האובססיה של השטן

פרק 17

אל תשכחו להצביע לפרק ולעקוב אחריי לעוד עדכונים 3>
____________________
~ נ.מ מאליה ~

״תיכנסי.״
״אני לא נכנסת לשם, תיכנס אתה.״
״נו, בחייך, מאל,  אין דלת לנעול הפעם.״
״אז תיכנס אתה.״
״ניכנס ביחד?״
״לא, אתה.״
״פחדנית.״
דילן נכנס לחדרון החשוך של השרת וחיפש בין המדפים מגבים ודלי שנוכל למלא בו מים, סבון ומטליות בעודי צופה בו מחוץ לחדר, ממקום בטוח.
״קדימה,״ הוא נתן לי חלק מהדברים לסחוב ואז עלינו שנינו לקומה השלישית, בדרך לנקות את הקומה העליונה לאחר שסיימנו את הלימודים לפני עשרים דקות.
כמובן שה׳חברים׳ שלנו נטשו אותנו למרות שהתחננו בניהם שיעזרו לנו לתקתק את העונש המזוין הזה.
אבל לפי מה ששמעתי דילן הוא חולה ניקיון, אז אני מקווה שבכל זאת זה יעבור מהר.
כשהגענו לקומה העליונה לאחר שמילאנו את הדלי שפכתי לתוכו סבון.
דילן השפריץ עליי מהמים וצחק.
״תפסיק!״ צעקתי כשהוא המשיך. הצחוק שלו כל כך יפה, בלתי אפשרי לא לחייך כששומעים אותו.
דילן שפך מהמים עם הסבון על הרצפה, ואז שנינו התחלנו לנקות לאחר שהפעלתי ברקע את השיר 'Deja vu' של ביונסה וג׳יי־זי.
התחלנו מהחלק הצפוני של הקומה עד שלאט לאט כיסינו את כל השטח עד לדרום. מידי שעה הצלצול הדהד בין כותלי המוסד ותלמידים יצאו מהכיתות, דורכים על הרטוב ומלכלכים את הניקיון שלנו, מה שדרש מאיתנו לחזור אחורה כל פעם מחדש.
לרקוד לצלילי המוזיקה יחד איתו זה מה שהפך את הניקיון הלא נגמר הזה, לנסבל. מה שכן, לדילן יש צעדיי ריקוד מדהימים, והוא לא מהסס להראות אותם לעומת שאר הבנים שמתביישים וטוענים שהם לא יודעים לזוז.
״אני לא אוהב לרקוד.״
גיחכתי אל נוכח הזיכרון שאמר לי באותו מסיבה מזעזעת, כשישבנו על הספה ושאלתי אותו למה הוא לא רקד על הרחבה.
זה לא נראה שהוא לא אוהב לרקוד עכשיו, והוא רקד איתי מאוד צמוד ובהרבה מאוד מרץ אתמול על השולחן.
נאנחתי בתחושת הנאה, כל דבר בחברתו הרגיש מושלם.
למזלנו, הקומה התרוקנה ואיפשרה לנו לסיים את עבודתנו לפני השעה שתיים וחצי אפילו, נשאר רק הרחבה האחרונה של המסדרון.
״היי,״ קראתי לדילן שניקה את הרצפה בצמוד לקיר בקצה השמאלי.
״הממ?״ הוא המהם בשאלה.
״אתה חושב שאנחנו אמורים גם לנקות מאחוריי זה?״ הצבעתי על מפרידי החדר המתגלגלים הגבוהים שהסתירו את מפגש הקיר בצידו הימני של המסדרון הדרומי.
״אני לא יודע,״ שמט דילן את המגב שלו והתקרב אליי, ״לכי תבדקי. פתאום יקפוץ עלייך ג׳וק,״ ניסה להפחיד אותי, וידי סטרה לזרועו כמו תמיד.
הוא הגיע אל קצה הקיר הדק והמתגלגל והציץ לתוכו, ״מאוד מטונף כאן, רואים שלא העבירו פה סמרטוט הרבה זמן... ידעת שיש כאן חדר?״
״מה?״ נעמדתי לצידו.
״כן,״ הוא פינה לי מקום שאוכל לראות, גופינו התחככו מעט. כמו שטען היה בצמוד לקיר דלת, והמקום בהחלט היה מלוכלך.
נכנסתי לחלל הקטן בין שלושת הקירות ודילן נכנס אחריי. לפתתי את ידית הדלת ומשכתי. הדלת נפתחה.
״זה כנראה לא מקום חשוב אם לא טרחו לנעול,״ אמרתי כשפתחתי את הדלת לרווחה.
אני ודילן הצצנו לבפנים, ואז נכנסנו באיטיות. הכול היה חשוך, לא היה ניתן לראות דבר, רק רמז לכיסאות היה ניתן לזהות עם האור שחדר מהמסדרון. ״איפה האור כאן?״ דילן מלמל. עברו כמה שניות לפני שהצהיר, ״מצאתי,״ ואז החדר הואר.
המראה הדהים אותי.
הקירות היו שחורים ואדומים, והרצפה כוסתה בשטיח בצבע ארגמן. לא היו חלונות והחדר היה מחניק. הייתה במה, נמוכה אבל רחבה במיוחד שהשתרעה שניים־עשר מטרים לרוחב וחמישה־עשר לאורך, נגמרת היכן שהווילון האדום פוגש ברצפה. לפני הבמה היו שולחנות זוגיים שסודרו בשורות. על הקירות היו תלויות תמונות של פוסטרים למחזמרים ידועים כמו ׳רומיאו ויוליה׳ ו׳ילדות רעות׳...
״זה נראה כמו כיתת תאטרון,״ אמר דילן בין הדממה כשבחנו את האזור באיטיות. ״זה אומר לך משהו?״
״למה אתה חושב שאני יודעת?״
הוא משך בכתפיו, ״אני פה שבועיים, את למדת כאן יותר זמן ממני.״
״לא, זה לא אומר לי דבר.״ ניסיתי לחפש בזיכרון אם אי פעם הזכירו את המקום הזה, ״אבל... יש תמונות של הבוגרים ברחבי המוסד, ויש תצלום של כמה מהם ביחד תחת הכותרת ׳כיתת תאטרון׳, אתה חושב שזה זה?״
״כן אני מניח. למה המקום הזה נטוש?״
״התמונה הזאת היא לפני עשר שנים, כנראה הביקוש להמשיך ללמד את המקצוע הזה ירד עד שהפסיקו, ולא היה טעם בחדר הזה עוד.״ העברתי את אצבעותיי על גבי המשטח של אחד הכיסאות, צופה איך אצבעי מתמלאת אבק והמקום בו נגעתי הבריק.
דילן עלה לבמה ופסע אל כיוון קצה הווילון, מציץ דרכו. הוא סובב את פניו אליי וחיוך שובב נמתח עליהן, ״את חייבת לראות את זה.״ הוא נכנס מאחורי לווילון, בעודי ממהרת אליו בסקרנות.
הווילון התגלה כשני חצאים שנחצו במרכז, והפרדתי ביניהם כדי לעבור.
זקרתי את גבותיי בפליאה. זה היה ה׳מאחורי הקלעים׳. היה את תאי השחקנים שמתארגנים, וכל התפאורה של המופעים שמסתבר העלו כאן בעבר עדיין נוכחו, כמו כן הבגדים הצבעוניים נתלו על מתלה התחפושות.
אבל הדבר העיקרי שתפס את צומת ליבי הייתה המיטה הגדולה, והיא גם מה שתפסה את צומת ליבו של דילן.
״איפה המיטה הזאת הייתה אתמול בלילה הא?״ הוא גיחך.
לא חשבתי, רק רצתי לעברה וקפצתי, נופלת על המיטה וגורמת לכל האבק שהצטבר עליה להתעופף סביב. השתעלתי כשנופפתי באבק אל מול פניי, ואז המשכתי לבחון את המזרון. ״זה נוח,״ נשכבתי על הכרית, ״אחח, אם רק היינו מגלים אותה אתמול זה היה חוסך לי את כאבי הגב מהמושב ברכב שלך.״
״אין ספק,״ דילן התיישב לשולי המיטה. ״אבל זה ממש מטונף, המקום הזה מסריח.״
״אבל יש לו פוטנציאל.״
הוא הנהן בהסכמה.
רעיון הבזיק בראשי, ומבטנו הצטלבו מיד, כאילו חשבנו על אותו רעיון באותו זמן.
בלי דיבורים קמנו ומיהרנו אל הדלת. בדקנו שאין אף אחד במסדרון לפני שאספנו את חפצינו והכנסנו אותם לתוך הכיתה, חוזרים לאסוף את הדלי והמגבים וסוגרים אחרינו את הדלת.
הזזנו לצד את הכיסאות והשולחנות והתחלנו להבריק את הבמה מפרקט ואת הרצפה מאחורי הקלעים. העברנו את המטלית המלאה במים וסבון על גבי הקירות, ואפילו השקענו בניקיון התמונות.
לא באמת אמרנו למה אנחנו עושים את זה, אבל שנינו היינו באותו כיוון, לא היינו צריכים להחליף מילה כדי לדעת את זה. החדר הזה, המקום הזה, היה יכול להיות מושלם בשביל מקום בילוי... אולי אפילו מקום בילוי סודי.
לאחר שסיימנו לנקות את השולחנות והכיסאות פנינו אל מאחורי הקלעים. דילן הבריק את החלונות היחידים שהיו מצדדי המיטה, והעניקו אור למאחורי הקלעים האפלולי. הקירות היו כאן שחורים לגמרי, כך גם הרצפה והתקרה. אביזרי תאורה היו תלויים עליה, ממש כל הכלים הנחוצים כדי להרים מופע. אני לא יודעת איך תלמידים יכלו לוותר על זה, זה נראה ממש כיף.
״בואי תעזרי לי,״ ביקש דילן כשפסע אל כיוון המיטה, ״אוכל לכבס את המצעים האלו ולנקות, ואז המיטה תהיה כמו חדשה. היא במצב מצוין.״
העפתי את השמיכה ואת הכריות לצד ואז עזרתי לו להוציא את הכיסוי המזרן והסדין מהמזרן והנחנו הכול בערמה בצד.
״איך נצליח להוציא את כל זה?״ שאלתי אותו.
דילן חשב כמה רגעים ואז עיניו נדדו לחלון. הוא פנה אליו ואחז בידית, פותח אותו. לחלון היה סורגים אבל רחוקים, ככה שאתה יכול להעביר את הזרוע שלך דרכם ללא כל בעיה.
״נוכל לזרוק אותם מהחלון, ואז לאסוף אותם מלמטה ולהעמיס לרכב.״
״זהו? ככה פשוט נזרוק אותם מהחלון?״
״כן.״
״ואיך נחזיר אותם?״
״בואי קודם נתעמק בלהוציא אותם ואז נחשוב איך נחזיר אותם.״
״איי איי קפטן,״ השבתי כשנפלתי על המזרן בעייפות מן הניקיון.
דילן נשכב לצידי, ובהינו בקורות הברזל בתקרה בדממה.
לא הודנו בזה, אבל להיות תקועים ביחד בחדר של השרת, ואז לבלות במוסד הריק והחשוך, לרקוד ביחד בזמן העונש, ואפילו לנקות את החדר הזה בדממה, קירב בנינו. מאוד אפילו.
ובגלל זה הרגשתי בנוח לפתוח את הנושא הלא כל כך נעים הזה לפניו, ״אתה התכוונת לזה אתמול?״
״תוכלי לדייק?״ הוא לא התיק את העיניים שלו מהתקרה.
״צחקתי אתמול בנוגע לאמירה שאתה רוצה אותי, למרות שאני די בטוחה שאני צודקת. אבל נראת מהוסס. כאילו אתה באמת... לא רוצה.״ הרגשתי חופשית לדבר איתו בפתיחות כזאת, ללא סיבוכים, ללא רמזים. ישר ולעניין, כן או לא, שחור או לבן. ״אתה באמת לא רוצה?״ אני לא זוכרת אותי ישירה כל כך. אבל דילן לא היה כל בן שדיברתי איתו בחיי, איתו רציתי לדעת בוודאות היכן אנחנו עומדים, רציתי לדעת אם באמת יש סיכוי הכי קטן שיתפתח משהו שיותר מידידות.
דילן נאנח. ״זה מאוד מסובך מאליה.״
רציתי שיכנה אותי מלאך, או לפחות מאל כמו בדרך כלל, אבל לשמוע אותו קורא לי בשמי ציער אותי אף יותר.
״איך בדיוק? התשובה פשוטה, כן או לא?״
צפיתי בגרוגרת שלו עולה ויורדת כשבלע את רוקו.
״מאליה, אני עייף,״ הוא עצם את עיניו. ״אלו היו כמה שעות קשוחות, ואין לי כוח לנהל את השיחה הזאת איתך עכשיו, או בקרוב. לא את השיחה הזאת בכל מקרה.״
הסתובבתי על בטני והתעסקתי עם ציפורניי המלאכותיות, ״אני רק מנסה להבין מה עוצר אותך,״ לחשתי כשנזכרתי בשיחתי עם מתאו לפני כמה ימים.
״את לא צריכה להבין.״
״למה לא דילן?״
״מאל,״ הוא נשם עמוק לפני שענה, ואז סוף סוף פנה להביט בי. לנוכח הכינוי חשבתי שאולי יאמר דבר טוב.
מסתבר טעיתי, ״לפעמים, אנשים נאלצים להרחיק את הקרובים אליהם כדי לשמור עליהם, כדי לא לפגוע בהם. ואת חשובה לי, ואני אפגע בך, אז אני מרחיק אותך כשזה יותר מידי.״
״זה לא היה נראה ככה אתמול, או היום בבוקר ברכב כשהערת אותי.״
הוא נאנח פעם נוספת, ״אני מפשל לפעמים — ״
״אתה לא מפשל, אתה נכנע. ולפעמים,״ אמרתי את המילה בקול ארסי, מחזירה לו באותו מטבע. ״צריך להיכנע לדברים שבהם אתה נלחם כדי לכבוש אותם.״
״לא לזה,״ הוא התרומם לישיבה, מפנה אליי את גבו, ״אני לא מוכן להיכנע ולפגוע בך, אני מעדיף להילחם.״
קולי ירד ללחישה פעם נוספת כשהתיישבתי גם אני מאחוריו, רגליי מקופלות לצידי גופי, ״גם כשאתה נלחם אתה פוגע בי.״
״זה עדיף. מה שאת מרגישה עכשיו עדיף על מה שתרגישי אחר כך אם אכנע ואתן לנו להתקרב.״
הסקרנות בתוכי גברה. איזו הרגשה עדיפה על הרגשת הדחייה? לב שבור?
״אתה הולך לשבור לי את הלב? בגלל זה אתה מפחד? שתעזוב אותי? שתעליב אותי?״
״לא, לא...״ הוא קבר את ראשו בידיו, מושך בשערו.
״אז למה?״ אני באמת לא מבינה, לא מסבירים לי דבר, ונמאס לי שמסתירים ממני ומספקים לי תירוצים במקום את האמת לאמיתה.
הוא בהה בקיר בשתיקה, פיו נותר חתום, עד שהבנתי שהוא לא מתכוון לענות לי.
״אז מה התוכנית?״
״למה את מתכוונת?״
״בכל פעם שנתקרב תרחיק אותי? שכל נשיקה על הלחי נקיים את השיחה הזאת שוב ושוב כמו תקליט שבור?״
״התוכנית שלי...״ הוא הסתובב אליי, ככה שאנחנו פנים אל פנים. ״זה לחכות, שהרגש ידעך. מה שזה לא יהיה שיש בנינו, אם נניח לזה זה יעלם מעצמו. פשוט צריך לתת לזה זמן, וכדאי גם מרחב.״
דקירה פילחה את בליבי, ידיי נקפצו לאגרופים, בעודי מנסה להרגיע את הסערה בחזי. ״התעלמת ממני שלושה ימים, זמן ומרחב, וזה לא דעך,״ ציינתי. ״זה רק התחזק.״
״אז נצטרך לתת לזה יותר זמן, ויותר מרחב...״ הוא מלמל. פניו היו מופנות כלפיי, אבל עיניו הביטו אל נקודה במזרן.
״ואתה רוצה את זה?״ פחדתי מהתשובה.
הוא לא ענה רגעים ארוכים, ולבסוף הניד בראשו, ״לא, אני לא רוצה,״ קולו נטף כנות.
נשמתי לרווחה.
״אבל אין לי רעיון אחר.״
״לי יש,״ אמרתי. ״נשאיר את המצב כמו שהוא, נהיה ידידים ו... ניתן לזה לזרום, נראה לאן זה יוביל.״
״אני לא חושב שזה רעיון טוב.״
״למה לא? למה שלא נסתכן פעם אחת?״
״אני לא מוכן להסתכן כשזה נוגע אלייך,״ עיניו האינטנסיביות לכדו את שלי, וקולו הפך בין רגע לדומיננטי, מבהיר לי שאני לא יכולה לשנות את דעתו בנושא, ״מה לא מובן, שאני לא מוכן שתפגעי?!״
״אני אתמודד עם זה,״ רכנתי אליו ואחזתי בידו עם ידי, ״אני חזקה.״
״אני לא רוצה שתתמודדי עם זה,״ ידו התהפכה ושילבה בין אצבעותינו. ״בבקשה מאל, אני מתחנן תפסיקי לשאול. את סקרנית ואת רוצה, אני יודע, גם אני רוצה. אבל... תצטרכי להיות מאופקת איתי. תצטרכי להפסיק לשאול שאלות, תצטרכי להפסיק להתקרב, ותצטרכי להתרחק כשאני אפשל ואתקרב. אני יודע שזה ממש חרא, אפילו יותר ממערכת יחסים אבל... אבל אני לא רואה עוד דרך שנוכל להיות ידידים בה.״
לא איפשרתי לדמעות להגיע לעיניים, בלעתי אותן והשארתי אותן קבורות בתוכי, אבל הלב שלי שרף.
״כיף לי איתך,״ המשיך לומר. ״אני אוהב להיות איתך, אתמול היה אחד הימים הטובים בחיים שלי שלעולם לא אשכח, וגם היום, ואני לא רוצה שזה יגמר. אני אנסה להשתדל יותר ולא לאפשר למה שקרה אתמול והיום בבוקר לחזור שוב, אני אפסיק עם הרמיזות המיניות, אני אפסיק ליצור מגע — ״
״אני לא רוצה שתפסיק,״ לחצתי את ידו. ״אני נהנית מזה.״ ליקקתי את שפתיי שהתייבשו מהמגע החם בין כפות ידינו.
עיניו הושפלו אל שפתיי, ולשונו פרצה ללקק את שלו לפני שהשיב בגיחוך מריר, ״רצון זה דבר דפוק.״
״רצון זה דבר חזק.״
״אז אני לא רוצה לפגוע בך.״
למה הוא ממשיך לומר את זה?! איך הוא כבר מסוגל לפגוע בי?
״אבל אתה גם רוצה אותי, נכון?״
הוא נשף בייאוש, ״כן.״
ידעתי! ״אז איזה רצון חזק יותר?״ התקרבתי אל גופו, והנחתי את ידי אל חזהו.
חזהו עלה בנשימה עמוקה מהמגע הלא צפוי.
״הרצון לא לפגוע בי?״ ידי גלשה לאורך זרועו עד לידו הבריאה, ואז אחזתי בה והנחתי את ידו על ירכי. ״או הרצון לגעת בי?״
״מאל — ״
״איזה רצון חזק יותר? הרצון להיות ידיד שלי?״ היד שלי נעה אל עורפו, מלטפת אותו בציפורניי וגורמת לו לרעוד. ״או הרצון להיות יותר?״
״א — ״ לא נתתי לו לדבר.
״הרצון להגן עליי?״ רכנתי אל פניו, עד ששפתנו סנטימטרים ספורים. עיניו האפילו בתשוקה. ״או הרצון לנשק אותי?״
הוא השפיל את מבטו מטה, מתחמק מפניי.
״קראת לי מלאך קטן.״ הכינוי גרם לו לשוב להסתכל עליי. בחנתי אותו בעודי מנסה להיראות הכי פתיינית וחמודה שאפשר. ״אתה לא רוצה לנשק אותו?״ שרבבתי את שפתיי בעצב כלפי חוץ. ״כי הוא רוצה מאוד.״
דילן הרים את ראשו מעלה באנחה עמוקה נוספת, ״אלוהים את כזאת בכיינית,״ מלמל באפיסת כוחות ואז אחז בפניי והצמיד בין שפתינו.
עיניי נפערו לרגע קצרצר לפני שנעצמו והשבתי לו נשיקה נואשת, זזה בהתאם לשפתיו. הוא ליטף את עצם לחי כשפיתל את לשונו בלשוני והחדיר אותה לפי. ליבי פרפר בחזי כשנישק אותי בתשוקה, דמי בער בלהבות יוקדות בכל מקום שבו ליטף.
ניסיתי ככל יכולתי שירגיש הכי בנוח שאפשר, רציתי שיוריד את כל המחסומים שהציב מולי ויתפרע כמה שרק ירצה, כי רציתי את זה גם. רציתי להכיר אותו, באמת להכיר אותו.
דילן התרומם כשהוא לא מנתק לרגע בין שפתינו ואז גהר מעליי, משכיב אותי לאחור על גבי המזרן.
הוא עלה מעליי, רגליו לצידי גופי כשידו הבריאה מחזיקה בפניי וידו השנייה אוחזת בידי, לא הייתי מוכנה להרפות.
הנשיקה הייתה פראית ועמוקה, לא נתנה לנו רגע לנשום, עד שדילן הבין שאנחנו חייבים חמצן כדי להתקיים. התנשפנו בכבדות אבל במהרה הוא המשיך לנשק אותי, ואז שוב הפסיק, ואז שוב המשיך — הנשיקות התקצרו — ואז שוב הפסיק, כאילו לא יכל לנתק את פיו משפתיי, אבל היה חייב לעשות זאת כדי לקחת אוויר.
השפתיים שלי כאבו, פעמו, אבל זה לא עצר את דילן מלהמשיך. הכאב והעייפות וחוסר הנשימה לא הזיזו לו, הוא לא היה מוכן להרפות.
״רגע רגע,״ התנשמתי לשפתיו. הוא עצר ובחן אותי בתהייה, ״הפסקה,״ ביקשתי, הייתי בטוחה שאנחנו מתנשקים קרוב לרבע שעה.
הוא רכן ונישק אותי עוד נוספת פעם וארוכה וממושכת, נושם אותי אליו, לפני שהתרחק והתגלגל מעליי.
״זה היה...״ ניסיתי לסכם לאחר כמה דקות שהסדרנו נשימה. ״וואו.״
ראיתי אותו מזווית עיניי מהנהן.
סובבתי את ראשי להסתכל עליו, ואז נדדו עיניי לתורן החבוי מתחת למכנסיו. ״הוא עומד,״ ספק לחשתי ספר אמרתי.
הוא הנהן שוב, הוא היה די בהלם.
הסתובבתי על צד גופי לידו, ״היינו כאן די הרבה זמן, אתה רוצה כבר להוציא את התוכנית של לזרוק את המצעים מהחלון לפועל?״ האינטואיציה שלי אמרה לי להתנהג כאילו לא קרה כלום ולהמשיך כרגיל, לפחות עד שיצא מההלם.
הוא המשיך להנהן. אוזניו היו קשובות אליי, אבל המוח שלו לא היה מחובר והיה קל לראות את זה על פניו.
״יופי,״ חייכתי בסיפוק ותפסתי בלחייו, מנשקת אותו פעם אחרונה לפני שמשחררת וקמה מהמיטה בהתלהבות. הייתי במצב רוח טוב, והעייפות שהרגשתי עד לפני רגעים ספורים התפוגגה.
״קדימה,״ הרמתי את המצעים כמה שרק יכולתי, אבל פיסת בד אחת או שתיים נפלה לי. ״קום, תעזור לי.״
הוא התרומם באיטיות והתקדם אל עבר אחד החלונות, פותח אותו ועוזר לי להניח את המצעים על עדן החלון.
״תחכי שאגיע למטה, תזרקי לי אחד אחד, שלא יהיה בד שיתעופף ברוח,״ קולו היה צרוד מעט, והתאפקתי לא לנשוך את שפתיי מכמה סקסי הוא נשמע.
הנהנתי בהבנה והוא הסתובב, ונעלם מבעד לווילון האדום.
לאחר דקות ארוכות דמותו הופיעה מחוץ החלון שהשקיף אל הדשא הגדול של המוסד. הוא בחן את האיזור לראות שאין אף אחד ואז צעק לי, ״אוקיי תתחילי לזרוק.״
״מה עם המצלמות?״ שאלתי אותו כשנזכרתי בדרך בה קיבלנו את העונש הזה מלכתחילה.
״אל תדאגי כבר טיפלתי בהם.״
״איך?״
״ניוט. עכשיו תתחילי לזרוק.״
לכריות היו כובד, אז עטפתי בכרית אחת עם הציפית שלה גם שמיכה, ואת הכרית השנייה בכיסוי המיטה והסדין ואז שלחתי את שתיהן מבעד לחלונות. הכובד עזר להתגבר על הרוח והמצעים לא התעופפו וישר נפלו לידיו של דילן.
״אני הולך להכניס אותם לרכב, תוציאי משם את הדלי והמגבים ותחזירי למקום, תתנהגי בטבעיות ותדאגי שאף אחד לא יגלה על הכיתה.״
חייכתי והנהנתי. תהיתי אם הוא התכוון שאף אחד לא יגלה על הכיתה הזה חוץ מהחברים שלנו, או שהוא כלל גם אותם, ככה שרק שנינו נדע עליה.
אספתי את הדברים שלנו — מסתבר שדילן לקח את התיק שלו — ויצאתי מהחדר. דאגתי שאף אחד לא יהיה במסדרון כשהזזתי את הקיר החוצץ המתגלגל כדי לנקות את הרצפה המלוכלכת והמאובקת המוחבאת יחד עם הדלת מאחורי הקירות. מיהרתי ככל יכולתי ואז סידרתי הכול כמו חדש.
נפטרתי מהמים, החזרתי את הדברים חזרה לחדר של השרת בדיוק כשהגיע לנעול את הדלתות בדיוק בארבע. היה לי מזל שהצלחתי לצאת משם לפני שזה קרה, ואז רצתי הכי מהר שיכולתי לחנייה ישירות אליו.