הגיי החתיך שרצח את המשפחה שלו

פרק 9

קלייד חוזר מהפסיכיאטר.
אחת האחיות מודיעה לכולם לצאת לחדר האוכל, ואייס מחפש בראש שלו דרכים להתחמק מזה. "היי... רוצה ללכת ביחד?" קלייד שואל. הוא נראה... מובך. אייס לא מבין למה. לא ממש אכפת לו. הם חייבים לצאת לשם בכל מקרה, אז אייס מסכים.

בדרך לחדר האוכל, יש עוד נערים. אייס מנסה לשמור על הקירבה שלו לקלייד. בכל זאת, הם הולכים ביחד.
כפות הידיים שלהם נוגעות זו בזו, וקלייד מחליט לעשות צעד. הוא אוחז בכף ידו של אייס.
אייס לא אומר כלום. הוא לא מחזיק בחזרה, אבל לא מתנגד. קלייד מסמיק. הוא מסתכל על אייס, אבל אייס לא אומר כלום. אז הם ממשיכים ללכת, יד ביד. עד חדר האוכל, שם אייס משחרר את עצמו כדי לשבת ליד אחד השולחנות בצד של החדר.

אחת האחיות פונה לאייס, מניחה לו מגש אורז על השולחן. אייס לא אוכל. הוא משחק עם האוכל במזלג שלו, ומסרב לאכול.
קלייד מתיישב ממולו. "למה אתה לא אוכל?" הוא שואל.
"אנורקסיה." אייס משיב בפשטות, מצייר סמיילי מחייך עם האורז שלו, ומועך אותו עם הכף בכעס.
קלייד מהנהן בשקט, לא יודע מה להגיב. הוא מסתכל מסביב, מוודא שאף אחות לא מסתכל, ומרוקן חצי מהצלחת של אייס לשלו. "תסיים רק את זה, אוקיי?" הוא מבקש.

אייס לא אומר כלום. הוא לוקח את הצלחת שלו, ועובר לשולחן אחר.
קלייד נשאר לבד.

אחרי ארוחת הצהריים, שולחים את כולם לספרייה. מישהו תלה את עצמו בחדר השינה עם חבל שהצליח להבריח מבחוץ איכשהו.
קלייד ואייס יושבים בספרייה, אחד מול השני.
"תגיד..." קלייד פונה אליו וזז באי נוחות על הפוף הסגול שיושב עליו.
"כן?" אייס שואל.
קלייד לוקח נשימה. "למה אתה פה בעצם?" הוא שואל.
אייס לא ממש מבין. הוא כאן כי המשפחה שלו נרצחו... בעצם, הוא כן מבין. "כי השוטרים חשבו שרצחתי את המשפחה שלי." הוא אומר בשקט. הוא לא רוצה להמשיך לדבר על זה. הוא קם ממקומו, ויוצא מהספרייה.

בארוחת הערב, ברגע אחד, קלייד מבין הכל. "אייס..." הוא אומר בשקט. "למה אתה מאושפז כאן?" הוא שואל.

אייס מרים גבה. "כבר אמרתי לך את זה." הוא משיב. "אתה אף פעם לא מקשיב לי... האשימו אותי ברצח של המשפחה שלי! אמרתי לך את זה כבר!" הוא אומר בתסכול מלאכותי, מנסה בכל כוחו לגרום לקלייד להרגיש אשם.
זה לא עובד.
"זה לא נכון... נכון?" הוא שואל. "אתה לא רק מואשם ברצח שלהם, אייס... אתה רצחת אותם. זה נכון?" הוא שואל בשקט.

זה הרגע שאייס מבין – הוא נדפק. אבל הוא ממשיך לנסות. "אתה חושב שאני רצחתי אותם?" הוא שואל. "זה מה שאתה חושב עליי?" הוא מוסיף בעצב מזוייף, משפשף את עפעפיו בכאב.
"כן!" קלייד צועק. "זה בדיוק מה שאני חושב עלייך! אתה שיקרת לי! אתה רצחת אותם! נכון?! זה למה אתה נמצא פה!" זה קשה לדבר בתקיפות כשאתה חייב לדבר בשקט, אבל קלייד עושה את זה, והוא עושה את זה נהדר.

אייס מרכין את ראשו אל שולחן האוכל, ואוכל. הוא מכריח את עצמו לאכול, ולסיים את הצלחת במהירות. קלייד בוהה בו בכל רגע, ולא מוריד ממנו את העיניים.
אייס מבין, קלייד עלה עליו. והוא לא יכול לתת לשלוט בסיטואציה. אייס צריך לנצח. "אני לא שיקרתי." אייס מתנגד. "מעולם לא אמרתי לך שלא עשיתי את זה. אמרתי שהאשימו אותי ברצח שלהם, לא אמרתי לך שאני לא אשם." הוא מסביר.
קלייד רוצה להגיב... אבל אייס ממשיך. "ואני הייתי חייב לעשות את זה. אני חשבתי שאתה תבין, שלא תשפוט אותי על הטעויות שלי, אבל אתה בדיוק כמו כל אחד אחר. אתה זכית באמון שלי, ושברת אותו. אני חשבתי שאתה יותר טוב מזה, קלייד." הוא לוחש.
ובמילים אלה – אייס קם והולך.
נמאס לו.
הוא טומן את כפות ידיו בכיסים שלו, מתעלם מקלייד שצועק עליו לחזור. קלייד לא בא אחריו. הוא לא סיים את האוכל שלו, אז האחיות לא נותנות לו לקום.

אייס יכול לשמוע את קלייד צורח.
הוא ניצח.