לוגן
"אשלי, בואי כבר!", צעקתי ממעלה המדרגות לכיוון חדרה של אשלי אחותי בת ה15.
"אני באה, רק רגע", השיבה אשלי, "אני מאחר לאימון, אם לא תבואי עוד 5 דקות, אני הולך" איימתי במרמור גלוי מאוד.
אהבתי את אשלי, שזה יותר ממה שיכולתי להגיד על אבא שלי.
באמת ששנאתי את הבן אדם הזה.
כמובן שנאלצתי לקחת את אשלי לבית הספר שלה, כי הבן האדם שקראתי לו אבא, לא נכח, לא פיזית, ולא נפשית, גם בתקופות שהכי הזדקקנו לו.
אבל אני כבר הייתי רגיל לזה, ותמיד הגנתי על אשלי, כדי שלפחות לה יהיה מישהו שהיא יכולה לסמוך עליו.
וכמה שאני הזדקקתי לאחד כזה.
אמנם דאגתי לאשלי על חשבוני, אבל הייתי חוזר על זה גם מאה פעמים, אם הייתי צריך.
"אני מוכנה, אפשר לנסוע" מלמלה אשלי, שנעלה נעלי עקב ורודות שלא ראיתי מעולם.
כן... אין מצב.
"למה המאורע?" קולי נטף ציניות, "על מה אתה מדבר?" שאלה בתמימות, "למה את לובשת את זה?" אמרתי בתקיפות, "את רק בת 15, את לא צריכה ללבוש דברים כאלה" הוספתי, "נכון אני בת 15 ואני כבר לא ילדה קטנה", אמרה כאילו באמת נפגעה ממה שאמרתי.
"חוץ מזה שזה היה של אמא, מצאתי את זה בבוידם, אני מרגישה קרובה לאמא ככה" אמרה בעצב.
כבשתי את הדחף להגיד שזה בטח של אחת מהמאהבות הצדדיות של אבא שלנו, קאי, אבל העדפתי לעשות הכל חוץ מאשר לספר לה את האמת המרה, ובאמת שעשיתי הכל כדי להגן על אשלי מפניי האמת.
"בסדר", מלמלתי בתסכול גלוי, "יש, תודה, אתה האח הכי טוב!" צהלה בניצחון, "בואי כבר" גמגמתי בעצבנות, ומלמלתי לעצמי קללות באיטלקית.
"למה אתה כל כך עצבני היום?" שאלה אחותי באיטלקית, בנימה מאשימה, "אני לא, ואנחנו צריכים ללכת"
אמרתי בידיעה שלאימון פוטבול שלי היום, כבר לא אצליח להגיע.
כמובן שלא אמרתי לאשלי שהסיבה שאני חסר סבלנות היום, היא כי היועצת פרידה הכריחה אותי להיפגש עם איזה חנונית גאונה ומתלהבת כדי שתוכל להתלהב עליי, טוב לא בדיוק במילים האלה, בעיקרון אני צריך להיפגש עם חננה מתלהבת "שתעזור לי ללמוד בצורה נכונה".
הכרתי אנשים כאלה, וממש לא רציתי לבלות עם אחת כזאת בזמני הפנוי.
נכון שנכשלתי בכמעט כל המקצועות השנה חוץ מאנגלית, אבל העדפתי להיכשל מאשר לחלוק חדר עם ילדה כזאת. אבל, לא העדפתי להיזרק מקבוצת הפוטבול, ולצערי אם לא אלך לשיעורים איתה, לא אוכל לשחק יותר, וזה לא בא בחשבון.
פוטבול היה הדבר היחיד בחיים שלי שעשיתי בשביל עצמי, ולא התכוונתי לוותר על הכול בשביל כמה מבחנים דפוקים.
"כדור הארץ ללוגן" אמרה אשלי בחולמניות, "מה קרה למיסטר 'אנחנו צריכים ללכת'?" ציינה בהתחכמות,
"בואי כבר, מעצבנת אחת" גיחכתי ופערתי את שיערה הבלונדיני.
כעבור חצי שעה היינו בשער בית הספר ברוקלין, ואשלי דילגה בשמחה לעבר חברותייה מכיתתה.
התחלתי ללכת במסדרון, בתחושת מועקה לא מוסברת, הייתה לי תחושה רעה לגביי הפגישה עם התלמידה.
YOU ARE READING
angel pain
Romanceשלום לכולם! זה הספר שלי, שמדבר על שאנל ולוגן. שאנל היא לוחמת, וחזקה. אבל מאחורי כל השכבות הגנה, מסתתרת ילדה קטנה ומפוחדת, שהוריה מכים אותה. שאנל היא מאומצת. במהלך הספר תגלו עוד על העבר שלה ועל דמותה. לוגן כביכול בר מזל. יש לו כמעט הכול, אבא עשיר, בי...
