לוגן
כששאנל נכנסה לספרייה ידעתי שהיא לא ילדה רגילה, היא לא לבשה את מה שכולן לבשו, היא לא התנהגה כמו שכולן התנהגו, היא פשוט הייתה... לא.
היא לבשה מכנסי דגמ"ח ושיערה הבלונדיני היה פזור, והיה נראה כאילו היא לא סירקה אותו כמה ימים.
על הפרצוף שלה היה מבט של 'שיחנק העולם וכל מי שבתוכו'.
אבל היא הייתה יפיפייה, לעזאזל.
היא נראתה כמו מלאך, אבל הייתה לי תחושה שבתוכה מסתתרת נפש פצועה ומדממת.
טוב, אפשר להגיד סופית שאיבדתי את זה, אני מדבר כמו פילוסוף.
או חננה מוזר.
הבחורה הזאת מוציאה אותי משפיותי, וגם ככה יש לי קצת.
לבשתי היום את חולצת הפוטבול שלי בכוונה, כי לרוב זה מרשים את הבנות.
אבל כשהיא ראתה את החולצה זה היה נראה כאילו היא נגעלת.
לא, מפחדת.
זה נראה כאילו היא מתה מפחד, או שמישהו יורק לה בפרצוף, או גם וגם.
לא חשבתי פעמיים לפני שהתחלתי לרוץ אחריה, אלוהים יודע למה.
"חכי" צעקתי.
אלוהים, הבחורה הזאת רצה כמו אצנית אולימפית.
היא הסתובבה אליי, והסתכלה עלי כאילו אני היטלר או משהו.
עשיתי לה משהו?
לא נראה לי, בחיים שלי לא ראיתי את הבחורה הזאת.
אבל הייתה לי תחושה שהיא כן ראתה אותי.
"אני לא יכולה ללמד אותך, תבקש מפרידה שמישהו אחר ילמד אותך" אמרה וזה נשמע כאילו מבחינתה היא מדברת עם השטן, "לא לפני שתגידי לי מה עשיתי לך" ניסיתי שהקול שלי ישדר ביטחון.
"אני לא חייבת לך הסברים" אמרה וזה נשמע כאילו היא מתאמצת לא להכניס לי אגרוף, כנראה זה לא היה רחוק מהאמת.
"כן את כן, בגללך אין לי עכשיו מורה פרטית, שנייה לפני המבחן הגדול במתמטיקה, וחוץ מזה אני זה שסובל מהרגשות ההפכפכים שלך".
"אני בטוחה שאבוש היקר שלך ישמח לקנות לך מורה פרטית חדשה, או לקנות את הבית ספר" גיחכה.
אאוץ'.
זה כאב, בהתחשב בעובדה שהסכמתי שאבא שלי ישלם רק על האוכל והמים שלי, מאז שתפסתי אותו בוגד באמא עם אישה אחרת, בגיל 14.
שנה אחר כך אמא שלי מתה, ולא לקחתי ממנו שקל.
לא שהיה לו אכפת.
אבל העדפתי שהיא תחשוב שאני מליין מפונק, מאשר לגלות את הסודות העמוקים של משפחתנו.
"את באמת לא צריכה לשפוט מישהו לפני שאת מכירה אותו" אמרתי והתכוונתי לכך.
"אבל אני כן מכירה אותך, לוגן גריפין, מכירה אותך אפילו יותר ממה שאתה מכיר את עצמך" אמרה כאילו היא שומרת סוד חשוב.
"מה, לעזאזל, זה אמור להביע?" תהיתי בכעס.
"לא משנה, תשכח מזה, אני באמת צריכה ללכת" מלמלה.
"את לא נראית כמו בחורה שחוזרת בה" אמרתי לפני שהספקתי לעצור את עצמי.
"מה?" היא נשמעה כאילו היא מופתעת מהאומץ שלי.
גם אני.
"שמעת אותי" התגרתי.
היא יצאה משער בית הספר, נראית כאילו היא מנסה לא לחנוק מישהו.
אלוהים, מה יש לה?
כעבור כמה דקות , הטלפון שבכיסי התריע על הודעה חדשה. פתחתי את הטלפון, ולא ידעתי מה הרגשתי לגבי ההודעה.
'שאנל מורה פרטית: אני אעשה את זה, ניפגש מחר בפארק בל, בשעה 9 בבוקר, כי מחר זה סוף שבוע, אז אין לימודים.
אל תשכח להביא חוברת מתמטיקה ומחשבון מדעי.'
פארק בל?, מי רוצה ללכת לחור הזה, לעזאזל?
אחרי שקראתי את ההודעה הזאת צצו במוחי הרבה שאלות, אבל כל מה שהצלחתי להוציא היה,
'לוגן: בסדר, נתראה.'
ממתי אני הטיפוס המתרצה?
הבחורה הזאת מוציאה אותי מדעתי, זה בטוח.
YOU ARE READING
angel pain
Romanceשלום לכולם! זה הספר שלי, שמדבר על שאנל ולוגן. שאנל היא לוחמת, וחזקה. אבל מאחורי כל השכבות הגנה, מסתתרת ילדה קטנה ומפוחדת, שהוריה מכים אותה. שאנל היא מאומצת. במהלך הספר תגלו עוד על העבר שלה ועל דמותה. לוגן כביכול בר מזל. יש לו כמעט הכול, אבא עשיר, בי...
