שוגר בייבי

פרק 22

אני על האסלה בשירותים של בית האופרה, עם שמלת הערב הכחולה שלי מופשלת כלפי מעלה. על דלת התא שלי יש פוסטר של ההצגה שבאנו לראות כאן, ואני בוהה בו לקול טפטוף הפיפי שלי.

מוקדם יותר, כשהגברים שלנו חזרו מפגישת העסקים שלהם, צביקה הכריז שאנחנו יוצאים לארוחת ערב במרכז העיר, ואילו דדי הוציא בחגיגיות את ארבעת הכרטיסים מתוך הכיס שלו.

"כשנסיים לאכול, נלך לראות את זה." הוא אמר.

כשראיתי את מה שכתוב על הכרטיסים, מייד התלהבתי. אמנם כבר ראיתי פעם אחת את "דון ג'ובני" בבית האופרה בפראג, כשעוד הייתי סטודנטית תפרנית לספרות, אבל שמחתי על ההזדמנות לחוות זאת שוב, ובמיוחד להשוות בין האופרה שם לאופרה כאן בשווייץ.

מייד כשהגענו, התאכזבתי לראות שדווקא בז'נבה, אחת מהערים האייקוניות של אירופה הקלאסית, היו אפילו פחות אנשים בבית האופרה ממה שראיתי בפראג. בפראג אמנם האולם היה חצי ריק, אך כאן הוא היה ריק ברובו. טוב, אולי זה רק בהצגה הזאת, חשבתי לעצמי.

כשהאורות הוחשכו, דדי לקח את ידי בידו. כמעט נמסתי מהמחווה הרומנטית הזאת. מהצד השני, לעומת זאת, ישב צביקה, והוא ניצל את החשיכה כדי להניח את ידו על הרגל שלי.

הוא החליק את ידו לתוך החתך בשמלה שלי, והעביר את אצבעותיו על הירך שלי. ידו טיפסה מעלה יותר, ומעלה יותר... וככל שהיא עלתה, הרגשתי יותר את הדגדוג המוכר של העוררות המינית.

ידו של צביקה המשיכה לטפס באיטיות במעלה הירך הפנימית שלי, עד שאצבעותיו היו על קו הגבול עם התחתונים שלי. ניסיתי לנשום בצורה טבעית יותר, ולהאט את דפיקות הלב שלי, אך ללא הצלחה.

כשאצבעו עברה בלי משים על קדמת התחתונים, לאורך נקודת החיבור של שפתי הכוס שלי, לקחתי נשימה עמוקה בניסיון להחניק אנחה שאיימה לבקוע מגרוני.

דדי הרגיש זאת, ומייד רכן אליי.

"הכל בסדר, חמודה?" הוא לחש באוזני.

ידו של צביקה קפאה במקומה, כמו חתול שנתפס על חם עם השמנת.

"כ-כן." עניתי בקושי. "נראה לי הארוחה שלנו במסעדה עשתה לי קצת צרבת."

"אוי, מיידל'ה, אני ממש מצטער." הוא אמר, ואצבעותיו ליטפו את ידי. "ניסיתי להזהיר אותך בנוגע למנות החריפות..."

"זה בסדר." אמרתי. "נראה לי זה יעבור עוד מעט."

אני חושבת שצביקה הבין את הרמז, כי ידו נשארה במקום שבו היא עצרה בלי תזוזה. זה עדיין ממש חירמן אותי, אבל גם לא דחף אותי מעבר לגבול.

בכל זאת, בערה בי הסקרנות לבדוק מה מצבו שם למטה.

בדיסקרטיות האופיינית לי, שלחתי את ידי אל בין רגליו של צביקה. מיששתי בעניין את קדמת מכנסיו, והתרשמתי מהבליטה המכובדת. זה היה נוקשה במיוחד. יכולתי להרגיש היטב את העובי של הבסיס שלו, ואפילו את המיקום המדוייק של אשכיו. צביקה היה הרבה יותר טוב ממני בלא להסגיר את מה שעובר עליו כשנגעתי בו. אמנם שמעתי איך קצב נשימותיו מתגבר, אך זה לא היה נשמע כמו משהו חריג מדי בשביל גבר בגילו.

ואז הרגשתי שהטבע קורא לי.

הורדתי את ידי מהבולבול של צביקה, ולחשתי באוזנו של דדי:

"אני צריכה פיפי."

דדי הנהן בהבנה, והצטמצם במושבו כדי שאוכל לצאת.

כך, בעצם, הגעתי אל השירותים של האופרה.

כעת אני יושבת על האסלה, ובוהה בפוסטר של ההצגה שבאנו לראות.

אחרי שסיימתי להטיל את מימיי, אני תולשת פיסת נייר טואלט קטנה ומנגבת את הפות שלי. אחר כך נעמדת, לובשת את התחתונים, ומורידה את המים.

כשאני פותחת את דלת התא שלי, אני קופאת במקומי בהפתעה.

צביקה נשען על המשקוף של הכניסה לשירותים, בחליפת הערב המחוייטת שלו, ומחייך אליי חיוך ממזרי.

"אתה משוגע לגמרי." אני אומרת בזמן שהוא מושך אותי ביד בחזרה לתוך התא, וסוגר אחרינו את הדלת. "מה אמרת להם?"

"שיש לי שיחה חשובה." הוא אומר בזמן שדוחף אותי עם הפנים אל המחיצה של התא, ומרים את השמלה שלי.

"זה בטח נשמע חשוד."

"אוי, סתמי." הוא מסנן בחוסר סבלנות בזמן שמפשיל את התחתונים שלי, ואני שומעת איך הוא פותח את החגורה שלו.

"הננק!" אני משתנקת בכאב כשאיברו השמנמן נדחס בחיפזון לתוך הכוס שלי.

זה מרגיש קצת מוקדם מדי. למרות שההתעסקות באולם החשוך די חירמנה אותי, אבל אני עדיין לא רטובה מספיק. הוא הולם בי עם אגנו במהירות ובחוזקה. העונג מתערבב עם כאב, ואני מייבבת.

צביקה מניח את ידו על פי, ומהסה בי:

"שששש... בובהל'ה.. שששש... אנחנו במקום ציבורי."

היבבות שלי נבלעות בכף ידו, וכל הגוף שלי נמרח על המחיצה: הפנים, והציצים, והבטן, והירכיים.

"עוד קצת, בובהל'ה... עוד קצת!" הוא לוחש, מבלי לעצור אפילו לרגע. איברו כותש בי בחיפזון אלים. "עוד קצת, הוווו... או-ווא! אוח, כן! כ-כ-כן!"

הוא מתחיל לחרחר מאחוריי, ויורה את הזרע החם שלו לתוכי.

לאחר שפרק לתוכי את הכל, הוא משחרר אותי ושולף ממני את איברו המצטמק.

"תודה." הוא אומר בזמן שרוכס את מכנסיו. "הייתי צריך את זה."

אני מרימה חזרה את התחתונים שלי בדממה, ומיישרת את השמלה שלי.

"כדאי שאני אחזור ראשונה." אני אומרת. "חכה כאן עוד לפחות עשר דקות."

הוא רק מצמיד אותי אל הקיר, ומדביק לי נשיקה פרועה על השפתיים. אני מרגישה איך השיניים שלנו מתנגשות, והלשון שלו נדחפת עמוק לתוך הפה שלי. ידיו חופנות את השדיים שלי, מעסות אותן בחוזקה. אני נאנחת בתסכול.

"די... צביקה, די... אתה רק מחרמן אותי יותר!" אני מוחה בחולשה.

"את צודקת, בובהל'ה. אני מצטער." הוא אומר, ומשחרר אותי.

זה מרגיש לי קצת בודד ללכת לבדי בחזרה אל האולם. צריבה קלה בין רגליי מלווה אותי, כתזכורת לזיון החפוז והקשוח שהיה לנו. אך מצד שני, כך גם החמימות של השפיך שהוא יצק לתוכי לפני רגעים בודדים. אני מתיישבת לצד דדי, כאילו כלום לא קרה, ומרגישה כיצד חלק מהשפיך הזה נוטף החוצה, ומרטיב לי קצת את התחתונים.