הגיי החתיך שרצח את המשפחה שלו

פרק 8

שוב מגיע הבוקר. אחת האחיות מעירה את כולם, ושוב גורמת לאייס לקחת את התרופות שלו. כל-כך נמאס לו מזה... בכל בוקר מחדש, מסממים אותו מהפחד שיפגע במישהו.
הם מפחדים ממנו.
כן, כן. זו הסיבה... הם פשוט מפחדים. אייס בטוח בזה.

קלייד חוזר לחדר.
הוא נעמד אל מול המיטה של אייס, ונראה אפילו יותר רובוטי מבדרך כלל. "אני מצטער על אתמול בלילה." הוא משיב באוטומטיות. "פשוט... אחד ההתקפים. אתה יודע... הקולות, וזה. אני ממש מצטער."
אייס מהנהן.
הוא סולח לקלייד. לא באמת אכפת לו... הוא דווקא נהנה לראות את קלייד ככה. סובל... חסר שליטה. אייס נהנה מזה.
אבל הוא לא יכול לתת לקלייד לדעת את זה.
הוא חייב לתת לו להרגיש רע. רק עוד קצת.

האחות שמלווה את קלייד נראית מרוצה. "אתה בסדר?" היא שואלת, וקלייד רק מהנהן.
היא יוצאת מהחדר.
בשנייה שהאחות יוצאת מהחדר, אייס פונה לקלייד.
"מה הם נתנו לך?" הוא שואל.
"כדורי הרגעה." קלייד משיב. "הם עוזרים לי." הוא אומר בקול רובוטי.
"עוזרים לך במה לעזאזל?" אייס שואל, מתוסכל.
"להירגע." קלייד משיב באופן אוטומטי.
"ואיך אתה מרגיש עכשיו?" אייס שואל.
"נהדר." קלייד משיב, בלי טיפה של הבעה על פניו. כמו רובוט.

אייס פוחד. איך הוא יקבל אספקה נרקיסיסטית עכשיו?
הוא מתוסכל.
עד שעולה לו לראש רעיון.
"זה עושה לך טוב, נכון?" הוא שואל, וקלייד מהנהן בחיוך. "אני שמח שיותר קל לך עכשיו... אולי זה יעזור לך לדבר עם אנשים כאן בלי שהם ישנאו אותך." הוא מחייך.
קלייד מעקם גבה. "מה זאת אומרת?" הוא שואל.
אייס מזייף מבט לא מבין. "לא שמת לב?" הוא שואל. "שיט, אני מצטער. חשבתי שאתה יודע..." הוא מוסיף, מנסה להסתיר את כמה שהוא רוצה לשמוע את התשובה של קלייד לזה.
"יודע מה?" קלייד שואל.

"טוב..." אייס משיב ב'היסוס'. "לא שמת לב לזה...? אנשים כאן לא מדברים איתך. אם אתה מדבר עם מישהו, הוא תמיד נבהל קצת... כאילו... אתה בן אדם מאוד רועש, אתה יודע. הנחתי שאתה שם לב לזה..." הוא אומר בשקט.
קלייד עוצר לרגע, ונראה כאילו הוא חושב. "טוב... אני לא." הוא אומר. "מה זאת אומרת? כאילו, אנשים שונאים אותי?"
"לא הייתי אומר שונאים..." אייס אומר. "זה כאילו שהם לא מסוגלים לחבב אותך. שאתה מתנהג כאילו אתה הבן אדם היחיד שחשוב, ואנשים לא אוהבים את זה... אתה יודע, קשה להם עם זה. אבל זה בסדר. זאת רק האישיות שלך... זו אשמתם שהם לא אוהבים את זה. זה לא שאתה יכול לשנות את זה או משהו..."

אייס מאושר. הוא רואה את המבט הנעלב של קלייד, את המבט החושב הזה, שקשה לו להפנים את המילים האלה. אייס יודע: הוא יכול לקבל את האספקה הנרקיסיסטית שלו בכל מצב. והוא שמח. אבל הוא לא מספיק.
"אתה בסדר?" הוא שואל. "אין לך מה לדאוג לגבי זה... בכל מקרה אין לך שום דבר לעשות עם זה." הוא מסביר.
"כן..." קלייד משיב בחיוך קטן, מתאמץ כל-כך להסתיר את העובדה שכואב לו.

אייס ביום טוב. ההערכה העצמית שלו גבוהה, והוא טורח לדבר עם קלייד.
"אז... אתה לומד בבית ספר?" הוא שואל.
"למה שאני לא אלמד בבית ספר?" הוא שואל.
אייס משתדל שלא לחייך. "סתם... אתה יודע, הנחתי שנשרת או משהו. לא משנה, תמשיך."
קלייד מעקם את אפו בתנועה של נעלב, אבל לא אומר כלום. "טוב, לא נשרתי. אני במגמת תיאטרון, ארבע יחידות אנגלית, שלוש מתמטיקה."
"אה, זה יותר הגיוני." אייס משיב.

קלייד שוב מרים גבות, אבל אייס לא נותן לו הסבר. "אני במגמות כימיה ופיזיקה, וחמש יחידות בהכל, אבל אתה יודע, לא כולם יכולים לעשות את זה. כל אחד ומה שטוב לו." הוא מחייך חיוך קטן.
אייס יכול לראות את המבט המוטרד על פניו של קלייד, כאילו העלה בו דאגה חדשה שמעולם לא הייתה בו, ונוצרה בגללו. אייס מתרצה. הוא קיבל את האספקה הנרקיסיסטית שהיה זקוק לה. אבל הוא רוצה עוד.
"מה עוד אתה עושה? חוץ מבית ספר?" הוא שואל.
קלייד מרכין את ראשו. "כלום, נראלי." הוא משיב.
"אה... אז מה אתה עושה סתם ככה?" הוא שואל בחיוך.
קלייד שותק.
אייס לא נותן לו הרבה זמן לשתוק, ועונה בעצמו. "אני מתנדב במכבי אש, ובכמה פרויקטים וכל זה, לא משהו רציני." הוא מחייך, למרות שברור לכולם שזה משהו רציני.

"נחמד." קלייד משיב. הוא מנסה לדבר, אבל אייס קוטע אותו. "אני גם מנגן בהרכב, אז יש לי קונצרטים בכל שבוע." הוא מוסיף.
"על מה אתה מנגן?" קלייד שואל.
"בהרכב אני מנגן על פסנתר." הוא משיב. "אבל אני מנגן גם על גיטרה קלאסית, גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית, גיטרה בס, יוקליילי, כינור, אקורדיון, חליל, סקסופון, אורגן, צ'לו, מפוחית, ואני לומד תופים." הוא מחייך. "על מה אתה מנגן?" הוא שואל.
קלייד נאנח. "אני לא מנגן." הוא משיב בשקט.

"אה." אייס משיב. "כן, זה הגיוני. לא כולם יכולים פשוט לנגן." הוא נאנח. "יש לך רישיון?" הוא שואל.
חיוך קטן עולה על פניו של קלייד. "כן." הוא משיב. "לך?" הוא שואל.
"לא, אני לא צריך את זה." הוא אומר בחיוך מרוצה. "יש לי נהג פרטי." הוא מסביר.
"יש לך נהג פרטי?" קלייד שואל. "אתה טחון או משהו?" הוא אומר ומיד מתחרט על המשפט הזה. מי שואל בן אדם אם הוא טחון או משהו? ומה זה או משהו? מה הוא עוד יכול להיות? מאפיונר? קוסם שהפנט מישהו להיות הנהג הפרטי שלו? מאלף אריות שאילף את אריה המחמד שלו לנהוג?
"אל תגזים, אני לא טחון." הוא מחייך. "עם מה אתה מאובחן?" הוא שואל.

קלייד מתחיל למנות את רשימת האבחונים הארוכה שלו: "הפרעות קשב וריכוז, והיפראקטיביות, פוסט טראומה מורכבת, דיכאון פסיכותי, סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה, הפרעת אישיות גבולית, אגרנות כפייתית, והפרעת חרדה חברתית." הוא אומר בנשימה אחת. "אתה?" הוא שואל.
אייס לא רוצה להגיד לו הכל. אז הוא נותן לו רשימה מקוצרת. "הפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית, ואנורקסיה." מכאן, אייס לא רוצה לספר לו יותר. "וזהו." הוא משיב.
אייס מסתיר כמה מהאיבחונים שלו... הוא לא רוצה להיתפס כחלש. והוא לא מוכן לתת לקלייד להשתמש בהם נגדו.
אבל זה לא משנה... נכון? קלייד לא צריך לדעת הכל.

קלייד מהנהן. הוא היה ממשיך לדבר, באמת שכן. אבל הגיעה השעה ללכת לפסיכיאטר שלו. "נראה אותך אחר כך?" הוא שואל.
אייס לא עונה, וקלייד יוצא מהחדר.