שאנל
הכרחתי את עצמי לא לפרוץ בצחוק.
הלרה הזאת לא באה לי בטוב.
אבל אני חייבת להודות, שהנוכחות שלה מצחיקה אותי.
"אז מה את עושה עם הגבר שלי?", נטף קנאה בקולה.
"אני לא הגבר שלך, לרה", לחש לוגן ברצינות.
"חמוד שאתה", ציחקקה לרה בזיוף, "אנחנו נראה לגבי זה", הוסיפה בחיוך הכי צבוע שראיתי בחיים שלי.
ותסמכו עליי, ראיתי הרבה.
"מחר, בקניון, מה דעתך?", לרה נגעה בזרועו.
"אני..אמ..יש ל-", גמגם לוגן.
"אנחנו יוצאים", קטעתי אותו.
"כן, ברור...", גלגלה לרה את עיניה.
"זה נכון", פלט לוגן.
"מה שתגיד", זעמה לרה, הסתובבה והלכה.
"תודה רבה, לא ידעתי איך להיפטר מהדיבוק הזה", הצטמרר לוגן.
"בכיף", עלתה במוחי מחשבה, וצחקתי.
"מה?", תהה לוגן למה אני צוחקת.
"סתם, פשוט חשבתי, שתמיד אנחנו כמעט לומדים, אבל אז קורה משהו ואנחנו לא", צחקתי.
"כן, משהו כמו זה שאת תמיד בורחת", הקניט לוגן, ולא היה לו מושג כמה זה כאב.
לברוח זה תמיד יותר קל.
תגיד תודה שאתה לא מכיר את התחושה.
'תעזוב אותי!!'
שמעתי את אמי צורחת במוחי.
דמעות התמלאו בזווית עיני, מיהרתי למחוק אותן, וקיוויתי שלוגן לא ראה אותן.
'מטומטמת!!'
'הרסת לי את החיים!!'
עלה פלאשבק במוחי.
אמא שלי שוברת בקבוק בירה על ראשי, בגיל 3, אחרי ששאלתי אותה אם יש לנו אוכל.
עכשיו דמעות זלגו במורד לחיי.
וידעתי שאותן לא אוכל להסתיר.
כמו שאני מסתירה את הכאב שלי.
אני שונאת לבכות.
זה הוכחה מוחשית לכך שיש לך חולשה.
והחיים לימדו אותי להיות חזקה.
דמעות הן חולשה.
'את חלשה!!'
קול דמיוני של אבא שלי, עבר במוחי.
השתטחתי על המדרכה, כיסיתי את האוזניים שלי, והתחלתי לצרוח.
הלוואי שכל זה היה מפסיק.
אבל נולדתי לעינוי.
ואני אמות מעונה.
אין דרך אחרת.
YOU ARE READING
angel pain
Romantikשלום לכולם! זה הספר שלי, שמדבר על שאנל ולוגן. שאנל היא לוחמת, וחזקה. אבל מאחורי כל השכבות הגנה, מסתתרת ילדה קטנה ומפוחדת, שהוריה מכים אותה. שאנל היא מאומצת. במהלך הספר תגלו עוד על העבר שלה ועל דמותה. לוגן כביכול בר מזל. יש לו כמעט הכול, אבא עשיר, בי...
