האובססיה של השטן

פרק 4

אל תשכחו להצביע לפרק ולעקוב אחריי לעוד עדכונים 3>
____________________
~ נ.מ מאליה ~

היה לי שטף דם, הכאב ראש עדיין לא עבר לגמרי וזה דרש ממני לקחת משככי כאבים כל כמה שעות. הנער ששמו דילן לא הפסיק להטריד את מחשבותיי מאז אתמול, אבל שום דבר מזה לא עצר אותי או את אלי ללכת בנחישות אל עבר רכבו של טובי ברגע שהודיע שחנה בחנייה של המוסד.
לא נתנו לו אפילו לצאת ממושב הנהג כשאלי הטיחה אותו חזרה למושב ואני נכנסתי למושב לידו, אלי רכונה ונשענת על גבי גג הרכב.
טובי הביט באלי, ואז בי, ואז שוב באלי, ואז שוב בי. ״עשיתי משהו רע?״
״יותר נכון לא עשית,״ תיקנה אותו אלי, ״או אם לדייק, לא אמרת.״
״מה לא אמרתי?״
״מי אלו שני הנערים החדשים שישבת איתם אתמול בקפיטריה?״ שאלתי בחשדנות, לא מראה כל רמז לכך שאני יודעת את שמו של דילן.
״זה העניין?״ הוא שאל, לא מפסיק להסיט את מבטו בנינו כמו כדור פינג פונג. ״על שישבתי איתם אתמול?״
״גםםם,״ אמרה אלי ומשכה את המילה. ״וגם כי אפילו לא טרחת להציג אותנו לפניהם,״ שילבה את ידיה.
״תכננתי להציג אתכן היום.״
״באמת?״ אני ואלי השתוממנו.
טובי הנהן. ״הם חדשים, לא רציתי להפיל עליהם יותר מידי כבר ביום הראשון. קודם כל שיסתגלו למקום החדש, ואז לאנשים החדשים.״
״מאיפה אתה מכיר אותם?״ המשכתי לשאול. ״כי זה נראה כאילו אתה הכרת אותם לפני.״
טובי נאנח, ״אני, דילן וניוט חברים כבר יותר מחצי עשור, עוד לפני שעברתי הנה למוסד.״
״ואתה טורח להגיד לנו את זה רק עכשיו?״ אלי שאלה.
״למה שאגיד לכן לפני?״ טובי בהחלט היה מבולבל. לא היה לו מושג לגבי החלפות המבטים המהירים ביני לבין דילן, ובלי ספק לא ידע על הסטוץ של אלי וניוט במסיבה.
אני ואלי החלפנו מבטים לפני שיצאתי מהרכב והיא זזה כדי לתת לטובי לצאת.
״אתן מתנהגות מוזר,״ הוא קבע כשסגר את הדלת ונעל את רכבו.
לא ענינו לו, לא היה לנו מושג מה לענות. נגעתי בצד ראשי הכאוב בהיסח דעת, ולמזלי זה תפס את צומת ליבו של טובי וגרם לחשדנות בקולו להתנדף ובמקום זאת החליפה אותו הדאגה, ״את בסדר? אין לך מושג איך נלחצתי אתמול כששמעתי שהאידיוט הזה לא יודע לכוון ופגע בך, והגיעו לקחת אותך בגלל זה הביתה מוקדם. עברתן בבית חולים? אולי זה משהו רציני.״ הוא הכניס אותי לחיבוק צדדי, וליטף בעדינות את צד ראשי.
חייכתי. ״זה בסדר, רק שטף דם פנימי קטן, אני בטוחה שזה לא משהו רציני.״
״את חייבת להיות זהירה יותר מאלמל.״
״אשתדל.״
התהלכנו באמצע המסדרון בדרך לנוהל הרגיל - הלוקרים. בעוד אלי וטובי מיהרו לקחת את חפציהם ולהזדרז לשיעור, אני לקחתי את הזמן. תחבתי אוזניות באוזניי, גללתי לאט לאט בפלייליסט שלי למציאת אחר השיר המושלם, התעדכנתי מעט ברשתות החברתיות. ואז עלה במוחי רעיון.
חיפשתי את הפרופיל של טובי ונכנסתי לאחר לרשימת המעקב שלו. רשמתי את שמו של דילן ועברתי אחד אחד עד שמצאתי את הפרופיל שחיפשתי.
׳חשבון פרטי׳. לעזאזל.
לחצתי על תמונת הפרופיל שלו.
בדרך כלל הדבר הראשון שאתה אומר לעצמך כשאתה רואה תמונת פרופיל של נער מושך זה ׳חתיך׳ או ׳לוהט׳.
אבל הפעם הדבר היחיד שעבר אצלי בראש כשראיתי את תמונת הפרופיל שלו היה, ׳איזה חמוד!!!׳.
הוא היה צעיר, די ילד - תמונה לחלוטין לא מעודכנת - אבל לפי תווי פניו היה ניתן לזהות בבירור שזה הוא. הוא חייך אל המצלמה חיוך מאושר כשבידיו היה גור כלבים קטן עם פפיון קשור סביב ראשו כמו מתנה.
חייכתי, אי היה אפשר שלא. לרגע זה הדהים אותי. לפי מה שעיניי ראו, דילן היה נער כמו כולם, אבל חשבון האינסטגרם שלו, אפילו רק התמונת פרופיל, העיד על כך שהוא לא ניסה לעשות פוזות לאף אחד, לא ניסה להציג משהו אחר, לא ניסה לפתות איזו בחורה כדי שתתחיל איתו. הוא היה... הוא.
או שזה הכול תחבולה כדי שנחשוב שהוא לא כמו כולם אבל בעצם הוא כן.
״את בסדר?״
הסתובבתי בחדות ומיהרתי לכבות את צג הטלפון שלי כשזיהיתי את קולו מבעד לשיר שהתנגן באוזניי.
דילן שהיה מאחוריי הביט בי בהיסוס מעורב עם דאגה, ושמץ קטן למבוכה.
מה שבטוח, אני הייתי מובכת יותר.
״מה־מ־מה?״ גמגמתי.
הוא הצביע על צד ראשו, ״הראש שלך? הוא בסדר?״ שאל שוב. ״את מרגישה טוב?״
נשמתי נשימה עמוקה והנהנתי, ״כן, כן אני בסדר,״ הורדתי את האוזניות מאוזניי ותחבתי אותן בכיסיי.
דילן הנהן בסיפוק ואז הלך אל עבר הלוקר שהבנתי כבר שהיה שייך לו, פותח אותו. הדלת הסתירה את דמותו מעיניי.
בלעתי את רוקי וסקרתי את המסדרון. הוא היה ריק, בדיוק כמו שהיה אתמול. ממש התעכבתי כאן. כמה זמן אני צופה בתמונת הפרופיל החמודה שלו?
השקט הפתאומי ששרר בנינו היה מלא במתח, יכולתי לחוש בו גם אם אפילו לא הבטנו זה בזה.
הייתי חייבת להפר את הדממה, ״תודה לך.״
דילן סגר למחצה את דלת הלוקר כדי להביט בי בהשתאות.
״על שהצלת אותי אתמול,״ המשכתי.
״לא הצלתי אותך, אם הייתי מציל אותך לא היית נפגעת, אבל נפגעת. רק לקחתי אותך ווידאתי שיטפלו בך.״
״אבל אתה טיפלת בי.״
״אם את קוראת להצמדת קרח לראש ושבירת האף שלי על ידייך ׳טיפול׳, אז כן.״
צחקקתי בשקט, כשהתעסקתי בהיסח דעת עם המחברות בידי. ״בכל זאת תודה.״
הוא הנהן בחיוך קטן, ואז פתח בחזרה לרווחה את הדלת והסתתר מפניי שוב.
לא רציתי שהשיחה תסתיים, רציתי להמשיך לדבר איתו. לא הייתי טיפוס פטפטן, אבל אהבתי לשמוע את קולו. ״שלא תחשוב שאני כזאת שלילית נגד כל מי שאני פוגשת לראשונה.״
הוא הסיט את דלת הלוקר שוב, הפעם פתח אותה לרווחה ככה שלא תפריע להוצאת הציוד שלו או לקשר עינינו.
״למה את מתכוונת?״
״יכול להיות שהתנהגתי טיפה מגעיל אתמול באיך שדיברתי, ואני לא רוצה להשאיר רושם ראשוני - ״
״זה בסדר,״ הוא קטע אותי. ״זה באמת בסדר,
לא נעלבתי. לא הרגשת טוב ונטפלתי אלייך משום מקום...״ הוא הכניס ספר לתיקו. ״חוץ מזה, אם זה עוזר, היית מאוד מבדרת אתמול.״
זקרתי גבה מופתעת. ״הא,״ שילבתי את ידיי. ״אז אני שמחה לגלות שהכאב שלי הצחיק אותך.״
דילן השיב בחיוך.
חייכתי גם אני, למרות שניסיתי להסתיר אותו עד כמה שהתאפשר לי מתחת לידי.
״אז,״ סגרתי את דלת הלוקר שלי ונעלתי, נשענת על צידי. ״תלמיד חדש?״
״עד כדי כך שקוף?״
״פפפ, בכלל לא. היה לי מלא רמזים כדי להגיע למסקנה הזאת.״
״כמו...?״
״כמו... שהלוקר הזה תמיד היה נטוש, כמו... שהמנהלת אמרה אתמול שאתה מעביר את היום הראשון שלך בסחיבת תלמידה מעולפת אל חדר האחות.״
הוא צחקק.
המשכתי לחייך, וקולי ירד אוקטבה כשמלמלתי בנוסף, ״הייתי זוכרת פנים כמו שלך, קשה לשכוח אותן.״
״מה?״
פאק. מה עשיתי? איך אני יוצאת מזה? ״אני מאוד בקיעה פה מבחינה חברתית, ו... אם היית תלמיד פה, רוב הסיכויים שהיינו מכירים עוד לפני הרבה זמן.״
הוא הנהן בהבנה למרות שעדיין היה בלבול בארשת פניו כשסגר את דלת הלוקר ונעל.
״איפה אתה לומד עכשיו?״ שאלתי כשהבנתי שבכוונתו ללכת.
״הו,״ הוא בדק את הטלפון שלו ואז הראה לי. ״כיתה 202, שיעור ביולוגיה עם גברת מאירסון. יש לך מושג איפה זה?״
נשכתי את שפתי בחיוך, ״יש לי,״ שידלתי עצמי לשמור על התלהבות מינימלית. הסתובבתי והתחלתי ללכת אל כיוון הכיתה, ״בוא אחריי.״
ההליכה במסדרונות הריקים הייתה יחסית מהירה, אולי בגלל שאף אחד מאיתנו לא דיבר, פרט לדילן ששבר את השתיקה ברגע האחרון, ממש לפני שידי נחה על ידית הדלת לכיתה. ״איך אמרת שקוראים לך?״
עצרתי והשתהיתי על מבטו.
הוא המשיך, ״דילן, ואת?״
נשמתי עמוק ופתחתי את הדלת. ״אני מאל - ״
״מיס ג׳ונסון,״ קולה הסמכותי של גברת מאריסון נשמע מלפניי, קוטע את תשובתי. חייכתי חיוך תמים לעברה.
גברת מאריסון נאנחה, זה לא היה חדש שהייתי תמיד מאחרת, ״כנסי,״ היא אפילו לא שאלה למה, רק החוותה אל עבר השולחנות הפנויים.
הנהנתי פעם אחת לכיוונה בהתנצלות ונכנסתי, נותנת כיף שקט כשעוברת על פני אלי לשולחן הפנוי מאחוריה.
דילן נכנס אחריי, אליו גברת מאריסון לא ציפתה. ״ואתה? מי אתה?״
״דילן, דילן קופר.״
״הא, כן,״ היא עיסתה את מצחה כשרכנה אל הניירות על שולחנה. ״התלמיד החדש, תיכנס.״ היא רק רצתה לחזור ללמד.
דילן נכנס וכמו שציפיתי הוא התיישב שולחן ליד טובי. טובי שלח אליו מבט שלא הצלחתי לפענח ואז הוא רכן אל שולחנו קדימה כדי ללכוד את מבטי.
שאלתי אותו במבטי, ושפתיי שזזו ללא קול, מה?
הוא לא ענה ורק חזר להישען על כיסאו, מביט אל קדמת הכיתה.
בדיוק כשהתכוונתי לעשות את אותו דבר דילן הסב אליי את פניו, גם אותן לא הצלחתי לפענח מה הן אומרות. לא היססתי להביט לעברו בחזרה, עד שבסופו של דבר הוא נשבר וניתק את קשר העין ראשון.