עבר עוד חודש.. אני וקרטר דיברנו כל יום, ושיחות ארוכות.
גם דיברנו בסקייפ, אבל הוא אף פעם לא הראה את עצמו, שזה היה די מוזר, אבל לא היה לי אכפת.. הוא הזכיר לי את אית'ן.
הוא הזכיר לי אותו בטירוף, האמת.. אני כמעט בטוחה שזה הוא. "איפה אתה גר?" שאלתי אותו. "נכון יש את תחנת המשטרה?"
"כן."
"אז אני גר ממול, בבניין קומות הענקי."
"אה.. אז אתה כאילו עשיר?" הוא צחק ועשה תנועה שהייתה נראית כאילו העביר את ידו בשיערו. "אני עשיר, כן, אבל גם את."
"אני.. כן," נאנחתי ונשכבתי על המיטה. "אפשר לראות אותך?"
"מיה, קטנה.. אני לא בטוח שזה רעיון טוב."
"למה?" שאלתי וליקקתי את שפתיי. "מיה! אנחנו צריכים לצאת!" לאונרדו צעק לי.
אני ודומיניק לא מדברים כבר כמה זמן, ואני בסדר לגמרי עם זה.
הוא בלתי נסבל.
"לאן אתם יוצאים?" קרטר שאל. "אתה תבוא לשם אם אגיד לך?"
"לא. אני צריך לעבוד על משהו.."
"על מה?" שאלתי בבלבול. "לא עניינך, קטנטונת."
סובבתי את הטבעת על האצבע.
"אתה לא מהרוסית או משהו, נכון?"
"לא. לא או-"
"את מתכוונת לבוא כבר, פרינססה?" לאונרדו נכנס לחדר. "חמש דקות."
"אמרת את זה לפני עשר."
"רוז וקים מוכנות?" שאלתי אותו. "רוז לא.."
"יופי, אז אני אסע לבד כשהם יהיו מוכנים, אני אצא איתם." הוא בחן אותי ונאנח. "בסדר. אבל את תצטרכי לנסוע איתם, כי המצב עם הרוסים לא זוהר,"
"אבל-"
"תצטרכי לסבול." הוא עזב אותי ויצא מהחדר.
"מניאק.." מלמלתי וחזרתי לקרטר.
"מה התחלת להגיד?" שאלתי אותו. "התכוונתי להגיד שאני לא אוהב את הרוסים."
"את כולם?"
"לא. אין לי בעיה איתם בכללי, התכוונתי שאני לא אוהב את המאפיה הרוסית."
"ואתה ממאפיה כלשהי?" נשכתי את שפתיי. תגיד כן, תגיד כן, תגיד כן. "לא. אבל את כן, ואני מניח שלזה התכוונת, לא?"
"אז איך אתה יודע אם אתה אוהב אותם או לא אם אתה לא מהמאפיה?"
"כי את לא אוהבת אותם." אמר.
צחקקתי והעברתי את שיערי אל מאחוריי אוזני.
"אני אוהבת את התשובה הזאת."
"אני אוהב אותך." הוא אמר. נשכתי את שפתיי.
"אז תגיד לי את האמת, קרטר."
"איזו אמת?" נעצתי מבט במצלמה. "לא משנה.. אני צריכה ללכת."
"בסדר, ביי קטנה שלי."
סגרתי את המחשב.
שומר הראש שלי, שעמד בכניסה לחדר בחן אותי.
"אתה רוצה חתימה או משהו?" שאלתי בבלבול. "מה?"
"אתה בוהה בי כבר חמש דקות,"
"לא.. מצטער, פשוט.. למה התכוונת שאמרת שיספר לך את האמת?"
"זה לא עניינך," לחשתי ויצאתי מהחדר שלי נתקעתי בדום.
"את בסדר?" הוא שאל וייצב אותי. "תעזוב אותי."
"מיה, אני גם לא ממש רוצה לדבר איתך, אבל לפחות תעני לי אם את בסדר?"
"אני בסדר. אפשר לא לבוא איתכם?"
"כולנו הולכים." אמר. "לא אכפת לי."
"יהיה כיף,"
"לך יהיה כיף. כי יש לך את רוז, ואת לוסיאנו וקייד ולאו, לי אין אף אחד."
"יש לך את לאו גם. ויש לך גם אותי ואת רוז ואת הקטנים וקולטון וקים." גלגלתי עיניים. "בסדר, אם את רוצה להישאר כאן, תישארי כאן, אבל אחרי הים אנחנו נוסעים למסעדה, הזאת שאת אוהבת."
"זאת שליד המשטרה?" הוא צמצם את עיניו בבלבול והנהן. "אז אני אבוא."
"יופי."
"את צריכה להתלבש או-" הרמתי את החולצה שלי וחשפתי את הטופ של הביקיני. "את כועסת?"
"לא."
YOU ARE READING
Her monster [2]
Storie d'amoreהספר השני בסדרה 'הבנות שלהם'💗 הוא הקאפו הכי אכזרי בעולם התחתון. הוא החוטף שלי. האיש היחיד בעולם שאסור לי להתאהב בו. רק אנשים פסיכופתים היו מתאהבים בחוטף שלהם. באיש שניסה לרצוח אותם, שהפריד ביניהם לבין המשפחה שלהם. אבל.. אולי אני באמת פסיכופתית? מה...