Our Mafia

פרק 17

נקודת מבט אמה:
קמתי בבוקר מרעש מחריש אוזניים שמגיע מהקומה למטה וקמתי מיד מהמיטה, דומיניק לא היה לידי, צעקות נשמעו מלמטה ואז רעש של משהו נשבר. הגעתי למטה אחרי ששטפתי פנים ולבשתי חזיה מתחת לחולצת הפיג'מה שלי ויצאתי מהמעלית במהרה "מה קורה כאן?" שאלתי בבהלה כשראיתי את דומיניק הולך עצבני ברחבי הסלון ואת לורנצו וברונו מנסים להרגיע אותו. האגרטל הלבן שהיה מונח על השולחן במטבח היה עכשיו מרוסק לרסיסים על הרצפה. מנצ'יני וחוליו יושבים על הספה וגם לא נראים נינוחים במיוחר ואני תוהה לעצמי איפה ברנדה ולוסיה. אף אחד לא עונה לשאלתי ולא שם לב לנוחכותי, הטלפון של דומיניק צלצל והוא ענה לא בעצבים "הלו" הוא עונה לטלפון "אני לא מתחתן עם הבת שלך רוברט" דומיניק צועק לטלפון ואני קופאת, דומיניק צריך להתחתן? "אין על מה לדבר רוברט, אני לא מתחתן עם הבת שלך וזה סופי" דומיניק אומר, מנתק את הטלפון וזורק אותו על הקיר כך שהוא מתנפץ לרסיסים "בוקר טוב?" אני ספק אומרת ספק שואלת ומתקדמת לכולם, המבטים של כולם מופנים אלי "או, תודה לאל, אולי היא תצליח להרגיע את הבבון המגודל" לורנצו אומר וניגש לחבק אותי. אחרי שחיבקתי גם את מנצ'יני, חוליו וברונו ניגשתי לאט לדומיניק שהסתכל על הטלפון שלו בעצבים ובכלל לא התייחס אלי, בשבוע האחרון דומיניק שקע בעבודה, המבצע עשה להם הרבה בעיות ודומיניק היה סגור בחדר העבודה כל היום. חוליו, מנצ'יני, ברנדה ולוסיה חוזרים היום לניו יורק מה שאומר שיהיה לי רק את אלינה שתהיה איתי. התיישבתי על ברכיו של דומיניק והרמתי את פניו אלי והוא הסתכל עלי אך עיניו היו כהות יותר מבדרך כלל "מה קרה?" שאלתי אותו וסימתי ללורנצו להוציא מכאן את כולם "כלום" הוא אמר בקור, עטפתי את זרועותי סביב צאוורו והתחלתי לנשק את לחייו בעדניות "תספר לי" ביקשתי "הבוסים של המאפיה רוצים שאני אתחתן ורוברט הקאפו של המאפיה של מיאמי רוצה שאני אתחתן עם הבת שלו" דומיניק אמר ואני ניסיתי להכין את עצמי לכל שאני אצטרך לעזוב בקרוב "לא נורא, בוא נפיק את המיטב מהזמן שנותר לנו יחד עד שתתחתנו" אני אומרת ומנשקת את שפתיו של דומיניק בעדינות אך הוא מתנתק ממני בזריזות ותופס את פני כדי להביט בו "אני לא מתחתן איתה, אמה" הוא אומר ואני מכווצת את פני בבלבול "מ-מה אבל אמרת ש-" "אני לא אמרתי שאני אתחתן איתה, אמרתי שהם רוצים שאני אתחתן איתה אבל אין סיכוי, אני לא מוכן לחתונה" הוא קוטע את דברי "אבל הם לא יפטרו אותך?" אני שואלת והוא מגחך "אף אחד לא יכול לפטר אותי, אני הקאפו, ומי שרק יעז לנסות יצטרך להגיד בי בי לחיו" דומיניק אומר ומרסק את שפתיו על שלי לנשיקה טובענית. "בי" אמרתי לחוליו, מנצ'יני, ברנדה ולוסיה "בי יפה שלי" לוסיה אומרת, מחבקת אותי ומנשקת אותי "בי מותק, תבואו אלינו" ברנדה אומרת ומנשקת גם היא את ראשי "בי" אני אומרת שוב ומחבקת גם את חוליו ומנצ'יני, השעה שבע בערב בערך והם יוצאים לשדה התעופה חזרה לניו יורק. "ברביייי" לורנצו צועק וגורם לי להרים את מבטי מהטלוויזיה, אני רואה יומני הערפד "אני כאן" אני צועקת מהספה "בואי נעשה משהו" לורנצו אומר "בוא תראה איתי יומני הערפד" אני אומרת ולורנצו מתיישב לידי על הספה. "ומי זה?" שואל לורנצו בפעם האלף "זה דיימון, בעלי לעתיד" אני אומרת בחולמנות "לא שמעתי" אני שומעת את קולו המקפיא של דומיניק מאחורי "שיט" אני ממלמלת ולורנצו מגחך "א.. אני לא אמרתי כלום" אני מתממת "בטוחה?" דומיניק שואל ומתיישב לידי "כן" אני אומרת בביטחון והוא בוחר להניח לנושא בינתיים "אתה לא עובד?" אני שואלת "אני עובד תמיד" הוא אומר "אב-" אני מתחילה לדבר אך דומיניק מרסק את שפתיו על שלי ומשתיק אותי, חותם את השיחה הזאת. "בואו נלך לחדר כושר" אני אומרת וקופצת מהספה בפרץ אנרגיות משונה, "השעה כמעט אחת עשרה בלילה, איזה חדר כושר בראש שלך?" לורנצו שואל אותי "דומיניק?" אני מפנה את השאלה לדומיניק ומחייכת חיוך מתוק "אוקי" דומיניק אומר וקם מן הספה "יששש" אני צועקת בהתלהבות "איפה ברונו?" אני שואלת, לא ראיתי אותו הרבה זמן "לא ידוע, הוא נהיה מסתורי מאוד לאחרונה" לורנצו אומר ודומיניק מהנהן כהסכמה עם דבריו של לורנצו "בואי" דומיניק אומרת ומניח את ידו על גבי התחתון "רגע, אני לא לבושה בהתאם" אני אומרת ועולה למעלה במהירות, לוקחת סט תלבושת ספורט בצבע לבן. גוזיית ספורט וטייץ קצר של נייק. התלבשתי והסתכלתי על עצמי במראה שמה לב לצלקת והולכת מהר לשירותים בחדרו של דומיניק, לוקחת את המייקאפ ומרימה את הגוזייה כדי שאוכל למרוח את המייקאפ על כל הצלקת. אני מתחילה למרוח את המייקאפ מלמעלה כדי שאוכל להחזיר את הגוזיה למקום "למה לוקח לך שנה?" קולו של דומיניק נשמע מאחורי ואני קופצת בבהלה ולא יודעת מה לעשות "אממ, אני שנייה באה תחכה לי למטה" אני אומרת ומנסה להסוות את הלחץ בקולי "טוב" הוא אומר. "מה זה?" דומיניק שואל בקול כעוס ומסובב אותי אליו, הוא היה שנייה מלצאת מהחדר, הוא הסתכל על המייקאפ שיש לי ביד ואז על בטני "מה יש לך בבטן?" הוא שאול "זה.. סתם קיבלתי מכה כש.. כשהיינו בבריכה" אני ממציאה שקר במהירות "זה לא נראה כמו פצע טרי" דומיניק אומר ואני לא יודעת מה להגיד לו אז אני ממשיכה לטפוח עם ספוגית המייקאפ על עורי "זה ההורים שלך?" הוא שואל ואני מנידה בראשי לשלילה, הוא חוטף את המייקאפ מידי, מניח אותו על השיש ליד הכיור, הוא תופס אותי ומצמיד אותי לקיר "מה זאת הצלקת הזאת?" הוא שואל שוב "נו, דומיניק, זה לא משנה" אני אומרת ביאוש. דומיניק מרים אותי, זורק אותי על המיטה, מחזיק את ידי מעל ראשי עם אחת מידיו ואם ידו השנייה מלטף את הצלקת שלי.
"למה הגעת רק עכשיו?" קולו של אבי שנמע ברגע שהגעתי הביתה. שיט. "א.. אני הייתי עוד בבית ספר" אני אומרת בגמגום, אבי התקרב אלי ומבטו נתקע על הבטן שלי, בגדי היו מלאי דם, אבא משך אותי וקשר אותי על הכסא שלו, הוא קרע את חולצתי והסתכל על השריטה הגדולה על בטני "מה זה?" הוא שאל והעביר את ידו על הצלקת בחוזקה והתכווצתי בכאב "זה מישהו בבית ספר עשה לי" גמגמתי, לא ידעתי מה לענות אז אמרתי את האמת, אבא לחץ עם ידו על השריטה והשתנקתי בכאב "אוי, זה כואב?" הוא שאל בחוסר אכפתיות "אמה" קול נשמע באוזני ואני מבינה שזה דומיניק שקורא לי "א.. אני" מלמלתי והתרוממתי משכיבה "מה קרה?" הוא שואל ומנגב את דמעותי "סתם פלאשבק" אני ממלמלת והוא מחבק אותי "תודה" אני אומרת "את מוכנה עכשיו להסביר לי מה זאת השריטה הזאת?" הוא שואל "זה מגיל חמש עשרה" אני אומרת "ההורים שלך?" הוא שאל והנדתי בראשי לשלילה "מהבית ספר?" הוא שאל והנהנתי "אדם?" הוא שאל שוב והנהנתי שוב "עכשיו את הסיפור המלא" הוא דורש "א.. אבל יה-" "אם לא תדברי אני לא אדע איך לעזור לך" דומיניק קוטע אותי "אוקי" אני אומרת והוא מושך אותי בין זרועותיו ומלטף את הצלקת שלי בעדינות "אתה זוכר שקמתי בלילה לפני כמה ימים מכאבי בטן?" אני שואלת והוא מהנהן "אז זה לא היה רק בגלל המחזור, התעוררתי באותו לילה מסיוט על הבית ספר ותמיד כשאני מתעוררת מהסיוט הזה כואבת לי הבטן" אני אומרת ודומיניק שותק, נותן לי להמשיך לדבר "מגיל שלוש עשרה בערך החבורה של אדם לא אהבה אותי הם היו מתברינים אלי ובאותו יום הם כנראה היו עצבניים מראש ואני עוד יותר עצבנתי אותם בזה שעניתי להם וניסיתי לעמוד מולם בביטחון, ואז הם לקחו אותי לאיזה מחסן במגרש של בית הספר הרביצו לי קצת ואז אדם מצא בקבוק זכוכית וחתך אותי בבטן" אני אומרת ושוקלת אם לספר לו גם את החלק שהיה בבית או לא אבל זה לא קשור לזה כל כך "ומישהו ראה את זה?" דומיניק שואל "כשהגעתי הביתה אבא שלי ראה את זה ובוא נומאר את זה ככה, זה לא עניין אותו כל כך, זה פשוט היה עוד דרך להכאיב לי" אני אומרת "ואיפה טיילר ודילן היו?" "טיילר היה בצב"א ודילן היה בבית שלו, הוא לא גר אצלי" אני אומרת ודומיניק מהנהן "אם אני אראה את האדם המזדיין הזה, אני אשבור לו כל עצם בגוף" דומיניק אומר בכל מאיים ואני נבהלת בעצמי "אני הכעסתי אותם, זה לא רק אשמתם" אני אומרת, משקרת "אל תקחי את האשמה בחיים, זאת לא אשמתך שהם חבורת בני זונות" הוא אומר בעצבים ומחבק אותי, מצמיד אותי לחזהו "תודה" אני אומרת ומסתכלת בעיניו של דומיניק. "שיאוווו, אתה כזה חמודדד" אני אומרת בשעשוע ומוחצת את לחייו והוא מביט בי בהלם "את מרגישה טוב?" הוא שואל בשעשוע ואני מהנהנת בחיוך. פתאום הואנראה ממש חמוד, אני לא יודעת מה יש לי.