הגיי החתיך שרצח את המשפחה שלו

פרק 1

אייס יושב בתחנה, על כיסא ברזל לא נוח, עם אזיקים על הידיים. אדי, הרועה הכנעני שלו יושב על הרצפה לידו, קשור ברצועה, כשאחד השוטרים מחזיק אותו. שני שוטרים מחזיקים את אייס, יושבים משני הצדדים שלו על כיסאות ברזל לא נוחים אחרים. אייס שותק. הוא בוהה ברצפה, ומחכה לשום דבר. עד שמשהו כן קורה. הדלת נפתחת, וניקול נכנסת בריצה. "אייס?" היא שואלת בטון מודאג.
אייס מרים את מבטו מהרצפה. הוא מנסה לקום אליה, אבל שני השוטרים מכריחים אותו להישאר לשבת. "ניקול, תעזרי לי." אייס מבקש. הוא נשאר רגוע.
ניקול מתקרבת אליו בצעדים קטנים. היא חוששת. היא יורדת על ברכיה, להסתכל עליו בגובה העיניים. אייס מרכין את ראשו. "מה קרה?" היא שואלת, מודאגת. ואייס לא מספיק לענות, כי שוטר אחר נכנס לחדר. "את ניקול?" הוא שואל, והיא מהנהנת, נעמדת מיד על רגליה. "בואי איתי בבקשה." וניקול הולכת אחריו לחדר אחר.
אייס סופר את השניות, עד שהיא חוזרת. ולוקח לה זמן. המון זמן.

44...
45...
46...
הוא בוהה באזיקים שלו, מזיז את זרועותיו הכלואות בניסיון עלוב להשתחרר, אבל שני השוטרים. ממשיכים לאחוז בידיו בחוזקה, לא נותנים לו אפשרות לזוז. "אני צמא." הוא מודיע, ושניהם מתעלמים ממנו. "זונות..." הוא ממלמל. אייס ממשיך לספור את השניות.
6

62...
663...
664...
בשלב הזה, אייס כבר מתעייף. הוא מנסה להשעין את ראשו לאחור, ולא מסוגל למצוא את הזווית הנכונה. זה קשה כשאין לך יכולת לזוז.
1289...
1290...
1291...
אדי כבר נשכב על הרצפה, ואייס מקנא בו. נשמע נחמד, להיות... כלב. אייס עדיין יכול להריח את הדם על החולצה שלו, וזה מסריח. הוא שונא את הריח הזה. עולות לו לראש תמונות מהלילה. לא משהו ברור. בעיקר הבזקים.
4052...
4053...
4054...
הוא משועמם. מאוד. השוטר שיושב מימינו הוא בחור שחור, גבוה, שרירי, עם שיער חום כהה, בתספורת גלאח. השוטר שיושב משמאלו, הוא ג'ינג'י, נמוך יותר, עגלגל, עם נמשים. משהו כמו הסטריאוטיפ המושלם לשוטר הזה בסרטים שאוכל דונאטס כל הזמן.
6568...
6569...
6570...
ניקול והשוטר יוצאים.

לניקול יש דמעות בעיניים. היא מסיטה את הפוני מהעיניים שלה, ומוחה את הדמעות. לניקול יש שיער סגול בהיר, ארוך, שמגיע לה עד למתחת לישבן. זו פאה, אבל אל תגלו לאף אחד. זה סוד. "מה עשית?" היא פונה לאייס בכעס.

השוטר שבדיוק יצא מהחדר מתקדם לכיוונו של אייס, אוחז בזרוע שלו, וגורר אותו לחדר שאליו לקח את ניקול. אייס לא מתנגד. השוטר מושיב אותו על כיסא, ואוזק את הידיים שלו לשולחן. החדר חשוך. בצד השני של השולחן, יושבים אישה זקנה עם קלסר אפור, שוטרת צעירה, והשוטר הזקן שהכניס אותו לחדר. "אייס?" השוטר שואל. אייס שותק. "אתה נמצא בחדר חקירות. אתה מודע לכך שיש לך זכות לעורך דין?" הוא שואל. אייס מהנהן. "אתה מעוניין לממש את הזכות הזו?" אייס לא עונה. "נוכל למנות עבורך עורך דין, אם תרצה בכך." אין תגובה. "בסדר גמור. ספר לי בבקשה מה עשית היום בשעה 18:50 בערב." שקט.

"אוכל לבקש דקה עם אייס לבד?" הזקנה עם הקלסר שואלת. שני השוטרים מהנהנים. שניהם נראים חסרי רצון לקום, אבל קמים בכל זאת. כאילו שאין להם ברירה. "אייס?" פונה אליו הזקנה בשקט, בעוד הדלת נסגרת. "הכל בסדר איתך? אתה נמצא באיזושהי סכנה?" אייס לא עונה. "קוראים לי אמנדה, אני עובדת סוציאלית. אני מחויבת להיות כאן במהלך החקירה, כי אתה קטין. הכל בסדר איתך?" היא שואלת, ונשמעת מודאגת מדי. אייס לא יודע למה. לא אכפת לו. "אתה מכוסה בדם, ואתה פצוע. תקפו אותך?" היא שואלת. "אתה יודע מה קרה למשפחה שלך?" אין תגובה.

במשך 14 שעות של חקירה, אייס שתק. הוא בילה לילה אחד במעצר, ובבוקר, אמנדה חזרה. "אייס, אוכל לדבר איתך לרגע?" היא שואלת. אייס לא עונה. הוא יושב בשקט, על המיטה בתא שלו, ובוהה ברצפה. אמנדה עומדת, מול אייס. אייס מאחורי סורגים. "אנחנו חושבים שאתה עלול להיות בסכנה. החלטנו לשלוח אותך לבית חולים פסיכיאטרי... למחלקה סגורה, להערכה. אנחנו מעריכים שתשהה שם למשך זמן של חודשיים, אבל זה יכול להתארך. זה תלוי בך. יש לך משהו להגיד? שאלות כלשהן?" היא שואלת, ועדיין נשמעת מודאגת. אייס שותק, לא זז ממקומו. "אייס, יש משהו שאתה רוצה לספר לי?" אמנדה שואלת. "אם אתה נמצא באיזשהי סכנה, זה הזמן לספר לי. אתה במקום בטוח." ושוב, אין תגובה. "...בסדר. יקחו אותך לשם בקרוב. אם תצטרך משהו, פשוט תפנה למישהו, והוא ידאג לקרוא לי." ובמילים אלה, היא הולכת. ואייס נשאר לבד, לבהות ברצפה.