הגיי החתיך שרצח את המשפחה שלו

פרק 11

בבוקר, אייס וקלייד יוצאים לארוחת בוקר. ביחד. יד ביד.
קלייד ממלא את הצלחת שלו, כשאחת האחיות ממלאת לאייס צלחת קטנה יותר.
שניהם מתיישבים בשולחן בקצה של הקפיטריה. "אתה רעב." אייס מרים גבה ומסתכל על הצלחת של קלייד.
"כן..." קלייד משיב בשקט, ממשיך לאכול.
לאייס לוקח יותר זמן לסיים את האוכל שלו, ובזמן הזה קלייד לוקח מנה נוספת. אייס כמובן, מנצל את ההזדמנות כדי לזרוק לו עוד הערה. "זה הרבה..."
"כן." קלייד משיב שוב, מזעיף פנים.
"אתה חמוד כשאתה עצבני." אייס אומר.
קלייד מגלגל עיניים. "אני לא עצבני..." הוא מתנגד.
"כן, בטח..." אייס ממלמל, מכריח את עצמו לקחת עוד ביס מהאוכל שלו, מסיים את הצלחת. "הלכנו?" הוא שואל.
"כן..." קלייד משיב עם חצי צלחת מלאה. "בוא נלך."

נותנים לכולם היום שעה בחצר, והשניים יוצאים. איזה בחור לבוש בשחור קורא לקלייד מהגדר, וקלייד הולך אליו. מעביר לו שקית חומה, פתק, והולך.
"מה זה?" אייס שואל.
קלייד פותח את הפתק, קורא אותו ומחייך. "זה יום ההולדת 17 שלי, ואני תמיד עם חברים שלי ביום הזה, ואנחנו מעשנים פייסל ביחד, וזה לא קרה השנה בגלל האישפוז, אז הם הביאו לי לכאן..." הוא מחייך.
אייס מרים גבה. "אה..." הוא אומר בשקט.
"מה?" קלייד שואל.
"זה פשוט ש..." אייס מנסה לחשוב: איך הוא מתכוון להוריד לקלייד את הביטחון הפעם? "אתה יודע... לא חשבתי שאתה מהאלה..." הוא נאנח. "אבל כן, זה די ברור. הייתי צריך להבין את זה קודם."

קלייד מבולבל. "מהאלה?" הוא שואל. "מה זה אמור להביע?" הוא באמת נראה מזועזע.
"שום דבר, שום דבר..." אייס ממלמל. "כאילו, אתה יודע... אנשים מהסוג שלך... יש כאלה שכן עושים דברים כאלה, ויש כאלה שלא... וזה די הגיוני שאתה מאלה שכן... פשוט לא חשבתי..."
אם קלייד יכל להעיף לאייס סטירה עכשיו, הוא היה עושה את זה בלי לחשוב פעמיים. "מה זאת אומרת, אנשים מהסוג שלי, אייס?" הוא שואל, בכעס.
אייס מגלגל עיניים. "אתה יודע... הסוג שלך!" הוא מסביר. "אתה ילד מגמת אומנות, ואתה בלונדיני, ויש לך עיניים ירוקות שאתה לא מסוגל להפסיק להשוויץ בהן, ואתה לא עושה שום דבר עם החיים שלך, אז זה די הגיוני שאתה כזה... הייתי צריך להבין את זה קודם..."

זה הרגע שבו קלייד לוקח את הדברים שלו, והולך הצידה ליד הגדר לעשן את הפייסל שלו, לבד.
"אין בעיה! פשוט תלך! אל תגיד לי מה קרה! זה לא שאכפת לי!" אייס צועק בכעס, וחוזר פנימה לחדר השינה. הוא מתיישב על המיטה שלו, בידיים שלובות, והולך לישון.

דפיקה בדלת. "אייס, תוכל לבוא איתי בבקשה?" אחת האחיות קוראת.
אייס פוקח את עיניו, ויוצא מהחדר. האחות מובילה אותו לחדר הביקורים, שם העובדת הסוציאלית מחכה לו. "היי, אייס, מה שלומך?" היא מחייכת אליו.
אייס מתיישב מולה, בשקט.
במשך 23 דקות, היא מנסה לפתח שיחה, ואייס מסרב להגיב. "טוב... יש לי משהו שאתה צריך לדעת." היא אומרת. "אני מצטערת שאתה צריך לגלות את זה ככה, אבל אחותך, ניקול, נפטרה." היא לוחשת.
"הסרטן?" אייס שואל.
לפני חודשיים וחצי, ניקול חלתה בסרטן הלבלב. היה ברור לכולם שהיא תמות. ורק נשאר לחכות שזה יקרה...
"כן." העובדת הסוציאלית משיבה. "איך אתה מרגיש?" היא שואלת.
"אני יכול לחזור לחדר?" אייס שואל.
"הו... אממ... כן, ברור..."
וככה, אייס חוזר לחדר שלו.

אייס נכנס לחדר, ומתיישב על המיטה שלו.
"קיבלת ביקור." קלייד מחייך. קלייד כבר יושב על המיטה שלו ליד אייס, ומחכה.
"כן." אייס משיב בחיוך מלאכותי. "אחותי השתחררה מבית החולים. היא חוזרת לגור בבית שלנו... יש סיכוי שיתנו לי לצאת איתה באיזה סוף שבוע."
קלייד מחייך. "אני כל-כך שמח בשבילך!" הוא קורא, וקם לחבק את אייס. אייס מכריח את עצמו לחייך כשקלייד מגניב לו נשיקה קטנה על השפתיים.
"תודה." אייס אומר.