הגיי החתיך שרצח את המשפחה שלו

פרק 2

אייס יושב במושב האחורי ברכב משטרה, ושני שוטרים יושבים מקדימה. במכונית כחולה מאחורי הניידת, נוסעת העובדת הסוציאלית. לאייס יש אזיקים על הידיים, רק למקרה שינסה לברוח. הוא לא מתכנן לנסות לברוח. אין לו לאן לברוח.

הניידת חונה בכניסה לאזור רחב, עם כמה בניינים שלא עולים על קומה אחת, עם יותר מדי חלונות, שכולם חסומים בסורגים. הגדר מסביב גבוהה, ויש שער שחור גדול שממנו מכניסים את אייס פנימה.
אחרי שיחה נוספת עם העובדת הסוציאלית, (בה היא ניסתה להוציא מידע, ואייס שתק) שחרור של אייס מהאזיקים, וכמה חתימות על טפסים שאייס לא קרא, השוטרים הלכו, ושתי אחיות הובילו אותו לחדר שלו.

חדר לבן, עם שתי שורות של מיטות שנראות ממש לא נוחות. הן מובילות אותו למיטה ריקה. ליד כל מיטה יש שידה קטנה. "אתה יכול לשים כאן את החפצים האישיים שלך, ובמסדרון יש לוקרים, אתה יכול לשים את שאר החפצים שלך שם." הוא מהנהן. לא אכפת לו.
הוא מתחיל לפרוק את התיק שלו לתוך השידה, לא טורח בכלל לשים לב לילד במיטה לידו.
הילד לא נראה כאילו אכפת לו, שזה טוב, כי גם לאייס לא אכפת. אייס מסיים לפרוק את הדברים, נשכב על המיטה שלו, על השמיכה, ובוהה בתקרה, לא ברור בכלל לכמה זמן.

זה בוקר, כמו כל בוקר. כבר שבוע שאייס נעול בכלוב הזה, והוא שונא את זה.
הוא מתעורר מוקדם מדי, ב6:35. הבחור במיטה לידו כבר ער. אייס מסתכל בו.
שיער בלונדיני כהה סבוך, שנראה כאילו לא ראה מקלחת כבר שבועות, וללא ספק מריח אותו הדבר. עיניים ירוקות בהירות הבוהות בתקרה. הוא מהנהן. אייס לא יודע למה. לא אכפת לו. הוא לבוש בבגדים שחורים, שגדולים עליו בכמה מידות. ולא בסטייל. הוא נראה כמו הומלס. לכלוך מצטבר מתחת לציפורניים הארוכות מדי שלו. הוא מכוסה בצלקות, וחתכים טריים לגמרי. יש לו שקיות כהות מתחת לעיניים. הוא מוזנח, והוא פשוט נראה רע. אפילו מראה כזה הוא חריג כאן.

הבחור שם לב שאייס מסתכל עליו, ואייס מסיט מבט. "אני קלייד." הבחור אומר.
"אייס." אייס משיב בקצרה.
"אוקיי." קלייד מסנן, חוזר להנהן לתקרה. "אני יודע." הוא אומר. אייס לא מבין עם מי הוא מדבר. באמת שלא אכפת לו.

ב7:00, אייס סוף-סוף קם. אחת האחיות מובילה אותו לכיוון חדר האוכל, מושיבה אותו ומגישה לו צלחת, ובוהה בו במשך כל זמן הארוחה. במשך זמן קצר, אייס בוהה בצלחת בתסכול. הוא יודע שאין לו ברירה אלא לאכול, אחרת לא יתנו לו לצאת מכאן. הוא מוצא את עצמו אוכל חצי ביצה קשה וחצי טוסט עם גבינה. האחות נותנת לו ללכת בחזרה לחדר שלו.

אייס יושב על המיטה. בשקט. ב10:00, לכולם יש שעה שבה אפשר ללכת לספרייה. אייס הולך. הוא אוהב לשבת על הספות שם, ולקרוא.
הפעם, הוא לא קרא. הוא בהה מהצד בזוג שרבים. מישהי שם רבה עם החבר שלה שהוא חרא שלא עוזר לה להתגבר על הפרעות האכילה שלה. הוא צועק עליה, היא צועקת עליו. בסופו של דבר הוא הולך, והיא מתיישבת על אחת הספות ובוכה.
אייס מבין, היא צריכה עזרה. הוא ניגש אליה. "היי..." הוא אומר בשקט. "את בוכה." הוא אומר.
היא מהנהנת בשקט, מרימה את מבטה אליו.
"את יכולה לבכות במקום אחר? אני מנסה לקרוא." הוא אומר.
היא מהנהנת, קמה, יוצאת בריצה, ורק בוכה יותר חזק.

אייס מחייך. הוא מרוצה מעצמו.
הוא נשאר בספרייה עוד קצת, עד שהשעה הנחמדה שלו נגמרת, והוא נאלץ לחזור לחדר שלו. שני ילדים מנסים לדבר איתו. שניהם קצת יותר צעירים ממנו. הוא מתעלם מהם. הוא נשכב על המיטה, על השמיכה, ובוהה בתקרה.

בארוחת הצהריים שוב מכריחים אותו לאכול. ישר אחרי הארוחה הוא בורח לשירותים, ומקיא את נשמתו. אבל אסור לו להוריד את המים בלי לתת לאחות להסתכל. אז אחת האחיות מסתכלת, נוזפת בו קצת, ודואגת לספר על זה לפסיכיאטר שלו.
ב16:00, אייס הולך לדבר עם הפסיכיאטר. 'לדבר'... הוא שוב יושב שם ושותק. הפסיכיאטר מנסה לתקשר, ואייס ממשיך לשתוק.

ב17:00 הוא משוחרר. והוא שוב שוכב על המיטה, מעל השמיכה, ובוהה בתקרה. עד 19:00, אז הוא הולך לארוחת ערב. גם שם מכריחים אותו לאכול. הוא מנסה לברוח להקיא, אבל האחיות מחזיקות אותו בכוח ולא נותנות לו ללכת.
ב21:00, אייס הולך לישון, בתקווה שלא יגיע מחר.