הגיי החתיך שרצח את המשפחה שלו

פרק 3

אייס שוב צריך ללכת לפסיכיאטר שלו. והוא שונא את זה. הוא כל-כך שונא את זה... הוא נכנס לחדר, מתיישב על הכורסה, ומסתכל על הרצפה.
הפסיכיאטר שוב מנסה לפתח שיחה, לשאול מה שלומו, איך הוא מסתגל. אייס לא מגיב. הוא שותק.
"אייס, ההערכה שלך תיקח הרבה יותר זמן אם תסרב לדבר."
אייס שותק.

לאייס לא אכפת כמה זמן ההערכה תיקח... הוא יודע שאין לו שום דרך להתחמק ממה שהוא עשה. אבל הוא לא מוכן לשתף פעולה. הוא לא מוכן להיות משתתף בתכנית הקטנה שלהם, לאיך לכלוא אותו עד יום מותו. לא.
אייס מוכן לצפות מהצד. וזה הכל.

דקות עוברות, בהן הפסיכיאטר ממשיך לשאול שאלות, ואייס מתעלם. עד שאייס שומע משהו שדווקא מעניין אותו.
"אתה לא עומד לפחות לנסות להפעיל עליי מניפולציות ולגרום לי להאמין שאתה לא מסוכן?"

לרגע, אייס מרים את ראשו, ושוקל להגיב.
ואז הרגע הזה נגמר.
אייס לא רוצה לדבר.
אייס לא צריך לדבר.

אחות ברונטית מובילה את אייס בחזרה לחדר השינה, ופוגשת בשתי אחיות בלונדיניות בדרך. האחות מחליטה לעצור במסדרון, לדבר איתן. חברות שלה, כנראה.
לאחר כמה דקות של שיחה, בהן אייס עומד לו בשקט ונשען על הקיר, אחת הבלונדיניות פונה אליו. "אתה ממש רזה... אני בדיוק בדיאטה. יש לך טיפים?" היא שואלת, משאירה את אייס בהלם.

"בריטני!" האחות הברונטית מעירה לה, אבל בעצמה מתפוצצת מצחוק.
ואייס?
אייס כבר לא בעולם משלו. אייס מזנק על הבלונדינית הזאת, דוחף אותה לרצפה, ומכניס לה אגרוף ישר ללסת. הוא מעליה, על הרצפה, מושך בשערות הבלונדיניות המחומצנות שלה בחוזקה, תולש קבוצות שיער גדולות ישר מהקרקפת שלה.
שתי האחיות הנוספות תוספות לו את הידיים, מנסות להרחיק אותו ממנה, בזמן שהברונטית מנסה לצעוק ולבקש עזרה.
אבל אייס לא מפסיק. הוא צורח. הוא שורט אותן בציפורניים הארוכות מדי שלו, בועט ומכה אותן כמה שרק יכול. הוא לא מסוגל להרבה... אבל הוא פוצע את כל שלוש האחיות.

עוברת דקה, ומגיעה תגבורת. עוד כמה אחראיים, שמצליחים לרסן את אייס. בשוק חשמלי. הם מובילים אותו לחדר נעול, עם מיטה אחת בתוכו, וקושרים אותו אליה.
ולא, לא בקטע קינקי.
דמיינו להיות קשורים לספסל עם מזרון, ידיים משולבות על החזה, בלי שום אפשרות לזוז, בכלל, בחדר לבן, כשבחור בן 40 ומשהו מסמם אתכם עם תרופות הרגעה.
אז לא, זה לא קינקי. וגם אייס חושב ככה. כי בעשר הדקות הקרובות, הוא צורח, מתפתל, ועושה כל שביכולתו להשתחרר. הוא לא מצליח, כמובן.

דקות עוברות, ואייס סוף-סוף נרגע.
שעה עוברת, ועוד אחות מגיעה, מכריחה את אייס לקחת תרופה לא ברורה. הוא לוקח את התרופה, בלי ויכוחים. הוא צריך להתנהג יפה אם הוא רוצה לצאת מכאן.
אבל גם אחרי כמה שעות בהן הוא מתנהג יפה, אף אחד לא חושב בכלל על לתת לו ללכת.
אז אייס פונה לאח שיושב בחדר. "אני אוכל להשתחרר בקרוב?" הוא שואל.
האח מתעלם ממנו.

אייס שונא את התחושה הזו. הוא פשוט שוכב שם, מרותק למיטה.
למה זה כל-כך נורא בעצם? אייס מבלה את רוב הזמן שלו שוכב לבד על המיטה... לא קשור, אבל בכל זאת, זה לא כל-כך שונה...
חוץ מתחושת ההשפלה, שאיתה אייס לא יכול להתמודד.

אייס שונא להיות מושפל.

בבוקר שאחרי, אייס משוחרר. ישר לפגישה נוספת עם הפסיכיאטר. הפעם, אייס מוכן לדבר.
"מה קרה לך שם, אייס?" הפסיכיאטר שואל.
ואייס מגיב: "היא הייתה כלבה." הוא מתחיל לומר, ונעצר. הפסיכיאטר רוצה לשאול, אבל אייס ממשיך בעצמו. "הזונה הזאת ניגשה אליי במסדרון כאילו שהיא פאקינג מכירה אותי, כאילו שאני שוכב עם אמא שלה בשלוש השנים האחרונות, וביקשה ממני טיפים להורדה במשקל."

הפסיכיאטר מהנהן. הוא ממשיך לשאול שאלות.
אבל בהמשך הטיפול – אייס לא עונה. הוא שוב לא מגיב... כמו צמח. פשוט נמצא שם.

ב12:30 בצהריים, הפסיכיאטר סוף-סוף משחרר את אייס בחזרה לחדר שלו. אחת האחיות מובילה אותו לחדר, והוא מוצא את עצמו שם, מפיל את עצמו למיטה באנחה כבדה מדי.
"אתה בסדר?" הוא שומע את קלייד שואל.
אייס מופתע לראות שהוא ער. "כן." הוא אומר.
ושוב שקט. אייס חוזר לבהות בתקרה.
אייס רוצה לישון. לא אכפת לו מכלום. יש לו עוד שלוש שעות עד שמישהו יצפה ממנו לקום לאכול, אז הוא מרשה לעצמו לישון צהריים.
זה לא שיש לו משהו טוב יותר לעשות בחיים האלה.
בטח שלא בכלא בהכחשה הזה.

עוברת חצי שעה, ואייס לא נרדם.
עוברת שעה, ואייס לא נרדם...
הוא מפנה את ראשו לעבר מיטתו של קלייד, ורואה: גם קלייד מסתכל עליו. הם נותנים מבט זה לזה, לא טורחים להסתכל הצידה. הם פשוט שוכבים שם, מסתכלים זה לזה בעיניים, ושותקים.
בסופו של דבר, אייס חוזר להסתכל על התקרה, ואחרי זמן קצר, נרדם.