הגיי החתיך שרצח את המשפחה שלו

פרק 6

אייס סוף סוף חוזר לחדר, רק כדי להישכב על המיטה.

"קיבלת ביקור." קלייד אומר, יושב על המיטה שלו, מסתכל על הרצפה.
"כן." אייס משיב.
קלייד מהנהן. "ההורים שלך?" הוא שואל.
"אחותי." אייס אומר.
"בסדר." קלייד הולך לישון.
"אין לי עוד משפחה." אייס אומר.
"זה באסה." קלייד משיב, מתיישב על המיטה ונותן לאייס מבט מבין, נותן לו להמשיך את הסיפור.
"הם נרצחו. זה למה אני כאן." הוא מספר.
אייס לא יודע למה... אבל הוא רוצה לדבר על זה. הוא מרגיש רע, והוא רק רוצה לדבר עם מישהו, על משהו. רק להוציא מעצמו קצת עצבים...
קלייד מהנהן. "זה קשה." הוא משיב. לאחר זמן קצר של שתיקה, קלייד אומר: "אני ניסיתי לקפוץ מהגג." הוא מספר. קלייד נשכב על הגב על המיטה שלו, עם הידיים מאחורי הראש, רגל על רגל. "ניסיתי לקפוץ, והשכנה שלי הייתה שם ופשוט החזיקה אותי... היא קראה למשטרה. היו צריכים לאשפז אותה אחרי זה."

אייס יושב, בוהה ברצפה. "הדפוקים האלה נותנים לי כדורי הרגעה." הוא מספר.
"כנ''ל." קלייד משיב, מתיישב על המיטה במהירות. "ביצ', הם נותנים לי כמות כדורים שלקחו לי שלושה שבועות לזכור." קלייד משיב בחיוך. "גילקס, נורטילין, ציפרלקס, מוקלובמיד, וספרין, ואלטרול." הוא אומר בנשימה אחת. לאחר שסוף-סוף לוקח נשימה, הוא ממשיך: "ואני עדיין לא סגור על המינונים."

אייס מחייך. "אני לוקח ציפרלקס, לוסטראל, ועוד כמה שיט. אין לי מושג עם מה מסממים אותי פה." הוא צוחק.
גם קלייד צוחק. "כבר הרבה זמן שלא הייתה לי שיחה טובה עם מישהו." הוא אומר בחיוך, נשכב שוב על המיטה עם הידיים מאחורי הראש.
"כמעט אף פעם אין לי שיחות טובות עם אנשים." אייס אומר. "אפילו עם הפסיכיאטר שלי אני לא מסכים לדבר."

קלייד מהנהן בהבנה. "גם אני הייתי ככה כשרק הגעתי לכאן." הוא מסביר. "תאמיו לי, לפני שאתה הגעת, היו לי הרבה יותר התקפי זעם, והם היו הרבה יותר אלימים."
"יותר אלימים?" אייס מרים גבה, מרים את ראשו מהרצפה. "אני ראיתי אותך נושך מישהי וקורע לה את העור! אתה שברת למישהו צלע!"
קלייד מגחך. "כן... זה לא הכי גרוע שהיה לי." הוא מחייך חיוך קטן. "התאימו לי כדורים, ועכשיו ההתקפים האלה קורים הרבה פחות, והם נהיים פחות גרועים. יש סיכוי טוב שיתנו לי לצאת מפה בחודשים הקרובים." הוא אומר בחיוך. "כאילו, בתקווה שההורים שלי יקבלו אותי הביתה."
"למה שהם לא יקבלו אותך הביתה?" אייס שואל, ושוב מרכין את ראשו לרצפה.
"הם די התחרפנו כשבמכתב ההתאבדות שלי יצאתי מהארון... הם לא באו לבקר אותי כאן מאז. כאילו, הם באו פעם אחת, כשרק נכנסתי לכאן, אבל הם היו ממש... קרים, ודיברו בעיקר עם הרופאים. לא ראיתי אותם כבר כמה חודשים."

אייס מהנהן. הוא לא מבין. אבל הוא רוצה להבין. "נשמע קשה." הוא משיב. "אף פעם לא יצאתי מהארון להורים שלי. לא ממש היה להם אכפת, וגם ככה לא סבלתי אותם, אז לא חשבתי להגיד להם כלום על החיים שלי אף פעם."
"הא... תפסו את מי שרצח אותם?"
אייס שותק. הוא שותק, כי אסור לו להודות. הוא לא יודע אם מישהו שומע אותו, או אם יש מצלמות באזור, אבל הוא לא יכול להודות. "לא." הוא אומר.
"לפני כמה זמן זה קרה?" קלייד שואל.
"זה לא עניינך." אייס משיב בשקט. "לילה טוב." הוא נשכב על המיטה, על הצד, עם הגב לכיוונו של קלייד, ועוצם עיניים.