הגיי החתיך שרצח את המשפחה שלו

פרק 16

זו שעת ערב מאוחרת, ואייס יושב על המיטה שלו, ובוהה בקלייד.
נמאס לו מהתקרה הלבנה... הוא בוהה בשיער הבלונדיני הסמיך הזה שלא עבר מקלחת כבר יותר מדי זמן, ובהחלט מריח ככה, ובעיניים הירוקות האלה שנראות כמו עיניים של גופה.
קלייד עדיין לבוש בשחור. הוא טרח להחליף בגדים רק כמה פעמים בודדות מאז שאייס הגיע לכאן לפני חודשיים וחצי...
קלייד היה שקוע עמוק בתוך הדיכאון הזה, ולא היה מסוגל להוציא את עצמו מזה. פעולות בסיסיות נהיו קשות מדי... להתקלח? להחליף בגדים? פעם בכמה זמן... הרבה פחות ממה שבאמת צריך.
גם אייס לא התקלח כבר כמה ימים... הוא טרח להחליף את הבגדים שלו אתמול בערב, אבל לא ראה מקלחת כבר כמה זמן. הוא לא רואה צורך בזה. כשאתה כלוא בתור כלוב ציפורים, עם אנשים שלא אכפת להם ממך, אין לך סיבה להשקיע בעצמך... בכלל.
"אתה בסדר?" קלייד שואל.
והפעם, רק הפעם, אייס מוכן לענות לו בכנות. "לא."

קלייד מכריח את עצמו לקום מהמיטה שלו, ולעבור למיטה של אייס. הוא מניח את ראשו על הברכיים של אייס, והשיער שלו מתפזר בצורה חמודה כזאת...
"אתה רוצה לדבר על זה?" הוא שואל.
אייס שותק.
"זה יעזור לך אם אני אתחיל?" קלייד שואל.
אייס מהנהן.
"אוקיי..." קלייד עוצר לרגע, לוקח נשימה, ומכריח את עצמו לדבר. "אני מפחד שאני משתגע." הוא מספר. "הכל נהיה יותר גרוע מיום ליום, אני לא מסוגל לחיות כשאני לא מסתכל עלייך... והעולם פשוט ממשיך להתפרק לי בידיים..." הוא לוחש, מרים את כפות ידיו, ומדגים תנועה של משהו שקורס. "אני רואה דברים, ואני שומע קולות, ואלה דברים שלא אמורים לקרות לי... והכדורים לא עוזרים. ואני לא יודע למה הם לא עוזרים... כנראה שאני פשוט דפוק... אני פשוט מפחד שאני משתגע..."

אייס לוקח נשימה עמוקה.
הוא חייב לעשות את זה מתישהו...
ואולי הגיע הזמן.
"אני מפחד שאני לא משתגע." הוא לוחש. "כי אם אני לא משוגע, אז שום דבר לא יוכל להסביר את מה שעשיתי... את הדברים שעשיתי, ורציתי לעשות..." הוא חייב להמשיך. זה חייב לצאת החוצה... "אני הרגתי אותם, קלייד. ואני לא מתחרט על זה... אני עומד לבלות את שארית החיים שלי בכלא, ואין לי שום דבר לעשות עם זה. ואני לא יכול להתלונן, כי אני הרסתי את כל זה בעצמי. הרסתי את החיים שלי בידיים שלי. אני פשוט רוצה לחזור הביתה..."
זה כואב. זה כל-כך פאקינג כואב, ואייס לא מבין למה. כי זה אף פעם לא כאב ככה. "אם אני לא משתגע, אז אני לא יודע מה קורה לי. אני לא מסוגל כבר לשום דבר... גם כשאני מנסה. זה מתסכל אותי. אני פגעתי בהם... ואני פגעתי בך. ולא אכפת לי. אבל אמור להיות לי אכפת... אנשים פה מתאבדים, כי אכפת להם. אנשים מאושפזים כאן, כי הם שונאים את עצמם. אני כאן כי אני שונא את כולם. שיקרתי לך... לא הייתה לי סיבה, למה שעשיתי... פשוט רציתי לעשות את זה... אז עשיתי את זה. ואני יודע שזה לא נורמלי... ואני אמור להיות נורמלי!"

"למה?" קלייד שואל.

אייס מכריח את עצמו לחשוב. למה הוא אמור להיות נורמלי...? "אני פשוט צריך..." הוא לוחש, ומתוסכל מעצמו, כי הוא לא באמת יודע למה. הוא פשוט חייב. "לא אכפת לי מה אחרים מצפים ממני... אכפת לי ממה שאני מצפה מעצמי. אני חי עם העובדה שכולם מקנאים בי, ורגע, למה לעזאזל שמישהו יקנא בי? אני רוצח, יש לי רשימת מחלות נפשיות שלא הייתה מביישת אף סופר בן 14 שרוצה ללמוד פסיכולוגיה, אין לי משפחה, ואני נמוך. למה לעזאזל שמישהו יקנא בי?"
"אתה לא כזה נמוך." קלייד אומר. אין לו שום דבר להגיד שבאמת ינחם את אייס... אבל הוא מנסה. "אני אוהב אותך."

זה הרגע שבו אייס מבין: הוא לא רוצה לקיים את השיחה הזאת. אבל זה כבר מאוחר מדי... כי הוא כבר חייב להוציא את זה החוצה. "אני הרגתי אותם." הוא לוחש. "אני הרגתי אותם קלייד. אני לא מסוגל לשמור את זה בבטן יותר... אני הרגתי אותם." ושיט... זה מרגיש כל-כך טוב להוציא את זה... "אני שורד את זה... אבל נמאס לי לשרוד. אני רוצה לחיות, קלייד. אני רוצה להיות חי. נמאס לי להיות רק... קיים." אייס כבר לא יודע על מה הוא מדבר. הוא פשוט רוצה לדבר. להוציא את זה החוצה... לשחרר את הכל.
קלייד מנסה לעזור. "אתה רוצה להרגיש טוב שוב... אני מבין את זה."
"אתה לא מבין את זה." אייס אומר מיד. "אני רוצה להרגיש טוב. לא להרגיש טוב שוב. אף פעם לא באמת הרגשתי טוב... אני רוצה להתחיל עכשיו."

שקט. "לפני שלוש שנים, כשהייתי בן 12, לאחי הקטן היה ארנב... קראו לו ג'ון לורנס... הוא אכל את החולצה האהובה עליי, קיבלתי אותה בהופעה של איזו להקת מטאל שהופיעה בעיר שלי..." הוא לוקח נשימה. אייס אף פעם לא סיפר את זה לאף אחד... "אז הרגתי אותו." הוא לוחש, ושוב מכריח את עצמו לעצור ולנשום.
קלייד מסתכל ישר לתוך עיניו של אייס, ומלטף את כף היד שלו בעדינות מנחמת.
"רצחתי אותו, בחצר האחורית של הבית שלי... עם אותה המגרפה שאיתה ריטשתי את הגופות שלהם."

קלייד לא יודע איך להגיב. איך מגיבים לאדם שאתה אוהב שהתוודה בפנייך על רצח...? "זה בסדר..." קלייד לוחש לו, משכנע יותר את עצמו מאשר את אייס.
הראש של קלייד עדיין מונח את הברכיים של אייס, ואייס משחק לו בשיער. זה מנחם אותו.
קלייד מרים את ידו ומלטף את הלחי של אייס. "זה יהיה בסדר..." הוא לוחש לו. הוא נזכר בדבר היחיד שהוא בטוח שבאמת יכול לנחם את אייס... "אחותך מחכה לך בבית... אתה עוד תחזור אליה."
אייס נזכר בשקר הדפוק הזה, ומנסה להבין למה לעזאזל אמר לו את זה בכלל. "כן... אתה צודק." הוא מחייך.
הוא לא בוכה. הוא רוצה לבכות, אבל הוא לא יכול. לא כאן. לא עכשיו. "אני הולך לחדר הטלוויזיה... אני רוצה להיות קצת לבד." אייס אומר בשקט, קם מהמיטה, ויוצא מהחדר.
ושוב, הוא נשאר לבד.