Our Mafia

פרק 18

*הפרק מכיל תכנים מיניים אז מי שזה מפריעה לה שתדלג🔞*

נקודת מבט אמה:
השבוע האחרון היה משעמם ומדכא ביותר, הייתי כל היום במלון, התגעגעתי לדומיניק, אני חושבת שהתחלתי לפתח אליו רגשות, לא, יותר מזה, כבר פיתחתי אליו רגשות מזמן, הם פשוט מתעצמים בכל יום שעובר וזה אסור.
אני אפגע בו והוא יוכל לפגוע בי, מה שאני מפחדת שיקרה, נפגעתי הרבה בעבר אולי לא מזוגיות אך אני עדיין מפחדת להיפגע שוב.
במשך השבוע אלינה ביקרה אצלינו במלון ודרכה תקשרתי עם לורנצו וברונו.
לא נפגשתי איתם כי חששתי שדומיניק יגלה זאת ויבוא למצוא אותי, מה שלא רציתי שיקרה.
רציתי קצת מרחק לפני שאני אבוא לדבר איתו, אם בכלל, פחדתי, לא הייתי מוכנה לפתוח את הנושא, ידעתי שיש שם משהו מעבר ושזו תהיה שיחה רצינית.
עכשיו אלינה ואני יוצאות לבית קפה כי הייתי חייבת לצאת להתאוורר קצת אחרי שהייתי תקועה שבוע עם דילן, טיילר ועלמה במלון בלי לצאת, היינו כל היום בבריכה.
כל השבוע הייתי בדיכאון, התגעגעתי לדומיניק, לא רציתי להמשיך בלעדיו אך גם הייתי פגועה ממנו מאוד.
אני לבושה בג'ינס ארוך רחב בצבע כחול בהיר ובפוטר לבן, שיערי הבלונדיני פזור על גבי ונעלתי נעלי הולסטאר לבנות.
נכנסנו לבית הקפה והתיישבנו בשולחן זוגי "הי, אני טוני, אני המלצר שלכן להיום, אתן יודעות כבר מה אתן רוצות להזמין?" "הי, אני אמה, אני אשמח לאייס קפה וטוסט עם גבינות" אני מבקשת בחיוך ואלינה מזמינה גם לעצמה בורקס תפוחי אדמה וקפה הפוך.
"היה טעים" אני אומרת כשסיימנו לאכול "אמה" אלינה אומרת מעט לחוצה ואני מסתכל עליה בבלבול "אני אוהבת אותך וממש מצטערת" היא אומרת ואני מכווצת את גבותי בבלבול ושנייה אחרי זה הרגשתי בד צמוד לפי, כתמים שחורים החלו להופיע מול פני עד שהכל הפך לכתם שחור אחד ענק והתעלפתי.
פקחתי את עיני ומצאתי את עצמי שכובה וקשורה על מיטת קינג סייז, עטופה בשמיכת פוך פלאפית וריח גברי מוכר ריחף סביבי, זכרונות מלפני שהתעלפתי עלו במוחי, הייתי עם אלינה בבית קפה והיא ידעה שמשהו עומד לקרות.
כעסתי עליה.
התאכזבתי ממנה.
כי סמכתי עליה, החשבתי אותה לחברה טובה שלי, למרות שאני מכירה אותה מעט זמן.
לאחר שנייה דומיניק נכנס לחדר "את לא תברחי ממני יותר מלאך קטן ויפה שלי" הוא אומר ומנשק את שפני אך אני לא זורמת אם הנשיקה, משחרר אותי מהקשירה ויוצא מהחדר.
אני מתרוממת בזהירות מהמיטה.
אני מתקדמת לכיוון דלת החדר ופותחת אותה בשקט, יוצאת אל המסדרון המוכר, התגעגעתי לבית הזה, אני אוהבת להיות כאן, אני נמצאת כרגע בקומה השנייה של חדרי האורחים.
'לפחות הוא נתן לי את הכבוד ולא שם אותי איתו במיטה' אני חושבת לעצמי.
אני מתקדמת לכיוון גרם המדרגות ויורדת עד שאני מגיעה לקומה הראשונה.
קולו של לורנצו נשמע ברגע שהתחלתי להתקדם לכיוון המטבח, נכנסתי למטבח וראיתי את לורנצו, ברונו ואלינה יושבים על האי "ברבי" לורנצו אומר וקם לחבק אותי אך אני לא מחזירה לו חיבוק ופשוט עומדת שם כמו פסל ומסתכלת עליהם באדישות.
לורנצו ניתק את החיבוק כשראה שאני לא מחבקת אותו בחזרה והלך כמה צעדים אחורה "אתם הייתם חלק מהחטיפה הזאת?" אני שואלת את לורנצו וברונו כי אני יודעת בוודעות שאלינה כן ואני מניחה שגם לורנצו וברונו חלק מהדבר הזה,
"אמרתי לו שזה רעיון גרוע" לורנצו ממלמל ואני מבינה שחשבתי נכון, הם גם קשורים לחטיפה הזאת.
התעצבנתי.
הם היו צריכים לתת לי את הזמן שלי ולא לכפות עלי את שהותי כאן.
"טוב, אני חוזרת למשפחה שלי" אני אומרת ומסתכלת בעיניהם כשאני אומרת את המילה 'משפחה' כי עד עכשיו החשבנו אחד את השני כמשפחה, אני יודעת שאני פוגעת בהם כשאני אומרת זאת אבל גם הם פגעו בי, הם היו צריכים לתת לי את הזמן שלי.
אני מסתובבת ומפנה להם את גבי כדי להגיע ליציאה מהמטבח אך נתקעת בחזה קשיח וכמעט נופלת אחורה אך ידו השרירית תופסת אותי ומונעת ממני ליפול.
אני מביטה בדומיניק באדישות ובשנאה ועוקפת אותו אך הוא תופס בידי ממרתק אותי לחזו.
לורנצו, ברונו ואלינה כבר עזבו את המטבח ונשארנו שם רק אני ודומיניק.
פחדנים.
"תעזוב אותי" אני אומרת בשיניים חשוקות אך הוא מניד בראשו לשליה "אין לי זמן עכשיו, אני צריך לצאת לאן שהוא" הוא ממלמל ושנייה אחר כך אני מוצאת את עצמי על כתפו והוא הולך לכיוון המעלית.
"תשארי כאן, אני אחזור מחר" הוא אומר ומניח אותי על המיטה בה התעוררתי לפני דקות ספורות ויוצא מדלת החדר.
אני מתרוממת מהמיטה כדי לצאת מהחדר, מתקדמת לדלת ומנסה לפתוח אותה אך היא נעולה.
מנייאק.
הוא נעל אותי בפאקינג חדר.
"הצילו" צעקתי בפעם האלף בערך ושוב פעם אף אחד לא בא.
השעה שלוש ארבעים ואחת בצהריים ואני יושבת משועממת על המיטה בחוסר מעס עד שדלת החדר נפתחת וברנדה ולוסיה נכנסות ממנה.
"מה אתן עושות פה?"
אני שואלת וקופצת עליהן בחיבוק.
"באנו לארח לך חברה."
ברנדה אומרת ומתיישבת על המיטה מסמנת לי להתיישב לידה.
"גם חוליו ומנצ'יני כאן?" אני שואלת ולוסיה מהנהנת בדיוק שהדלת הפתחת ומי אם לא חוליו ומנצ'יני נכנסים לחדר "שלום ילדה" חוליו אומר ומחבק אותי וכך עושה גם מנצ'יני.
"אם דומיניק ידע שאנחנו נכנסנו לחדר שלך הוא יתלה אותנו" מנצ'יני אומר ואני מגחכת "הוא היה רציני" לוסיה אומרת באימה מעושה ואני מצחקקת.
"לילה טוב ילדה יפה" ברנדה אומרת ומחבקת אותי וכך עושים גם לוסיה, מנצ'יני וחוליו ויוצאים מהחדר שלי אחרי שאירחו לי חברה עד הלילה.
השעה אחת עשרה עשרים וארבע בלילה ואני שוכבת על מיטתי ומביטה בתקרה, אני קמה מהמיטה וניגשת לדלת החדר ומנסה לפתוח אותה אך היא שוב נעולה.
אני נשכבת חזרה על המיטה, עוצמת את עיניי ונרדמת לאחר כמה דקות.
אני מתעוררת בבוקר כשדלת החדר נפתחת ואמיליה נכנסת עם עגלת אוכל לחדר ומניחה אותה ליד מיטתי.
"בוקר טוב" היא אומרת בחיוך ואני משיבה לה בוקר טוב בחזרה.
"מה השעה?" אני שואלת "אחת עשרה וחצי בבוקר בדיוק" אמיליה אומרת.
"דומיניק לא חזר עדיין?" אני שואלת, תוהה לעצמי עוד כמה זמן אני אצטרך להיות כלואה בחדר הזה.
"לא, הוא אמור לחזור בערב והוא ביקש שתאכלי את כל העגלה" היא משיבה ואני מסתכלת על עגלת האוכל ופוערת את פי.
יש שם מספיק אוכל ליום שלם.
"אני לא אוכל לאכול את כל זה" אני אומרת
"פקודה מהבוס" היא מושכת בכתפיה ויוצאת מחדרי משאירה אותי בחדר לבדי.
אכלתי קצת מהאוכל ושבעתי ואז נשמעה דפיקה בדלת "כן" קראתי וחסמין נכנסה לחדרי "חס" צעקתי בהתרגשות אך היא מיד סתמה את פי "אסור לי להיות כאן" היא אומרת ועוטפת אותי בחיבוק.
"מה את עושה כאן?" אני שואלת כשאנחנו מתיישבות על המיטה.
"דמיאן ונאצ'ו הלכו לעזור לדומיניק במשהו אז הם הביאו אותי לכאן כדי שאני לא אהיה לבד" היא עונה "ואיך ידעת שאני פה?" אני שואלת "חוליו אמר לי שאת כאן ושתשמחי לראות אותי, אז אמרתי לו שגם אני אשמח לראות אותך ואז הוא אמר לי שאסור לך לצאת מהחד ושבעיקרון אסור לי להיות כאן כי דומיניק לא מרשה לאף אחד להיכנס ובלה, בלה, בלה."
היא אומרת ואני מצחקקת ומחבקת אותה שוב "התגעגעתי אלייך" אני אומרת "גם אני אלייך" היא משיבה "מה שלום העובר?" אני שואלת "אני ודמיאן היינו אתמול בבדיקה ואמרו לנו שבכל תקין ושבעוד חודשיים נוכל לדעת מה מין העובר." חסמין אומרת בהתרגשות.
אחרי כמה שעות של דיבורים עם חסמין דפיקה נשמעת על הדלת "מי זה?" אני שואלת "זאת ברנדה" קולה של ברנדה נשמע "כנסי" אני אומרת והיא נכנסת לחדר "דומיניק אמור להגיע בשעה הקרובה, אנחנו לא יודעים בדיוק מתי ולכן חשבנו שכדאי שחסמין תצא כבר עכשיו כדי שלא יהיו הפתעות" ברנדה אומרת ואני מהנהנת להסכמה "בי בנות. אולי נתראה שוב, אולי לא אבל אני מודה לכן ממש, חסמין, אם אני אגיע לטלפון שלי מתישהו אני אתקשר אלייך וניפגש" אני אומרת ומחבקת אותן.
"תמסרו לכולם שאני אוהבת אותם ותודה" אני אומרת כשהן באות לצאת מהחדר "תרגעי אמה, אנחנו כנראה נתראה בקרוב" ברנדה אומרת, מנשקת את ראשי ויוצאת מהחדר.
אני נשכבת על המיטה הענקית שבמרכז החדר ומסתכלת על השעון שמראה שהשעה תשע חמישים ושתיים בערב, עוצמת את עיניי ונרדמת.
אני פורחת את עיניי שקני האור פוגעות בפני דרך התריסים ומסתכלת על השעה.
תשע וארבע עשרה דקות.
אני מסתובבת במיטתי ומשתנקת בבהלה כשדמותו של דומיניק מופיעה מולי.
הוא יושב על כורסא שנמצאת מרחק קצר מהמיטה בה אני ישנה.
"סוף סוף התעוררת" דומיניק אומר, מתרומם מהכורסא ומתקרב למיטתי ואני מתיישבת על המיטה ומתרחקת לצידה השני.
דומיניק מתיישב על מיטתי ומסתכל בעיני "מ.. ממתי א.. אתה כאן?" אני שואלת "משבע וחצי בערך" הוא משיב ואני פוערת את עיניי אך לא מגיבה.
"א.. אני יכולה לחזור לדילן?" אני שואלת אך דומיניק מניד בראשו לשלילה, תופס את ידי בתאומיות, משכיב אותי על המיטה ועולה מעלי.
אני מנסה לדחוף אותו ממני אך הוא לא זז ונשאר מעלי.
פאק, הבן אדם סקסי ברמה לא הגיונית.
"את ברחת" דומיניק קובע, ומלטף את פני עם אגודלו ואני מנסה להרחיק את ראשי כמה שיותר.
"אתה יכול להאשים אותי?" אני שואלת בהתחכמות "בהתחשב בזה שאני לא יודע למה ברחת.." הוא אומר בספק, לא מפרט "אז.. אתה לא יודע למה ברחתי?" אני שואלת, הוא לא יכול להיות כזה מטומטם הוא בטוח יודע, הוא פשוט מיתמם "לא" הוא מאשר.
"אז אולי תשאל את מירבל" אני אומרת בארסיות ומרימה גבה "איך את יודעת מי זאת?" הוא שואל ונראה מעט מופתע וכועס "לא יודעת?" אני אומרת ומסתכלת עמוק בעיניו השחורות והמהפנטות, דחפתי אותו ויצאתי מבין זרועותיו, מתחילה ללכת לכיוון חדר הרחצה ומתחילה לצחצח שיניים בעודו בוהה בי.
אני מסיימת לצחצח שיניים ולשטוף פנים ומתקדמת לכיוון היציאה מהחדראך הוא תופס אותי וזורק אותי על המיטה, עולה מעלי שוב, תופס את ידי משני צידי גופי, פניו צמודות לפני ואני מרגישה על שפתי את הבל פיו החמים.
"אמה" הוא אומר בתקיפות "איך. את. יודעת. מי. זאת. מירבל?" הוא שואל בקול תקיף עוד יותר ומדגיש כל מילה "היא הייתה כאן ביום שעזבתי, נכון?" אני שואלת והוא מהנהן "אז אולי פשוט תנשק אותה שוב רק הפעם מול כולם" אני אומרת בהתגרות, דוחפת את חזהו ממני בחוזקה ומתחילה ללכת לכיוון דלת החדר מבלי להביט לאחור.
שנייה לפני שידי נוגעת בידית הדלת אני מרגישה את זרועו של דומיניק הלופתת את זרועי ומושכת אותי לכיוון המשרד "תעזוב אותי חתיכת מזדיין" אני צועקת ומנסה לשחרר את ידי מידו והוא מפנה את מבטו אלי ונועץ את עיניו בעיני "את לא מקללת" הוא אומר "חוץ מכשאת איתי במיטה" הוא מוסיף ולחיי נצבעות באדות בעודי אני מגחכת בחוסר הומור "אני לא רוצה להיות כאן, תעזוב" אני צועקת ומנסה למשוך את ידי מידו בחוזקה אך הוא רק מהדק את האחיזה ואני משתנקת בכאב, האחיזה שלו כואבת לי וכנראה תשאיר סימן.
"שבי על הכיסא שלי, מול המחשב" הוא פוקד ודוחף אותי מעט לתוך המשרד ונועל את הדלת אחרי שנכנס למשרד גם הוא.
"לא" אני אומרת ולא מתיישבת על הכיסא, על פניו עולה חיוך יהיר ומסוכן ורעד עובר בגופי כאשר הוא מתחיל להתקרב לעברי, הוא תופס אותי ומושיב אותי על היסא בו הושיב אותי ביום הראשון שלי כאן, הכיסא שזהה לכיסא של אבא שלי.
דומיניק סוגר עלי את הכיסא ואני מתפתלת ומנסה להשתחרר, דמעות יורדות מעיני וזיכרונות עולים למוחי, אני מנסה לעצור את הזכרונות המופיעים במוחי ולאט לאט מתחילה להירגע.
"עכשיו כשנרגעת" הוא אומר ומעביר את ידו ואני מזיזה מעט את ראשי, נרתעת ממגעו.
משהו בפניו משתנה לרגע ושניה אחרי זה חוזר להיות קר ואדיש "תרגעי, אני לא אפגע בך" הוא אומר בקול רך ואני מביטה בו ממקומי על הכיסא "אתה יכול לשחרר אותי מכאן?" אני מבקשת "את מבטיחה לשבת יפה ולהקשיב?" הוא שואל ואני מהנהנת, שנייה אחרי זה הכיסא משתחרר ואני קמה מיד ומתרחקת מהכיסא מעט באימה.
"שבי על הכיסא שלי ותביטי במחשב" דומיניק פוקד ואני עושה מה שהוא אומר.
לא מעזה לפצות את פי.
דומיניק נעמד מאחורי, מדליק את המחשב ואני מרגישה את הבל פיו על צאוורי.
לאחר כמה שניות מופיע על המחשב סרטון, דומיניק פותח את הסרטון, מפעיל אותו ואני מבינה שזה מצלמות של הבית.
אני רואה את דומיניק נכנס למשרד ומדבר בטלפון "אל תכניסו אותה" דומיניק אומר לטלפון בקול קר "מה זאת אומרת היא בפנים?" הוא שואל בזעם את האדם שנמצא מעבר לטלפון, "אמרתי לה ולאבא שלה שאני לא מעוניין להתחתן, למה לכל הרוחות היא נמצאת כאן?" דומיניק שואל את האדם שנמצא בצד השני של הטלפון.
מירבל נכנסת למשרד של דומיניק בחיוך שטני, דומיניק מנתק את השיחה בעצבים ומפנה מבט עצבני למירבל.
כשבאתי למשרדו של דומיניק לפני שבוע וראיתי אותם מתנשקים לא ראיתי את פרצופו, הוא עמד עם גבו אלי.
"מה שלומך אהובי?, לא התראנו מלא זמן" היא אומרת בקול צווחני ו'מתוק' ופרצופו של דומיניק רק נהיה אדום יותר מעצבים "את צודקת מירבל א-" הוא התחיל להגיד והיא קטעה אותו בכך שקפצה עליו בנשיקה.
באתי לקום ממקומי ברגע שראיתי את הנשיקה, לא יכולתי לראות זאת שוב, אך לפני שהספקתי להגיב דומיניק העיף ממנו את מירבל.
פה הבנתי שטעיתי בגדול וכל השבוע שהייתי רחוקה מדומיניק היה בגלל שאני מטומטמת.
"מה את עושה?" דומיניק שואל את מירבל בזעזוע "אני מראה לך למה אתה צריך להתחתן איתי" היא אומרת ומרימה את ידה כדי להניח על חזו אך דומיניק תופס בידה ומעקת אותה מאחורי גבה של מירבל.
"את לא מבינה אז תני לי להסביר לך מקרוב" הוא אומר לאוזנה בעצבים "תמסרי לרוברט, האבא האידיוט שלך שאני לא מתכוון להתחתן איתך. יש לי אישה, היא אישה עם כבוד, אישה יפה, אישה שראוייה להיות אמא לילדים שלי" הוא אומר ועוצר לשנייה "לא זונה" הוא אומר ושנייה אחר כך הדלת נפתחת ושני מאבטחים לוקחים את מירבל אל מחוץ למשרד.
דומיניק עוצר את ההקלטה ומסובב את כיסאי כדי שאביט בו "סליחה" אני אומרת מכל הלב ומשפילה את מבטי.
הייתי צריכה לדבר איתו לפני ולא לברוח סתם. יצאתי פחדנית.
דומיניק מרים את פני עם אצבעו ומקרב את ראשו לפני, אני תופסת בעורפו ומקרבת את שפתי לשלו אך הוא עוצר בעדי "את צריכה להצטער ואני לא אסתפק רק בנשיקה, אני רוצה אוכל" הוא אומר "אני אכין לך לאכול כל מה שאתה רוצה, פסטה, פיצה, בשר, סלט סושי, שני-" "אל תהי מצחיקה מלאך, אני רוצה לאכול אותך" הוא אומר ומרסק את שפתיו על שלי.
הנשיקה הזאת טובענית, עמוקה, מלאת רגש וגעגועים מהשבוע האחרון.
דומיניק מוריד את ידו לאורך בטני ומכניה אותה לג'ינס שלי 'איך הוא הספיק לפתוח את הג'ינס?' חשבתי לעצמי אך מהר מאוד המחשבות עזבו את ראשי ברגש ששתי אצבעותיו של דומיניק חדרו לתוכי במהירות בזכות הרטיבות שנוצרה בתוכי "את מוכנה בשבילי, כרגיל" הוא ממלמל לתוך הנשיקה.
תחושת ריקנות עוברת בי כשאצבעותיו ושפתיו של דומיניק עוזבות אותי.
שפתיו עוברות למצוץ את אצבעותיו שהיו בתוכי עד לפני שנייה, הוא נוהם בעונג ואני משתגעת "בואי דילן, עלמה, וטיילר מחכים לך פה עם כולם, שלחנו להם את הסרטון מהמצלמות והסברנו להם את המצב" דומיניק אומר ואנחנו יוצאים ממשרדו של דומיניק, מתחילים להתקדם לכולם שמחכים לנו בסלון.
"ברבי" לורנצו אומר כשאני ודומיניק נכנסים לסלון "מה?" אני שואלת והוא מתקרב אלי לאט "בואי איתי רגע" הוא מבקש ומושך אותי למעלית.
"את סולחת לי?" לורנצו שואל ברגע שהמעלית נסגרת "כן, אני מצטערת שהתנהגתי מגעיל קודם" אני אומרת באשמה ולורנצו מחבק אותי והפעם אני גם מחזירה לו חיבוק "זה היה מוצדק, היינו צריכים לתת לך את הזמן שלך" לורנצו אומר ומנשק את ראשי "תדברי גם עם אלינה, דומיניק איים עליה כדי שהיא תוציא אותך מהמלון" לורנצו מוסיף "אני אדבר איתה" אני אומרת ואנחנו חוזרים למטה לכולם.
"מה קורה?" שאלתי והתיישבתי ליד דילן וברנדה.
"הכל מעולה" ברנדה משיבה ולאחר שנייה אוסקר מגיע וקופץ על רגלי "מה קורה תינוק שלי?" אני שואלת בקול תינוקי, מרימה את אוסקר לידי ומלטפת את מאחורי אוזנו.
אני יושהת בין כולם וכל אחד מדבר עם השני.
לוסיה וברנדה מדברות עם טיילר, דילן ועלמה.
דומיניק מדבר עם חוליו, מנצ'יני ודמיאן וחסמין מדברת עם אלינה, לורנצו, ברונו ונאצ'ו.
כולם יושבים וצוחקים ואני יושבת וחושבת על החיים.
מה אם פבלו לא יצליח להחלים?, הרי דומיניק לא יכול להבטיח לי שהוא יחלים.
אם הטיפול לא יצליח אז לא יהיה לו מה לעשות אם זה.
פבלו הוא אחד מבני האדם הכי חזקים שאני מכירה, אם לא הכי חזק.
הוא אדיב, אכפתי, מכיל, יש לו את העצות הכי טובות בעולם, הוא מצחיק וכולם אוהבים אותו, הוא הבן אדם הכי טוב בעולם.
מעניין ממתי הם יודעים שהוא חולה.
אני קממה ממקומי על הספה ועולה לחדר של דומיניק שם נמצא הטלפון שלי.
אני סוגרת את דלת החדר, מתיישבת על המיטה הענקית של דומיניק, לוקחת את הטלפון שלי ומתקשרת לפבלו בווידאו.
"הלו צ'יקיטיטה" פבלו עונה לשיחה בחיוך.
אני רואה אותו מחובר לכל מיני חוטים ודמעות עולות בעייני.
"מה קורה?" אני שואלת "את יודעת, חיים." פבלו אומר בגיחוך.
"זה לא מצחיק" אני אומרת בנזיפה "אם לא נצחק נבכה" הוא אומר.
"מתי גילית?" שאלתי "אני גיליתי כבר לפני חודש ודילן וטיילר גילו שלשום" הוא אומר.
"אתה יודע חודש ולא חשבת לספר לנו?" שאלתי מעט עצבנית.
"תרגעי צ'יקיטיטה הכל יהיה בסדר" הוא אומר כדי להרגיע אותי אך זה לא עוזר.
"אני נכנס פה לאיזה טיפול, אני אוהב אותך הכי בעולם" הוא אומר "גם אני אוהבת אותך" אני אומרת ודימעה נוזלת מעיניי "בי, צ'יקיטיטה" הוא אומר ואני מחזירה לו בי והשיחה מתנתקת.
אני פוקחת את עייני ורואה את דומיניק יושב לידי, מסתכל עלי ומלטף את שיערי "מה השעה?" אני שואלת "שתיים עשרה וחצי בצהריים" הוא משיב ורוכן כדי לנשק אותי אך אני מזיזה את ראשי "לא צחצחתי שיניים" אני אומרת והוא מגלגל את עיניו "זה לא מעניין אותי" הוא אומר ועולה מעלי, רוכן שוב כדי לנשק אותי אך אני סוגרת את פי בכוח.
"תני לי נשיקה כמו בן אדם, עכשיו" הוא קובע ואני מסמנת לא עם ראשי.
דומיניק תופס את ראשי ומצמיד את שפתיו לשלי, מזיז אותן ומנסה להחדיר את לשונו לפי בכוח עד שלבסוף מצליח ואין לי ברירה להענות לנשיקה.
"מרוצה?" שאלתי כשהתנתקנו מהנשיקה "עדיין לא" הוא אומרת ומרסק את שפתיו על שלי שוב.
"כולם למטה?" אני שואלת את דומיניק והוא מהנהן "הם בבריכה" הוא אומר "ולמה אתה כאן?" אני שואלת "כי אני יותר אוהב להסתכל עלייך מאשר להיות בבריכה" הוא אומר וגורם לי להסמיק "אני הולכת לצחצח שיניים" אני אומרת ובורחת לחדר הרחצה.
אני מסיימת את סידורי הבוקר שלי ויוצאת מחדר הרחצה ומוצאת את דומיניק במרכז המיטה הגדולה עסוק בטלפון שלו מה שנותן לי את האופציה לבחון אותו, הוא לבוש בטרנינג אפור בלבד כך שניתן לראות את פלג גופו העליון את שמונה הקוביות שמסודרות מושלם על חזו ומכיוון שהטרנינג יושב נמוך ניתן לראות גם את הוי שנעלם בתוך הטרנינג "את באה לראות מקרוב?" דומיניק שואל ומרים את מבטו מהטלפון מסתכל לכיווני ואני מתקדמת למיטה ומתיישבת על רגליו של דומיניק כך שפני מול פניו וכל רגל שלי נמצאת מצד אחר של רגליו.
"אני רוצה את 'הארוחה' שלי עכשיו" דומיניק אומר והופך אותנו כך שאני שכובה מתחתיו.
הוא מתחיל לנשק את צאוורי ואני פולטת אנחות חלשות מפי ומהר מאוד החולצה שלי מוצאת את דרכה לרצפה וכך גם החזייה שלי ופיו של דומיניק מוצא את הפטמה שלי.
"דומיניק" אני גונחת כשהוא נושך את הפטמה שלי.
דומיניק יורד עם פיו לאורך הבטן שלי ומוריד את המכנסיים והתחתונים שלי ביחד ופיו מתחיל למצוץ, לנשק וללקק את הדגדגן שלי.
הגניחות שלי נשמעות בחדר ואני מתפתלת מתחת לגופו של דומיניק.
הוא מחדיר לתוכי שתי אצבעות ועיניי מתגלגלות אחורה בעונג וגניחה עמוקה יוצאת מגרוני.
אני מרגישה את האורגזמה נבנת בתוכי
"א.. אני מוכנה" אני אומרת בקושי ודומיניק עוצר את פעולותיו ואני רוצה לצרוח מתסכול.
דומיניק עולה מעלי כך שפני מול פניו "את בטוחה?" הוא שואל ואני מהנהנת "מילים מי אמור" הוא אומר "אני מוכנה" אני אומרת "אם כואב לך או שאת פתאום מתחרטת את ישר אומרת לי ואני מפסיק" "אוקי" אני אומרת ודומיניק מרסק את שפתיו על שלי.
דומיניק עוצר את הנשיקה, מתרומם מהמיטה ומוריד את הטרנינג והבוקסר שלו ביחד.
הזין הזקור שלו עומד מולי ואני מתפלאת איך הגודל הזה אמור להיכנס לתוכי.
"אתה בטוח שזה יכנס?" אני שואלת מעט בחשש "אני בטוח" הוא אומר ועולה מעלי.
"את בטוחה?" הוא שואל שוב כדי לוודא ואני ממהרת לאשר.
הוא שולח את ידו לשידה שלצד המיטה "מה אתה עושה?" אני שואלת "אני לוקח קונדום" הוא משיב "אבל אני על גלולות" אני אומרת "יופי" הוא אומר וחוזר לשכב מעלי "אז אני אוכל להרגיש אותך בלי ניילון מזויין" הוא אומר ומנשק אותי "זה עלול לכאוב" הוא אומר ואני מהנהנת.
שפתיו נצמדות לשפתי ואני מרגישה את איברו בפתחי.
הוא חודר אלי באיטיות.
להפתעתי זה לא כל כך כואב זה אפילו מענג, אני מרגישה מלאה.
"זה בסדר?" דומיניק שואל ואני מהנהנת "זה לא כואב" אני אומרת והוא יוצא מתוכי ונכנס לתוכי שוב וגונח בשקט.
דומיניק ממשיך להלום בתוכי ומגביר את הקצב עד לרמה שאני כבר צורחת "מזל שהחדר אטום רעשים" הוא אומר ומנשק את צאוורי.
"א.. אני גומרת" אני ממלמלת בעירפול חושים "חכי לי" הוא פוקד ואני מנסה להחזיק את עצמי בזמן שדומיניק הולם בתוכי בחוזקה. "תגמרי מלאך שלי" דומיניק אומר וחודר לתוכי פעם אחרונה בחוזקה, עייני מתגלגלות לאחור, צרחה יוצאת מפי ואני מתהדקת מסביב לזין של דומיניק וגומרת בחוזרה.
שנייה לאחר מכן אני מרגישה את הזרע של דומיניק נשפח בתוכי, ההרגשה נעימה, אני מרגישה מלאה בטוב.
דומיניק נשכב לצידי ומושך אותי לבין זרועותיו.
זה היה סקס חזק אבל עדין אבל הרגשתי טוב, זה לא כאב בלתי נסבל זה היה כאב נעים וממלא.
דומיניק קם מהמיטה והרים אותי איתו לוקח אותנו למקלחת, הוא מדליק את המים ומכניס אותנו תחתיהם.
הוא חופף את שיערי ואז את גופי וכשמגיע לאיברי הוא אוטומטית נהיה עדיון יותר.
אני לוקחת סט הלבשה תחתונה בצבע שחור, לובשת אותו ומיד אחר כך מתלבשת בפיג'מה קצרה בצבע אפור חלק ודומיניק לובש טרנינג באותו צבע של הפיג'מה שלי ומתקדם לדלת החדר.
"מה אתה עושה?" אני שואלת כשאני מבינה שהוא יורד בלי חולצה "יורד למטה?" הוא יותר שואל מאשר אומר "בלי חולצה?" אני שואלת ברכושניות "את מקנאה לי?" דומיניק שואל בחיוך ואני מנידה בראשי לשלילה.
אני מורידה את חולצתי ונשארת עם מכנס הפיג'מה וחזייה ומתקדמת ליציאה מהחדר "את ממש מבולבלת" דומיניק אומר ועוצר אותי מיד.
"רואה" אני אומרת בהתגרות והוא מלביש אותי בחולצת הפיג'מה "אבל אני בן, מותר לי" הוא אומר ובזאת דומיניק מרסק את שפתיו על שלי, חותם את השיחה ולא נותן לי להוסיף מילה וכאשר אנו מתנתקים מהנשיקה אנחנו יוצאים מהחדר ויורדים למטה, לכולם.
אני ודומיניק מתיישבים על אחד מכיסאות השיזוף.
דומיניק מתיישב ואני עליו.
דילן ניגש אלינו ונעמד מולינו בחיוך "איך היה?" הוא שואל ואני מסתכלת על דומיניק שפוער את פיו בהפתעה "איך הוא יודע?" דומיניק שואל אותי "הוא יודע עלי הכל ואם תשאל אותו הוא יגיד לך בדיוק מה גרם לו לדעת" אני אומרת לדומיניק "איך אתה יודע?" דומיניק שואל את דילן "השיער של שניכם רטוב מה שאומר ששניכם התקלחתם וגם אמה נראת קצת שונה." דילן אומר "למה אתה מסיק מסקנות?" דומיניק אומר "כי אני מכיר את אמה" דילן משיב וחוזר לבריכה.

* * * * * * * * * * * * * *
אני אתחיל להעלות פרקים בתדירות גבוהה יותר.
תודה לכל הקוראים/ קוראות.
ותודה על ההערכה.