angel pain

פרק 5 - התמודדות עם עבר

שאנל 

לא, לא, לא, לא!

זה לא קורה לי!!

מכל האנשים בעולם דווקא לוגן גריפין?

איזה חרא.

"יש בעיה?" אמר בקול נעלב, והייתי מודעת לעובדה שלא היה אכפת לי בכלל, "אני מצטערת, אבל לא אוכל ללמד אותך, תבקש מפרידה שמישהו אחר יעזור לך", "יום טוב" אמרתי בקול קר, ולא התכוונתי לזה בכלל, מצידי שיידרס, כמו כל שחקני הפוטבול שקיימים, "רגע, מה אנ-" ניתקתי את השיחה עוד לפני שהספיק להשלים את המשפט.

רצתי על עבר שער בית הספר, בתכנון להימלט מהמקום הזה כמה שיותר מהר, ואמרתי תודה לאלוהים (בתוך הראש שלי כמובן) על זה שביטלו לכיתה שלי את שלושת השיעורים האחרונים במערכת.

השיחה הזאת הייתה פשוט יותר מדי עבורי, וטריגרים מהעבר ישר צצו במוחי, זכרונות של אמא שלי צורחת אל עבר דלת המוסך, ואבא שלי דוחף אותי על הרצפה. מיהרתי לנער את המחשבות על העבר.

את במקום אחר שאנל.

את כבר לא שם.

תנשמי, תנשמי, תנשמי, שאנל.

הכל בסדר, ניסיתי לשכנע את עצמי ללא הצלחה.

תזכרי מה הפסיכולוגית שלך אמרה לך, נשימות עמוקות.

התנשפתי בחוזקה רבה כשיצאתי משער בית הספר.

ברגע זה הבנתי משהו.

אם לא אתמודד עם העבר, לא אצליח לחיות את ההווה והעתיד.

אני חייבת לעשות את זה ולעבור פרק חדש בחיי, אם לא אתמודד איתו לעולם לא אצליח להתנער מהזיכרונות שעוטפים אותי ובוחנים כל צעד וצעד שלי.

לקחתי בחזרה את הטלפון וחיפשתי את המספר האחרון שהתקשרתי אליו ומספרו מיד צץ, לחצתי על המספר בידיים רועדות, "היי, סליחה, זו שוב שאנל", ציינתי ברעד ובקול חלש אחוז אימה, בעקבות הפלאשבק ממקודם.

"שיניתי את דעתי, אני מוכנה לעזור לך, באיזה ימים אתה פנוי?" אמרתי בקול שקיוויתי ששידר ביטחון, "מעולה", נשמע מרוצה, "בימי שני, רביעי וחמישי יש לי אימון פוטבול בבית ספר ואחר הצהריים, אבל בימים האחרים אני די פנוי".

יופי, למה שלא פשוט תזרוק לי את זה בפרצוף וזהו?

איזה חרא.

כמעט באתי לסרב שוב, אבל מיד ניערתי מעליי את המחשבה הזאת.

תשתלטי על עצמך, שאנל. פקדתי על עצמי.

"טוב, ביום שישי אני פנויה, נוכל להיפגש בספרייה בשעה 15:00" אמרתי בקול סמכותי.

כמובן שלא היו לי תוכניות השבוע, וגם כנראה לא בשבועות הבאים, אבל הוא לא צריך לדעת את זה.

"יופי, קבענו" אמר בקול חשדן, "מצוין, ביי" אמרתי מהר וניתקתי את השיחה.

לפני שלא יהיה לי את האומץ לעשות את זה.