הגיי החתיך שרצח את המשפחה שלו

פרולוג

אני יכול לראות אותם צורחים, מדממים. אני יכול לראות את המגרפה פוגעת בגולגלות שלהם, וקורעת את העור שלהם. אני שומע אותם צורחים, נאנקים מרוב כאב. אני מסוגל לראות את אמא שלי מנסה לזחול לכיוון הטלפון שלה, ואת המגרפה שפוגעת לה ישר בפנים, משחיתה את הגוף שלה לגמרי. אני יכול לראות את תומי שכבר מזמן התעלף, ואת הדם שלו זורם. אני יכול לראות את אבא שלי, עם הסכין נעוץ בצוואר שלו, וחתיכות מהמוח שלו שיוצאות מתוך הפצע במצח שלו.
אני יכול לשמוע את המגרפה נגררת על הרצפה כשאני הולך לכיוון שלהם.
אני יכול לראות את המבט המפוחד של אמא שלי, כשאני מניף את המגרפה מעל טומי.
מכה ראשונה.
מכה שנייה.
מכה שלישית.
מכה רביעית.
מכה חמישית.
מכה שישית.
מכה שביעית.
מכה שמינית.
אני מפסיק, רק כשאני בטוח שהוא מת. אני גורר את המגרפה לכיוונה של אמא שלי. האחרונה.
מכה נוספת.
אני מכה כל-כך מהר, שאני לא מספיק לספור בכלל כמה. אבל גם כשהיא מתה, אני לא מפסיק. אני ממשיך להכות אותה עוד כמה עשרות פעמים, חזק ככל שאני מסוגל. זה נגמר.