האובססיה של השטן

פרק 8

אל תשכחו להצביע לפרק ולעקוב אחריי לעוד עדכונים 3>
___________________
~ נ.מ מאליה ~

הייתי בחרדה.
כל הדרך אל המוסד כססתי את ציפורניי המלאכותיות, מתלבטת אם לעשות אחורה פנה פנה ולחזור בריצה אל מתחת לשמיכה החמימה. לא ידעתי מה יקרה ברגע שאראה אותו, כנראה שפשוט נתעלם מהקיום זה של זה.
הייתי צריכה להיות מוכנה אל אלי שקפצה עליי ברגע שראתה את דמותי במסדרון. ״איך היה אתמול?״
שיט, שכחתי לגמרי שסיפרתי לה שאני ודילן היינו ביחד בחדר שלי.
״הלך טוב, הצלחנו לעבור כמה שאלות,״ אמרתי ללא התלהבות.
אלי גילגלה את עיניה, ״לא התכוונתי לעבודה, התכוונתי אל שניכם!״
״מה איתנו?״
״אל תיתממי מאליה,״ הטתה את ראשה וחייכה בממזריות. ״אני רואה על הפנים שלך שקרה יותר מסתם עשיית עבודה.״ היא רכנה קרוב אליי, ״יש מצב שהוא... נתן בך עבודה?״ תקעה את מרפקה בזרועי וקרצה.
״לא, העבודה היחידה שהוא נתן היו האצבעות שלו על המקלדת.״ והלשון שלו בפה שלי, כשאצבעות שלו מתחפרות בתוך שיערי.
״זה מבאס,״ התלהבותה התפוגגה בין רגע.
פלטתי גיחוך ועצרנו ללוקרים לקחת את החומר לשיעור, כל אחת לשיעור שלה. נפרדנו לשלום והתחלתי להתקדם אל עבר שיעור היסטוריה.
רציתי למות בפתח הכניסה לכיתה כשראיתי אותו, אבל התלמידים מאחוריי הכריחו אותי להתקדם. ובגלל שהתמהמהתי הם תפסו את כל המקומות, כך שנשאר רק השולחן הפנוי ליד דילן.
זין על החיים שלי.
באנחה התקרבתי אליו וקיוויתי שלא ירים את עיניו ממסך הטלפון שלו. ברגע שהייתי עם גבי אליו כשהתמקמתי במקומי, יכולתי להרגיש את עיניו נעוצות בגבי. התעלמתי מהרעד שעבר בי והתיישבתי במקום.
הרבה אומץ נדרש ממני כדי להפנות אליו מבט, ולגלות שהוא הסתכל עליי. ארשת פניו לא ניתנה לזיהוי. לא הסטתי מבט, שמרתי איתו על קשר עין, למרות שטבעתי מרוב בושה בתוך תוכי. ואז ראיתי חרטה מבזיקה בעיניו, לפני שהסב את מבטו חזרה לניידו.
גברת הרמן נכנסה לכיתה והורתה לכל הילדים שדיברו והתיישבו על השולחן להסתדר. דילן תחב אוזניה באוזנו והעלה את כובע הקפוצ׳ון על ראשו.
נשפתי דרך פי בכבדות והורדתי את מבטי למחברת שלי כדי לשרבט משעמום, ואז תזוזה לידי משכה את צומת ליבי. הפניתי את מבטי חזרה לדילן, והשתוממתי לראות שהושיט את ידו עם אחת האוזניות, מגיש לי אותה.
על פניו הייתה הבעה מלאת תקווה. רציתי לדחות את ההצעה המפתה. אהבתי מוזיקה יותר מאת חיי, ואולי הגשת האוזנייה הייתה הדרך שלו להתנצלות על מה שקרה אמש, למרות שהיא לא הספיקה בכלל.
לבסוף התעשתי ובחרתי בכל זאת לקחת את האוזנייה, וחיוך מרוצה נמתח על שפתיו. תחבתי את האוזנייה באוזני והסתרתי אותה עם שיערי, ושתי שניות לאחר מכן השיר 'ARE WE STILL FRIENDS?' של 'טיילר, דה קריאייטור' החל להתנגן באוזניות.
כיסיתי את פי עם אגרופי הקפוץ כדי להחניק את השעשוע הניכר על פניי. לא האמנתי שבאמת עשה זאת עכשיו. הצצתי אליו והוא מיהר לשוב להביט בלוח, משחק בעט שלו בהיסח דעת.
צחקקתי בשקט מאחורי גבה של גברת הרמן ולא ידעתי איך אמשיך להתעמק בשיעור כשכל מה שרציתי פתאום היה לקפוץ עליו בנשיקה להוטה שוב.
בתום השיעור קמנו וארזנו את חפצינו. כשהתיק כבר על גבי והוא בדיוק הסתובב אליי ונבהל לגלות אותי קרובה אליו כל כך, נתתי לו את האוזנייה. ״נחמד לגלות שאתה יודע לבחור שירים.״
הם מתח את שפתיו לפס דק ולקח ממני את האוזנייה. לקחתי צעד אחורה בגלל הקרבה האינטימית והוספתי ביובש, ״חבל שאתה לא יודע לבחור את המעשים שלך נכון.״ הסתובבתי ויצאתי מהכיתה בלי להעיף מבט לאחור.
לא ציפיתי שהוא יעקוב אחריי במסדרון.
״אני מצטער, על מה שקרה אתמול.״
המשכתי לשתוק ולהתעלם מקיומו לידי כשהגברתי את מהירות צעדיי.
״בחייך, מאל - ״
״אל תקרא לי ככה.״
״לא רוצה.״
הנדתי בראשי בחוסר אמון, ממשיכה לתת לו לדבר לידי מבלי באמת להקשיב. אבל אז יד גדולה וחזקה תפסה את זרועי והחלה למשוך אותי, בקושי הצלחתי לראות משהו מרוב המהירות שהכריח אותי ללכת.
״שחרר אותי, דילן!״ התנגדתי שהכניס אותי לחדר חשוך וסגר מאחוריי את הדלת.
האור לפתע נדלק, והאוויר ברח ממני וגרוני נחנק מכמה שהוא היה קרוב. יכולתי להרגיש את נשימותיו על מצחי כשהשפיל אליי מבט. סומק צבע את לחיי בעודי לוטשת מבט בכל המטר תשעים שלו. אני יודעת את זה עכשיו בדיוק כי הטלוויזיה שלי ממוקמת מטר שמונים מהרצפה על הקיר, וראיתי את ראשו עוקף אותה בעוד עשרה סנטימטרים כשעבר לידה אתמול. זה די תופס את הצוואר להרים אליו מבט עם המטר שישים וחמש שלי. מיקדתי את מבטי לרגע מאחוריו, זיהיתי את החדר הקטן של שרת בית הספר, עם הציוד המבולגן וחומרי הניקוי על המדפים.
ליקקתי את שפתיי שהתייבשו, וכבר יכולתי לחזות את המעשה ששמתי לב שקרה שוב ושוב. הוא השפיל מבט מלא תשוקה אל שפתיי ואז ליקק את שלו.
״לא הייתי אמור לברוח אתמול, אני יודע פישלתי. פשוט...״ התמהמה, ״פשוט לא ציפית לזה.״
״לא ציפית אבל ידעת טוב מאוד איך לזרום ולתפוס שליטה,״ הערתי. ״ואחרי זה הסתכלת עליי וברחת כאילו כפיתי עליך את זה.״ הסתרתי את הכאב בקולי החד, אבל לא יכולתי להסתיר אותו מפניי מלאות הצער. ״כפיתי?״
הוא לקח כמה שניות לפני שענה בשקט, ״לא, לא כפית עליי את זה.״
ניצוץ של תקווה נדלק בתוכי, ״רצית את זה?״
הוא לא ענה, והשיב לי משאלה משלו, ״למה עשית את זה?״
״למה לא?״
״כי שנינו חברים של טובי, ושונים מידי מכדי שיהיה קשר כלשהו בנינו. חות מזה אנחנו בקושי מכירים.״
״אני לא מחפשת קשר מחייב,״ עניתי, למרות שזה היה שקר חלקי. לא חיפשתי, אבל רציתי. ״אתה יכול להיות רגוע. ובנוגע לזמן. לא צריך להכיר מישהו הרבה זמן כדי להימשך אליו,״ נשימתו נעתקה כשהמילים נפלטו מפי. ״לחבב אותו,״ המשכתי ובלעתי את רוקי בכבדות.
הוא נאנח, ״קשר מהסוג הזה איתי זה לא רעיון טוב.״
״למה לא רעיון טוב?״
״טובי לא יאהב את זה. הוא לא ירצה שתהיי סתם סטוץ בשבילי וההפך.״
״כל עוד אף אחד לא יפגע הוא לא צריך להתערב, הוא לא צריך לדעת.״
״ועדיין, אני בטוח שיפגע בו - ״
״טובי, טובי, טובי, טובי,״ קטעתי אותו ונשענתי חזרה על הדלת בשילוב רגליים. ״שמת לב כמה פעמים הוא הוזכר בשיחה של שתי דקות? למי אכפת מטובי?״
״נראה שרק לי, וחבל שלך לא,״ לא נשמע אף שמץ של שעשוע בקולו, ולא נראה בפניו. הוא היה רציני לחלוטין.
״כן אכפת לי מטובי,״ סטיתי את טענותיו. ״אבל הוא פשוט לא קשור אלינו.״
״אין שום אלינו!״ התפרץ בשקט, נראה שהולך להתחרפן. ואותה דקירה שהרגשתי אתמול הרגשתי גם עכשיו, מהדחייה המאוד ניכרת שלו.
הנדתי בראשי, דוחקת חזרה פנימה את הדמעות מעיניי, ״אתה סתם משתמש בטובי בתור תירוץ, אני לא מאמינה לזה.״
״את יכולה להאמין למה שאת רוצה זה לא סותר שביני לבינך לא יהיה כלום חוץ מידידות.״
הרחקתי אותו ממני עם ידיי על חזהו הקשה ופתחתי את הדלת. ״אני לא בטוחה שאני רוצה להיות ידידה של מישהו שמשתמש בחברים שלו כתירוץ במקום להתמודד עם האמת.״
יצאתי מתוכה והנחתי לדלת להיסגר מאחוריי, שמעתי אותו ממלמל לפני שהדלת נטרקה,״ את זו שלא תוכלי להתמודד עם האמת.״