמם, רצו ממקום למקום בחיפוש אחר דבר מה. עם הבלגן שאני ודילן עשינו, אין ספק שהמשימה הייתה קשה.
התפלחנו לתור הארוך ולקחנו לעצמנו מגשים. לא העמסתי יותר מידי, לא ידעתי כמה באמת אהיה מסוגלת לדחוף אחרי אתמול למרות שהקאתי.
התיישבנו בשולחן צמוד לקיר, שולחן זוגי.
אולי בגלל שלא היה רמז לבנים או לאלי, אבל זה הרגיש כל כך טבעי לשבת ככה לבד רק שנינו.
״הו שיט,״ דילן לפתע רכן מטה ונדחק אל הקיר, מסתתר.
״מה?״
״הם ראו אותנו.״
הסתובבתי במושבי. לקח לי בדיוק שתי שניות לראות את פניהם המופתעים והזעופים.
טוב, מסתבר שטעיתי — הם כן היו באזור.
שלושתם הגיעו אל שולחנו בפחות מחמש שניות, עם מיליוני שאלות בפיהם.
״איפה לעזאזל הייתם?״
״למה לא ענית לי?״
״לא הצלחתי לאתר אתכם!״
״חיפשנו אתכם בכל המחוז.״
״לא הפסקתי לעשות טלפונים.״
״התקשרתי לאבא שלי שישלח משלחת חיפוש.״
״כבר הדפסתי מודעות של נעדרים עם תמונה שלכם.״
״ואתם עוד יושבים כאן כאילו כלום לא קרה?״
״בושה.״
״אני מזועזע מכם.״
״יש לכם חוצפה.״
אני ודילן החלפנו מבטים, ובלי לענות אחזנו במגשים שלנו, שמנו את תיקנו על גבינו וקמנו ממקומנו, עושים את דרכינו בין השולחנות לאתר שולחן לחמישה ואז מתיישבים. הם לא היססו לתפוס מקומות.
בדיוק כשהתכוונו להתחיל לספר קולה של המנהלת בכריזה בישר לנו שאכלנו אותה. ״מאליה ג׳ונסון ודילן קופר, אל המשרד שלי, שעכשיו.״
אלי, ניוט וטובי הביטו בנו בדממה כשקמנו שוב ואספנו את התיקים, הפעם מפקירים את המגשים על השולחן. ההבעה המבולבלת על פניהם ניכרת כשפסענו בצעדים מבוישים אל מחוץ לקפיטריה.
המתח ששרר בנינו כשהמתנו בקוצר רוח על הספסלים מחוץ למזכירות, אותם ספסלים שתפסנו עליהם אתמול כדי לפתוח את החלון ולעבור דרכו, היה מלחיץ כל כך. רגלו של דילן קיפצה ללא הרף.
״אתה חושב שהיא יודעת?״ שאלתי את דילן שישב ספסל לידי. התאפקתי לא לאחוז בידו וללחות אותה, לפרוק מעט מהמתח המצטבר בבטני.
הוא הנהן, ״היא לחלוטין יודעת.״
״אז למה אנחנו מחכים?״
״להם.״
הסטתי אליו את מבטי השואל, והוא סימן לי להביט מאחוריי. קפאתי במקומי. אימא הגיעה.
לידה פסע גבר, שזיהיתי היטב — זה היה טיילר, אחיו הגדול של דילן.
״אכלנו אותה,״ לחשתי, ״תתנהג בטבעיות.״
ברגע שהם הגיעו לפנינו שנינו נעמדנו, ואז נכנסנו לחיבוק דוב גדול מהם. כרכתי את ידיי סביב אימא ונשענתי על כתפה.
שאל דילן, ״מה אתם עושים פה?״
״המנהלת זימנה אותנו,״ ענה טיילר כשהוא לא מרפה מאחיו.
דילן שלח לי מבט לחוץ.
לבסוף הם התנתקו מאיתנו. אימא עברה לבחון את דילן. ״דילן, מה שלומך חמוד?״
הוא הנהן במבוכה, ״היי גברת ג׳ונסון.״
״תקרא לי מליסה,״ חייכה חיוך רחב.
״נחמד לראות אותך שוב מאליה,״ טיילר פנה אליי, קולו חמים.
״היי,״ השבתי בשקט בחוסר נוחות.
״סליחה אבל,״ אימא התערבה ופנתה להביט בטיילר. ״אני לא רוצה להישמע שיפוטית אבל אתה קצת צעיר מידי מכדי להיות אבא שלו.״
״הו לא, אני לא אבא שלו, אחרי זה הוא היה מתנהג יותר יפה,״ לא היה ניתן לפספס את האזהרה בקולו של טיילר אל אחיו. ״אני אח שלו.״
״אה כן,״ הם לחצו ידיים. ״הוא סיפר עליך כשהיה אצלנו.״
״אתם יכולים להגיד לי מה עשיתם שזימנו אותנו לכאן?״ טיילר דרש לדעת.
בדיוק אז הדלת נפתחה, ומתוכה הגיחה המנהלת. קמטי הזדקנות ניכרו על מצחה ובצידי עיניה, וחיוך מבשר רעות התנוסס על שפתיה. ״אני שמחה שהגעתם, בואו, תיכנסו.״ החוותה בידה אל תוך המשרד.
טיילר ואימא ישבו על הכיסאות מול כיסאה המרווח והמרופד של המנהלת, ביניהם חוצץ השולחן המשרדי שלה, ומאחוריה היה בפנים זעופות מר טרנר.
הו פאק.
תפסתי בידו של דילן במתח, והוא לחץ עליה בסימן שהכול יהיה בסדר. אבל איבדתי תקווה.
עמדנו שנינו ליד הקיר מאחוריהם, ומר טרנר לא הפסיק לנעוץ בנו מבטים.
״אני הולך להקיא, אני עדיין יכול לשמוע אותו,״ דילן לחש לאוזני, והצמדתי בין שפתיי כדי להחניק צחוק.
״אני לא הולכת להתקרב למגירה הזאת שוב,״ לחשתי חזרה.
המנהלת שתקה, ורק סובבה את מסך המחשב אל פניהם של אימא וטיילר.
על המסך הופיעו לא אחר מאשר אני ודילן עד לפני כמה שעות, רצים במסדרונות בחושך, פורצים למשרדים עם המפתחות, עושים בלגן בקפיטריה.
לפחות יצאתי פוטוגנית וגם דילן חתיך בלי מאמץ, אז נתפסנו בסטייל.
״הילדים שלכם — ״
טיילר השתעל. ״הוא לא הילד שלי, אמות אם הוא יהיה.״
״סתום אידיוט,״ דילן רטן לידי לכיוון אחיו.
המנהלת המשיכה. ״הסתתרו בחדר של השרת לאחר שכולם הלכו, שברו את הדלת של החדרון, ואז עשו בלגן בשטחי בית הספר, פרצו למשרדים, גנבו אוכל מהקפיטריה ועלו על השולחנות.״
״עכשיו אני מבין למה אתם קוראים לזה מוסד,״ המשיך ללחוש לי דילן. ״המקום הזה יותר גרוע ממוסד לעבריינים.״
״זה בהשראת ׳מוסד לעבריינים צעירים׳,״ השבתי בחיוך ממזרי. ״זה בעיקרון אמור להיות הקיצור של הוותיקים.״
״זה בהחלט מתאים.״ לחץ על ידי פעם נוספת.
רציתי להישען על מגעו, לחבק אותו, רציתי יותר מידיים שלובות. המגע היה נעים כל כך, כל מה שרציתי היה להידבק אליו ולקבור את פניי בחזהו.
״הם...״ מר טרנר הצטרף, ולעולם לא שמעתי אותו עצבני כל כך. ״פרצו למחשב שלי וחיטטו בדברים אישיים שלי שם.״
״ואני מתחרט על כל רגע,״ דילן לא טרח להנמיך את קולו.
מר טרנר הזעיף אליו את פניו. ״תהיה בשקט קופר, לא פניתי אליך.״
וכאן העצבים של דילן התפרצו, ״לא לא לא, אתה תהיה בשקט,״ הוא עזב את ידי והתקדם בין אימא וטיילר וחבט בשולחן עם שני ידיו, נשען עליהן. ״הכול באשמתך קרה!״
״מה?״
דילן חטף את העכבר והמקלדת מידיה של המנהלת וחיפש את המצלמה המשקיפה אל חדר השרת, מריץ אחורה. ״אתה זה ששלחת אותנו לחדר כדי להביא לך משאבה דפוקה שהייתה בגובה שלושה מטרים, כמה דקות לפני שהשרת מגיע ונועל הכול.״ על המסך הגיחה דמותו של השרת סוגרת את הדלת ונועלת אותה. ״הוא נעל אותנו בפנים! בלי אור, בלי אוכל ובלי מים.״
מים היה לנו, אבל הם לא אמורים לדעת.
דילן המשיך להריץ את הסרט. ״חמש שעות מזוינות היינו שם! אז נמאס לי ושברתי את הדלת,״ בדיוק אז בצילום הדלת נפתחה בתנופה, ואז דומותינו הופיעו. מהמצלמות היה אפשר לראות את האצבעות העקומות של דילן.
דילן הרים את ידו החבושה לפניהם, ״לא הייתה קליטה, לא היה לנו דרך לקרוא לעזרה, ולא הייתי מסוגל לחשוב על להישאר שם כל הלילה, זו לא הייתה אפשרות מבחינתי.״
דילן המשיך לעבור בין מצלמות ואז הריץ. על הצג ראו אותנו מלפני חלון המזכירות מטפסים על הספסלים. ״פרצנו, היינו צריכים את מפתחות.״ הוא עבר אל המצלמה המכוונת אל חדר האחות, ״מאל טיפלה לי ביד.״ ואז קפץ אל המצלמה בקפיטריה. ״היינו רעבים, צמאים, וסליחה באמת שרציתי טיפה יותר מחטיף מסכן במכונה לאחר חמש שעות נעול בתוך חדר קטן שאדם אחד בקושי יכול לנשום שם.״
הוא ממש ידע לעשות להם מצפון.
״ואיך זה מתקשר לבלגן שעשיתם שם?״ המנהלת שאלה בתקיפות. ״התחלתם לעלות על שולחנות כמו קופים. איך זה קשור שפרצתם למשרדים שלנו וחיטטתם לנו בדברים אישיים?״
״אנחנו בני נוער לעזאזל! מה חשבת שיקרה?! שלא ננצל את ההזדמנות ליהנות? וזה ישמע חצוף, אבל זה די הגיע לנו אחרי מה שקרה לנו בגללכם, כי זו אשמתכם! השרת שלכם נעל אותנו בפנים מבלי להסתכל אם יש שם משהו! זו אחריות שלכם לדאוג שלא השארתם תלמיד מאחור! אתם הפקרתם אותנו!״ דילן הצביע עליי, ״מאל חטפה בחדר הזה התקף חרדה, היא כמעט התעלפה. ואפילו מים לא היה לי להביא לה.״ הוא הרים שוב את ידו, ״כמעט נשברה לי היד המזוינת, כשנלחמתי לפרוץ את הדלת הזאת.״ הוא הטה את ראשו לצד, וקולו נרגע באופן מפחיד, ״אתם צריכים להגיד תודה שאנחנו לא תובעים אתכם על רשלנות וחוסר אחריות כלפי התלמידים שלכם. כל מה שקרה קרה בשטח שלכם, אז אתם תשעו באחריות המלאה.״
הוא הזדקף מהשולחן והתרחק, חוזר לעמוד לידי, ״סיימתי,״ הוא שילב את ידיו ונשען על הקיר. ״יש לך משהו להוסיף?״ שאל אותי.
הנדתי בראשי, אבל עיניו סימנו לי להגיד משהו שיבוא לטובתנו. אז אמרתי בסלידה, ״חטפתי טראומה אתמול, להיות נעולה שם ללא תקווה שמישהו יגיע...״ זה הכי טוב שלי, ובאמת חטפתי טראומה.
דילן תמך בדבריי, ״כן זה מזעזע.״
כולם הביטו בנו בשתיקה. לאימא ניכרו דמעות בעיניים, המנהלת ומר טרנר הביטו בנו בכעס, אבל הם ידעו שאנחנו — דילן — צודקים, וטיילר... טיילר הביט באחיו משועשע.
המנהלת נאנחה לבסוף, ״אני מניחה שגם אנחנו אשמים בזה איכשהו, לא?״ היא הביטה במר טרנר שלא השיב. ״אבל עדיין, פרצתם וחיטטתם במקומות שלא הייתם אמורים, בלי שום קשר ל׳הישרדות שלכם׳, ועל זה אתם תענשו.״
אני ודילן רטנו מיד, אבל זה לא הזיז לה, ״אתם תנקו את הקומה העליונה ניקיון יסודי אחרי שעות הלימודים, לפי המערכת שלכם אתם מסיימים מוקדם היום אז עד השעה ארבע אני מאמינה שתצליחו לסיים.״
״את לא רצינית,״ כיסיתי את עיניי עם ידיי בייאוש.
״אני די בטוח שהיא כן,״ השיב דילן באדישות.
״זה עונש קל לעומת מה שעשיתם, העובדים בקפיטריה מבולבלים מהבלגן שעשיתם שם, והזמנו דלת חדשה לחדר של השרת.״
״אני מקווה שהזמנת דלת עם נעילה דו צדודית,״ דילן השיב, העקיצה בקולו לא ניתנת לפסוס.
המנהלת התעלמה ואמרה לסיום, ״אתם יכולים ללכת.״
״שום דבר ממה שאמרתי לא הזיז לכם,״ מלמל דילן בזעף כשיצאנו מהמשרד ואז מהמזכירות. טובי אלי וניוט חיכו לנו בפתח.
הם פתחו במקהלת שאלות.
אימא וטיילר יצאו ישר אחרינו, ושלושתם השתתקו מיד.
אימא חיבקה אותי שוב ולקחה אותי לצד. ״באמת עברת התקף חרדה כמו שדילן אמר?״
הנהנתי, ״דילן עזר לי להתמודד. אבל תוכלי לקנות לי שוב את הכדורי הרגעה האלו?״
אימא חיבקה אותי שוב ואז נישקה למצחי, ״כן, אעבור לקנות אותם עכשיו.״
״תודה.״
לאחר שנפרדנו היא המשיכה לכיוון היציאה יחד עם טיילר ואני הצטרפתי אל השאר.
״נו, אז מה היה?״ אלי שאלה בקוצר רוח, עיניה מטורפת.
״המנהלת והמאמן שלנו ואני די בטוח שגם כל שאר המורים הם בסך הכול מבוגרים ממורמרים ונואשים לסקס שזה דוחה.״ דילן סיכם בשילוב ידיים.
הצחוק שעצרתי כל השיחה פרץ סוף כל סוף מפי, ״בואו נחזור לקפיטריה קודם, אני גוועת.״
״הו אני בטוח שאת כן,״ העיף עליי חיוך שובב, ״בק.״
״לא משנה,״ אחזתי בבטני כשבחילה מחודשת בצבצה במעמקיה, ״אני כבר לא רעבה.״
״בק?״ ניוט שאל בבלבול.
״אתם לא רוצים לדעת,״ אמרתי להם כששנינו הצטמררנו. אנחנו לא הולכים לשכוח את זה בזמן הקרוב.