שאנל
הלכתי לכיוון חדר היועצת, וכפות ידי הזיעו בצורה שלא אופיינית לי.
למה אני כל כך לחוצה? זה בטח סתם עוד שיחת אזהרה על "ההתנהגות האלימה" שלי.
אני לא אלימה, אבל אל תטעו, אני גם לא מלאך.
אני אף פעם לא פותחת מכות או אלימות, אני פשוט מגנה על עצמי.
ילדים נוהגים להתנהג אליי בצורה מלגלגת ולהציק לי בגלל שהם חושבים שלא אגיב, אבל הם טועים, כי אני לא אתן לאף אחד לדרוך עליי, הספיק לי חיים שלמים של דריכות מאחרים.
הם הדבר שהכי פחות מטריד אותי, הבריונות אפילו לא נוגעת בקשקש של מה שעברתי בחיי.
אם הייתי נותנת להם להתנהג אליי כמו זבל, כולם היו מתנהגים אלי ככה, וזה לא בא בחשבון.
דפקתי פעמיים בדלת חדר היועצת, לפני שנשמע קולה הנעים של פרידה, "פתוח".
נכנסתי לחדר ומיד פרידה אמרה בחיוך "בואי שבי שאנל מתוקה" והצביעה לעבר הכיסא שהתמקם ממולה.
התיישבתי בחשש על הכיסא השחור בעל הגימורים מעץ, "תראי שאנל, אני קודם כל רוצה שתדעי שאני וצוות בית הספר כאן עבורך" , כן, מה שתגידי...
"אבל לא נוכל לקבל את ההתנהגות האלימה שלך בבית ספרנו, מיס סקוט", הוסיפה וחיוכה הקבוע נעלם כמעט לגמרי, "לארק, מיס לארק" השבתי במלמול מרוגז.
שלא תבינו לא נכון, אני לא מתביישת במשפחה המאמצת שלי, ההיפך הוא הנכון, משפחתי המאמצת היא משפחה נהדרת וטובת לב, לא מגיע להם שילדה כמוני תחלוק את אותו שם משפחה.
ילדה אלימה, מוזרה, נכה רגשית ופסימית מאוד.
בקיצור, כל מה שהם לא היו.
"השבוע נכנסת לריתוק כבר 3 פעמים, והיום יום רביעי" התעלמה מדבריי, "לצערי את על סף סילוק מבית הספר, וכבר עדכנו את מיס סקוט ומר סקוט".
שיט, הרבה פעמים נתנו לי שיחות אזהרה כאלה אבל הפעם זה היה רציני.
וזו סיבה מוחשית לסירוב שלי להיקרא שאנל סקוט.
"את תלמידה טובה, עם ציונים נהדרים, אבל ההתנהגות שלך בבית הספר מתחת לכל ביקורת", ציינה ברוגז גלוי, ללא חיוכה הקבוע, "כדי להישאר בבית הספר תצטרכי להוכיח לנו שאת מסוגלת להשתנות לטובה".
"איך?" לחשתי בחשש שלא היה אופייני לי.
"בדיוק מה שרציתי שתשאלי" צהלה בצורה אופטימית מדי לטעמי, "דבר ראשון והכי חשוב, בלי ריתוקים ואלימות, עוד תקרית אלימה אחת, ואת מסולקת מבית הספר" הכריזה בביטחון ורוגז קל.
"דבר שני, תצטרכי לעזור לתלמיד מתקשה. הציונים שלך טובים מאוד, את תלמידה מוכשרת, חשוב שתראי לנו שאת מסוגלת לקחת אחריות" .
לא יכלו לקחת איזה מישהו אחר לזה?
איזה חננה גאון או משהו כזה?
אבל אם זה ירצה את בית הספר, אז אני אעשה הכל.
אני חייבת לעשות את המקסימום שלי, אם לא עבורי אז לפחות בשביל ליאם וג'וליאנה.
הם נתנו לי קורת גג, מזון, השכלה, ובגדים.
וזה יותר ממה שהיה לאנשים אחרים להציע.
הייתי חייבת לאנשים האלה בגדול, המינימום שיכולתי זה לא להיזרק מבית הספר.
בעיירה שלנו היה רק שני בתי ספר, וושינגטון וברוקלין, הבית ספר שלי.
וושינגטון היה רחוק מאיפה ששכנתי, וממש לא רציתי להעיק על ליאם וג'וליאנה, ידעתי שהם ישלחו אותי לוושינגטון אם באמת יעיפו אותי מברוקלין, אבל לא רציתי לגרום להם להתאכזב ממני. כי עד כמה שלא רציתי להודות בזה, היה לי אכפת ממה שהאנשים האלה חושבים עליי.
"בסדר, אעשה זאת. עוד משהו?" השבתי בחיוך מאולץ, "כן, אתן לך את המספר של לוגן", שלפה פרידה פיסת נייר מתוך קלסר, וכתבה כמה מספרים. כעבור כמה שניות הביאה לי את פיסת הנייר, ואני הכנסתי את פיסת הנייר לכיס האחורי של הג'ינס שלי.
"זה המספר, תצרי עם לוגן קשר עוד היום, אני רוצה אישור חתום ממנו אחרי כל פגישה, על זה שבאמת הגעת, תשתדלו להיפגש לפחות פעם בשבוע", לגמה מכוס הקפה שהייתה מונחת על שוחנה.
"אין בעיה, אצור עם התלמיד קשר", "משהו נוסף?" תהיתי בקול קר אך לא מלגלג.
"בינתיים לא" ענתה בעליצות רבה, התרוממה מהכיסא, והתחילה ללכת לכיוון הדלת, ואני בעקבותיה, "את מוזמנת לקחת סוכרייה" הצביעה לעבר קערה בצבע אדום עמוק, שהייתה ממוקמת לצד שולחנה, "לא תודה".
מיס מורגן פתחה את הדלה והורתה לי לצאת בידה, "אה, ולפני שאשכח," אמרה שגבה מופנה אליי, בזמן שנעלה את דלת משרדה הצנוע, "בואי נקבע פגישה, בשבוע הבא בדיוק, באותה השעה, אני אעדכן את המורה שלך, אני ארצה לשמוע איך הלך בפגישת הלימוד" חייכה בהתלהבות, "בסדר, נתראה" מלמלתי, וברחתי משם, לפני שתפיל עליי עוד משימות.
לא ידעתי איך הרגשתי לגבי הפגישה עם התלמיד, לא שמחתי, אבל גם לא הייתי עצובה.
הייתה לי תחושה שבקרוב מאוד אגלה.
YOU ARE READING
angel pain
Romanceשלום לכולם! זה הספר שלי, שמדבר על שאנל ולוגן. שאנל היא לוחמת, וחזקה. אבל מאחורי כל השכבות הגנה, מסתתרת ילדה קטנה ומפוחדת, שהוריה מכים אותה. שאנל היא מאומצת. במהלך הספר תגלו עוד על העבר שלה ועל דמותה. לוגן כביכול בר מזל. יש לו כמעט הכול, אבא עשיר, בי...
