שוגר בייבי

פרק 4

עברו רק יומיים מאז שחזרנו מהשייט, ואני כבר עוברת לגור בווילה שלו.

הוא עצמו לא יוכל להיות בבית כדי לקבל את פניי, כי יש לו כמה סידורים שקשורים לעסק שלו, אבל הוא הזמין לי שירות הובלה ונתן לי מראש את מפתח ה- RFID שלו לשער.

"וואו, כמה בגדים דחסת לשם?" אומר המוביל אחרי שסחב את המזוודה הכי גדולה שלי לתוך חדר השינה.

"כמה שצריך." אני עונה לו בחיוך, ומייד מתחרטת על זה.

הוא בטח פירש את החיוך שלי כפלירט, כי שפתיו מתהדקות לפתע והוא מרשה לעצמו לבחון את הגוף שלי בגלוי, מלמעלה למטה, ואז מיישיר אליי מבט רב-משמעות ונושך את שפתו התחתונה.

בעיני מישהי עם טעם יחסית נורמלי בגברים הוא בטח נחשב לגבר מושך: שרירי וגבוה, שיער בלונדיני קצוץ ועיניים כחולות כהות. אבל לי זה פשוט לא עושה שום דבר.

עצם העובדה שהוא שוקל ברצינות את התסריט שבו הוא מזיין אותי בחדר השינה של השוגר דדי שלי הפכה אותו למגוחך בעיניי.

"טוב, תודה, אני אסתדר מכאן." אני אומרת בקרירות. "בן זוגי יעזור לי לפרוק את השאר כשיחזור הביתה."

נראה שהאיזכור של בעל הבית פתאום מחזיר הקאזנובה הזה למציאות. הוא אמנם עדיין מביט בי בזימה גלויה, אבל נראה שהבין שהאפשרות להחליק לתוך התחתונים שלי אינה עומדת על הפרק כרגע.

אחרי שהמוביל עוזב, אני בוחנת את ארון הספרים הדנדש שניצב ליד המיטה שלנו: דדי אמר שהוא הזמין אותו אתמול במשלוח אקספרס במיוחד בשבילי.

אני מניחה את כפות ידיי על אחד המדפים ומפעילה עליו את כל המשקל שלי. הוא אינו מתקער ואינו נשבר.

אני פותחת את המזוודה הענקית שהמוביל הפלרטטן סחב, והספרים שלי נשפכים ממנה על הרצפה. אני מרגישה קצת אשמה על זה שנאלצתי לדחוס כל כך הרבה מהם בחיפזון.

אני קצת אספנית ספרים, בעוונותיי. קשה לי לשחרר ספר טוב אחרי שאני מניחה עליו את הידיים, אפילו אחרי שסיימתי אותו מכריכה לכריכה לא פעם ולא פעמיים.

אני תמיד אוהבת לשמור את כל הספרים האהובים עליי קרובים אליי, כך שאוכל לשלוף את הספר שאני הכי צריכה ברגע הנכון, ולקרוא שוב את המשפטים והפיסקאות שסימנתי בתוכם.

זה תמיד עוזר לי להרגיע חרדות, ואני אפילו נרדמת יותר טוב כשאני יודעת שהם קרובים אליי.

דווקא מבחינת בגדים הבאתי מעט מאוד. לקחתי רק את הבגדים הבסיסיים ביותר שלי, ואת השאר תרמתי לנזקקים דרך עמותת "פתחון לב".

אילו זה היה תלוי רק בי, הייתי מסתובבת כל היום ללא בגדים כל עוד מזג האוויר מאפשר זאת. אבל מכיוון שאני במקרה חיה בעולם שבו הרוב רואים בפיסות הבד האלה ערך כלשהו, אני נאלצת לבחור לעצמי בגדים יפים שיכסו אותי מספיק בשביל שלא יעצרו אותי על התערטלות בציבור, וחשופים מספיק כדי לפתות את מי שאני רוצה לפתות.