שאנל
עברו יומיים מאז השיחה עם לוגן, וידעתי שעוד כמה שעות בלבד אצטרך להתמודד פנים מול פנים מול השטן בהתגלמותו.
טוב, אני מגזימה, אבל לא חשקתי מאוד ללכת לפגישה עם לוגן.
במילים אחרות, אני מעדיפה להידרס.
הצצתי שוב פעם בשעון שלי, כמו שעשיתי בשלוש השעות האחרונות, והשעון הציג את השעה 12:24, עוד פחות מארבע שעות.
לא ידעתי אם אוכל להתמודד עם זה, אולי עדיף לי פשוט להתקשר אליו, ולבטל את הפגישה...
לא, שאנל!
את צריכה לעשות את זה!
רק ככה תוכלי להניח לעבר. ניסיתי לשכנע את עצמי.
הצצתי שוב בשעוני שהיה על פרק כף ידי, 12:25, הלכתי במסדרון לכיוון חדר האוכל, הקדמתי בכמה דקות כדי למצוא מקום טוב.
התיישבתי בכיסא ליד שולחן עגול, וחיכיתי לחברותיי.
כעבור דקות ספורות ננסי וסשה נכנסו לחדר האוכל, ונופפתי להן.
הייתי מודעת לעובדה שהן היו קרובות אחת לשנייה יותר ממני, ואני אשקר אם אגיד שזה לא כאב.
אבל הבנתי את זה, הן היו יותר טובות ממני בכל מובן שיש, ותמיד היו שם עבורי.
הן חברות כבר מגיל 3 ואני הכרתי אותם רק שנה אחת.
אני הייתי בכיתה י"א והן היו בכיתה י"ב, ובגלל זה היו יותר קרובות, כי הן באותה כיתה.
והבנתי, באמת שכן, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב שאף פעם לא יהיה במקום הראשון.
ידעתי שאם אעלה את הנושא בפניי סשה וננסי, הן ישר ירחמו עליי.
ולא רציתי רחמים מאף אחד.
לצערי קיבלתי המון.
"היי, שאן" אמרה ננסי, שהתקרבה לשולחן.
ננסי, סשה, ואחי הלא ביולוגי קמרון, היו היחידים שקראו לי שאן.
השם הזה היה שמור רק לאנשים החשובים והאהובים בחיי, ואהבתי את הכינוי הזה, זה היה משהו שהיה רק לי, משהו מיוחד.
הזדקקתי לדבר כזה, והם ידעו זאת.
כל כך אהבתי את האנשים האלה.
"היי, מה שלומכן?" אמרתי ובאמת היה לי אכפת, בניגוד לשאר הפעמים שאני שואלת את השאלה הזאת.
"וואי, בדיוק היה לנו מבחן סופר מתיש במתמטיקה" קיטרה סשה, "כן, אני בטוח הולכת להיכשל" הוסיפה ננסי במבט חמוץ, "היום זה השיעור הפרטי שאת מלמדת, נכון?" שאלה סשה, לא סיפרתי להן את מי אני מלמדת, וגם אם כן הן לא היו מבינות מה הבעיה שלי עם לוגן, או שחקני פוטבול בכללי.
כי לא אמרתי להן, לא אמרתי לאף אחד.
כי זה היה יותר מדי קשה.
"כן, לצערי" מלמלתי בכעס שלא ניסיתי להסתיר.
"אני לא מבינה למה את כל כך לא רוצה לעשות את זה, זה לא כזה נורא, רק פעם בשבוע ללמד איזה ילד" ציינה ננסי, כאילו אמרה את הדבר החשוב ביותר בעולם.
ונכון, היא לא תבין, גם לא אם תנסה.
"פשוט לא בא לי לבזבז שעה כל שבוע על איזה ילד מופרע" אמרתי בידיעה שזה רחוק מהאמת.
"אוקיי, מה שתגידי" השיבה ננסי, והערכתי שעזבה את הנושא.
"את כבר יודעת את מי את תלמדי?" שאלה סשה, שתמיד הייתה העקשנית מביניהן, ולא הניחה לנושא בצד.
"לא", אמרתי ותיעבתי את השקר שיצא בין שפתי, "סשה, תניחי לה" לחשה ננסי ברמיזה לסשה, וכמה שהערכתי את זה.
שלחתי לננסי חיוך מוקיר תודה.
באותו רגע צלצל הפעמון, שהודיע על חזרה לכיתות.
תודה, אלוהים.
רציתי כבר לעוף מהשיחה הזאת, וזה לא קרה הרבה בשיחות שלי עם סשה וננסי.
אבל זה היה יותר מדי.
קשה מדי.
"חייבת לזוז" צחקקתי בלחץ ובמתח שקיוויתי שלא יהיה יותר מדי גלוי, ויצאתי מחדר האוכל במהירות.
12:45.
זה ממש כאן, שאנל..
YOU ARE READING
angel pain
Romanceשלום לכולם! זה הספר שלי, שמדבר על שאנל ולוגן. שאנל היא לוחמת, וחזקה. אבל מאחורי כל השכבות הגנה, מסתתרת ילדה קטנה ומפוחדת, שהוריה מכים אותה. שאנל היא מאומצת. במהלך הספר תגלו עוד על העבר שלה ועל דמותה. לוגן כביכול בר מזל. יש לו כמעט הכול, אבא עשיר, בי...
