Our Mafia

פרק 10

נקודת מבט דומיניק:
צליל יריה מהדהד באולם ואני מרגיש את גופי זז במהירות "אמה" צעקתו של לורנצו מהדהדת באולם ואני לא מבין מה הולך כאן, אך מהר מאוד מתאפס על עצמי ומבין שהיריה הזאת הייתה אמורה לפגוע בי אך אמה ספגה את היריה במקומי ואני יורד על ברכי ליד אמה ורואה שהכדור פגע בבטן התחתונה שלה אני מוציא את אקדחי ומחפש את האיש שירה ויורה לו ברגל "קחו אותו למרתף" אני פוקד על ברונו ונאצ'ו "אין בעייה בוס" הם אומרים "לורנצו, תזמין רופא לאחוזה, כולם למכוניות" אני פוקד ומרים את אמה ולוקח אותה למכונית. אני כל הדרך ניסיתי להעיר את אמה אך היא לא התעוררה, קשרתי את חולצתי על בטנה כדי לעצור את זרימת הדם ופאק, היא לקחה את הכדור במקומי, הייתי יכול לסבול עכשיו במקומה. "נו, היא התעוררה ג'יימס?" אני שואל את הרופא שלי כשהוא יוצא מחדר השינה שלי ושל אמה "היא אמורה להתעורר בשעה הקרובה, כנראה יכאב לה כשהיא תקום אז תתנו לה משכך כאבים" ג'יימס אומר ואני מהנהן "אתה יכול ללכת" אני משחרר אותו ונכנס לחדר, מתיישב ליד אמה ולוקח את ידה בידי. אני מרגיש תזוזות לידי ומיד פותח עיניים ומתרומם משכיבה, אני רואה את אמה זזה ואנחת כאב נפלטת מפיה, היא פותחת עיניים ואני מסתכל על העיניים היפות והעמוקות שלה "שלום" היא ממלמלת ומסתדרת על המיטה "שלום" אני אומר "את רוצה משכך כאבים?" אני שואל כשאני רואה שהיא מכווצת את פנייה בכאב והיא מהנהנת "אתה יכול להביא לי גם את הטלפון שלי?" היא מבקשת בקול חלש "כן" אני אומר ויוצא מהחדר יורד למטבח ורואה את כולם יושבים בו ואוכלים ארוחת ערב "היא התעוררה" אני אומר ולורנצו וחסמין מיד רצים למעלה, אני לוקח משכך כאבים ואת הטלפון של אמה שנמצא בתיק שלה על השולחן בפינת האוכל ועולה למעלה. "ברור שאני אספר לטיילר ודילן, אבל קודם אני אספר לפבלו" אמה אומרת "ולהורים שלך את תספרי?" חסמין שואל את אמה ונהייתה לה הבעת פנים שלא כל כך הבנתי "ברור שהיא תספר להורים שלה" אני מתפרץ לחדר ומדבר לפני שהיא מספיקה להוציא מילה, אני מגיש לה את המשכך כאבים עם כוס מים ולאחר שהיא בולעת אותו אני נותן לה את הטלפון והיא מתקשרת למישהו שקוראים לו פבלו ומדברת איתו עברית, חסמין ולורנצו מקשיבים לשיחה ואני מתעצבן כי היא מכייחת לטלפון כמו מאוהבת "אני כל כך אוהבת אותו" אמה אומרת אחרי שהיא מנתקת את השיחה "אוהבת אותו, מי זה שאת פאקינג אוהבת אותו?" אני שואל בעצבים וחסמין ולורנצו פורצים בצחוק מתגלגל ואני מסתכל עליהם בעצבים "אוי אתה מקנא?" אמה שואלת בטון 'עצוב' ואני לא עונה "מי זה?" אני שואל שוב "הוא באמת מקנא בסבא של דילן, אני פשוט לא מאמין" לורנצו אומר "אתה מבין שאתה מקנא בסבא בן שבעים" אמה מוסיפה ומצחקקת בקושי "זה לא מצחיק" אני אומר ומתיישב ליד אמה במיטה ולורנצו וחסמין יצאו מהחדר ואני מנשק את שפתיה של אמה בעדינות ואז הטלפון של אמה מצלצל ועל הצג רשום מייקל לב ורוד ואני מסתכל על אמה בשאלה וחיוך עולה על פניה "מי זה?" אני שואל "אבא של דילן" היא עונה ומסתדרת במיטה בעדינות ומתכווצת בכאב, בינתיים אני עונה לטלפון ועל המסך קופצים דילן, טיילר, עלמה ועוד זוג אנשים בערך בשנות החמישים לחייהם "שלום מה קורה?" אני אומר "היי דומיניק, מה קורה?" דילן אומר "איך אחותי?" טיילר שואל ואז הם עוברים רגע לדבר בעברית "שלום לך, אני מקווה שאתה מתנהג יפה לאמה, היא כמו הבת שלי" האישה המבוגרת מתחילה לדבר "אל תדאגי אילנה דומיניק בסדר גמור" עלמה אומרת לאישה "גם פבליטו אמר שהוא בסדר" האיש המבוגר אמר לאילנה "דומיניק, תביא את הטלפון" אמה אומרת מהמיטה ואני מתיישב לידה ומעביר אותה בזהירות לשבת בין רגלי "הולה מי אמור" אילנה אומרת בהתלהבות ולאמה עולה חיוך ענק על הפרצוף "אז, מה שפבליטו אומר נכון?" האיש המבוגר שאל את אמה "תרגע מייקל, אני חיה, הכל בסדר" אמה אומרת "אז מה קרה שם?" טיילר שואל "היינו באיזה אירוע של המאפיה של דומיניק וא-" "מה מאפיה?" אילנה קטעה את אמה בבהלה "דומיניק הוא ראש המאפיה האיטלקית בניו יורק" אמה מסבירה ואילנה ומייקל מהנהנים "בקיצור היינו באירוע ואז הגיעו הרוסים ותקפו אז ירינו בהם ושסיימנו את הירי חיברתי את דומיניק וראיתי מאחוריו איש עם אקדח אז חטפתי את הכדור במקום דומיניק" אמה אומרת "אוו, וואו" עלמה ממלמלת "כן, אבל אני אהיה בסדר עוד כמה ימים" אמה אומרת "הולה צ'יקוס" מישהו בבית של דילן אומר וכולם מסתובבים ודילן מניח את הטלפון והוא עלמה וטיילר רצים לאיזה איש בשנות השבעים לחיו "הולה פבליטו" אילנה ומייקל קמים ומחבקים אותו גם והם כולם חוזרים לטלפון "הולה צ'יקיטיטה" פבלו אומר "הולה פבליטו" אמה מחזירה "אז אתה הקאפו המפורסם?" פבלו שואל אותי ובוחן את פני "כן, אני דומיניק" אני אומר "אם תמשיך להציק לה אני אישית אבוא ואקח אותה לרוסיה ונמכור עליך מידע" הוא אומר לי באיום ונראה שהוא לא צוחק בכלל "תרגע פבליטו, הוא בסדר גמור" אמה אומרת ומנסה להרגיע את פבלו "בסדר צ'יקיטיטה אבל אם קורה משהו, אני הראשון לדעת" פבלו אומר "ממש לא, אני הראשון" דילן אומר "אני אח שלה, אני קודם" טיילר אומר והם שלושתם מתחילים לריב כמו ילדים קטנים "תרגעו, אם יהיה משהו אני אעשה שיחת ועידה" אמה אומרת ומגלגלת את עיניה ואני מגחך "טוב, בי שטן קטן, נתראה" אילנה אומרת והטלפון מתנתק, "תתקשרי להורים שלך" אני אומר "לא" היא אומרת בחדות "אני לא רוצה שהם סתם ידאגו" היא מוסיפה ואני מהנהן "אני הולכת להתקלח" היא אומרת ובאה לקום אך אני תופס אותה ומחזיר אותה לשכב עלי בעדינות "את לא יכולה להתקלח לבד" אני אומר "בואי נלך לישון" אני הוסיף והיא מסתדרת עלי בזהירות ועוצמת את ענייה בזמן שאני משחק בשיערה הרך והבלונדיני עד שהיא נרדמת. "לא, לא, תעזוב אותו" אני מתעורר לפנות בוקר לצעקות והתזוזות של אמה "טיילר צא מכאן" עוד צעקה "תעזבו אותו" עוד צעקה "תוציאו אותו מפה" עוד צעקה "אמה, אמה, קומי, זה סיוט" אני מתרומם לישיבה ולוקח אותה אל בין זרועותי, אני לא אוהב לראות אותה ככה בוכה "תעזוב אותי" היא צועקת שוב ולורנצו נכנס לחדר "טיילר צא מכאן" עוד צעקה "ברבי, קומי" לורנצו אומר ומנשק אותה במצח והיא מיד קמה ואני מצמיד אותה אליי לחיבוק "הכל בסדר, זה סתם חלום" אני אומר והיא מנידה בראשה לשלילה "זה לא חלום" היא אומרת לתוך החיבוק "מה היה שם?" אני שואל "זה סוג של פלאשבק" היא אומרת ואני מציץ בשעון לבדוק מה השעה, שבע בבוקר, "רוצה ללכת להתקלח?" אני שואל אותה "כואב לי, בא לי לנוח" היא אומרת ואני מנגב את הדמעות שלה "מה היה בחלום?" אני שואל "זה היה פלאשבק מפעם" היא אומרת ולא מפרטת, אני מוריד אותה ממני ומשכיב אותה על המיטה, מוציא משכח כאבים מהמגירה שליד המיטה ומגיש לה אותו עם כוס מים והיא לוקחת את הכדור "אני הולך לחדר כושר, לורנצו, תישאר איתה" אני מורה ללורנצו ועולה לקומה חמש, לחדר כושר.

נקודת מבט אמה:
דומיניק יוצא מהחדר ולורנצו מתיישב לידי במיטה "מתי את מתכוונת לספר לנו?" הוא שואל ואני מבינה שהוא מתכוון לסיוטים ולאונס "אם הייתי יכולה לא הייתי מספרת אף פעם, אבל כל דבר מגיע בזמנו" אני אומרת ומסתדרת במיטה ועוצמת את עיני ונרדמת. הפעם הבאה שאני פוקחת את עיני זה למראה דומיניק רק עם בוקסר של קלווין קליין, הוא עומד עם הגב אלי ושיערו רטוב, הוא אחרי מקלחת, אני מסתכלת בשעון ורואה שהשעה עשר, אני קמה בזהירות מהמיטה ודומיניק מיד מסתובב אלי, מתקרב לכיוון שלי ועוטף אותי בחיבוק "את יכולה לספר לי מה היה בפלאשבק שלך?" הוא שאל "לפעמים שזה היה קורה טיילר היה מתערב ואז היו מרביצים גם לו, ותמיד אמרתי להם לעזוב אותו ולהוציא אותו משם, ואז הם הקשיבו לי ובתמורה פשוט לא התנגדתי להם, בפעם הראשונה שזה קרה הייתי בת אחד עשרה ולא ממש הבנתי מה קורה עד שזה התחיל לכאוב לי" הסברתי בערך "ומי האנשים האלה?" הוא שאל "אני לא אגיד לך" קבעתי והוא נאנח בתסכול "איך הבטן שלך" הוא שאל, הפריד את החיבוק, הרים את חולצתי וחשף את התחבושת שעל בטני התחתונה "אני חושבת שיותר טוב" אני אומרת "כנסי להתקלח ונחליף לך תחבושת" הוא אומר ואני נכנסת להתקלח. יצאתי מהמקלחת ולקחתי תחתונים נמוכים וחולצה של דומיניק שמגיעה עד אמצע ירכי "דומיניק אתה יכול להביא לי תחבושת" ביקשתי ממנו כשיצאתי מחדר הרחצה "תשכבי על המיטה" הוא אומר ואני עושה מה שהוא אמר, הוא הרים את חולצתי והעביר על בטני את אצבעותיו בעדינות מייסרת "מה זה הצלקות האלה?" הוא שאל ואז נזכרתי שאין עלי מייקאפ "זה.. זה מפעם" מלמלתי והוא החל לנשק את בטני "איך לא ראיתי אותן אף פעם?" הוא שאל "יש לי מייקאפ שאני משתמשת בו בדרך כלל" אמרתי "אז תפסיקי, את לא צריכה להתבייש בצלקות שלך, זה מראה כמה את חזקה היום" הוא אומר ומורח לי משחה על הפצע מהיריה "ופעם אחרונה שאת חוטפת במקומי כדור" הוא מוסיף בזעם ומלמלתי סליחה, הוא עטף את בטני עם תבבושת ונשק לשפתי בעדינות "בואי למטה את צריכה לאכול" דומיניק אומר ומרים אותי על ידיו, לוקח אותי למעלית ולוחץ על קומה אחת. נכנסנו למטבח ודומיניק הושיב אותי בכסא על האי והתחיל להכין אוכל "לא ידעתי שאתה יודע לבשל" אמרתי "אני יודע לעשול הרבה דברים" הוא אמר "אני מקווה רק שאתה עושה אותם נכון והאוכל באמת יצא טעים" הקנתטי אותו "חה חה חה, אני יודע לבשל מצויין, מי אומור" הוא אומר ואני קמה מהכיסא ומחבקת את גבו. דומיניק סיים לבשל והתיישבנו לאכול, הוא הכין פרנצ' טוסט שיצא ממש טעים. סיימנו לאכול ודומיניק קיבל שיחת טלפון ויצא למרפסת ואני בינתיים פיניתי את הכלים אחרי ריב קטן עם דומיניק שאמר שיש את עוזרות הבית וזה התפקיד שלהן. דומיניק חזר אחרי השיחה ונישק את שפתי נשיקה קצרה "אני יוצא למבצע עם ברונו לורנצו נאצ'ו ודמיאן, מריו ישאר איתך ועם חסמין כאן, הם יושבים בחוץ, תצאי אליהם" דומיניק אומר ויוצא מהמטבח לפני שאני מספיקה להגיב, באתי לצאת למרפסת למריו וחסמין אך צלצול הטלפון שלי עצר אותי, הסתכלתי על המסך כדי לראות מי מתקשר וקפאתי.
אבא דן.

* * * * * * * * * * * * *
מצטערת שהפרק לא משהו, לא היה לי הרבה זמן לכתוב.
הפרק של שבת יהיה ארוך יותר.
בבקשה תצביעו, זה נותן לי יותר רצון להמשיך לכתוב.