Our Mafia

פרק 11

*הפרק מכיל תכנים מיניים אז מי שזה מפריעה לה שתדלג🔞*

נקודת מבט אמה:
"הלו" עניתי לטלפון בקול רועד והקלטתי את השיחה "חתיכת זונה, תחזרי מיד הביתה" צעקה בקולו של אבי נשמע "לא" אמרתי בהחלטיות "אז אנחנו נפגע בטיילר" אבא אמר כי ידע שזה מה שיגרום לי לחזור "אתם לא תגעו בו" אני אומרת בתוקפנות "אנחנו כן, ואת יודעת את זה" הוא אמר "אוקי, אל תגעו בו, אני מזמינה כרטיס" אמרתי בלחץ "הזמנו לך כבר כרטיס, את תשאירי את הטלפון שלך בלאס וגאס ותבואי לכאן" אבא אמר "אוקי, מתי הטיסה?" שאלתי "עוד שעתיים, קחי לך כסף ותצאי לשדה התעופה" אבא אמר והנהנתי למרות שהוא לא יכול לראות אותי "זה ברור?" הוא צעק "כן, כן, אני יוצאת" אמרתי ועליתי בזהירות לחדרי "אתם תוכלו לתת לי מנוחה של יום יומיים?" שאלתי את אבא "לא" הוא אמר בקול מקפיא "אבל יש לי טפרים, ירו בי" אני מסבירה את עצמי בתקווה שזה אולי יזיז לו "לא יקרה, אני אביא לך משכך כאבים, מגיע לך עונש ואת תקבלי אותו, איפה ירו בך?" אבא שאל כאילו אכפת לו "בבטן התחתונה" אמרתי "בסדר" הוא השיב "את יוצאת?, אני שולח לך את הכרטיס תדפיסי אותו ותצאי" אבא שאל "כן, בי" אמרתי וניתקתי את הטלפון, הדפסתי את הכרטיס טיסה והסתכלתי על פרטי הטיסה לקחתי כמה דולרים בשביל מונית מאתיים שקל ישראלים והנחתי את הטלפון על הכרית של דומיניק ורשמתי לו פתק.
היה לי טוב איתכם אבל הייתי חייבת ללכת, חזרתי לישראל. תודה לך שהייתה לצידי ועזרת לי בכל מה שהייתי צריכה, מצטערת שנפלתי עליך ככה בלי שום הכנה מוקדמת, תמסור לכולם שאני אוהבת אותם. היה לי הכי כיף איתכם בעולם אבל כל תקופה טובה, לצערי נגמרת מתישהו, וזה הזמן שהתקופה הטובה שלי צריכה להיגמר. אל תגידו לדילן וטיילר שעזבתי ואל תבואו לחפש אותי. תמסור לחסמין ולדמיאן בהצלחה עם ההריון, ותגיד ללורנצו שיפסיק עם הסטוצים, לברונו תגיד שהוא חייב למצוא חברה. תודה.
אוהבת אמה.
ירדתי למטה וראיתי את חסמין ומריו יושבים ומדברים במרפסת ויצאתי אליהם "היי" אמרתי והם הפנו לי את מבטם וחייכו לעברי "מה שלומך יפה שלי?" חסמין שאלה וסימנה לי לבוא לשבת לידה, התיישבתי בכיסא עם חסמין וחיבקתי אותה. "אני עולה רגע למעלה" אני אומרת וקמה מחסמין והולכת לכיוון דלת הבית, יצאתי מדלת הבית בשקט וראיתי שאין שומרים. הגעתי לשדה התעופה ושילמתי כסף לנהג המונית "תודה רבה" אמרתי לנהג ונכנסתי לשדה. אחרי תשע עשרה שעות טיסה נחתתי בישראל, לא בא לי להגיע הביתה, אני שונאת את ההורים שלי. נכנסתי למונית ואמרתי לנהג את הכתובת שלי. אחרי רבע שעה נסיעה הגענו לבית שלי, שילמתי לנהג ויצאתי מהמונית, התקדמתי לכיוון הבית, ראיתי במונית שהשעה שש בבוקר ואני די עייפה, דפקתי על דלת הבית ואבא פתח לי אותה אחרי כמה שניות ומשך אותי לתוך הבית "יש לך ארבע שעות, כנסי לחדר שלך ובעשר בדיוק תהי במרתף" אבא אומר ואני מהנהנת בפחד ועולה מהר לחדרי, כיוונתי שעון מעורר לעשרה לעשר, נשכבתי במיטה שלי והלכתי לישון. השעון צלצל וקמתי מיד לקחתי שני כדורים של משכך כאבים וגלולה וירדתי למרתף במהירות כדי לא לאחר, דפקתי על דלת המרתף ואמא פתחה אותה והכניסה אותי פנימה "תראי לי את היריה" אמא פוקדת ואני מרימה מעט את חולצתי כדי להראות "בסדר" היא אומרת ותופסת את ידי בגסות מושכת אותי לשבת על הכיסא וקושרת אותי אליו, היא קורעת ממני את הבגדים ואני מנסה להתנגד "את ברחת לנו" אבא נכנס לחדר ערום, מתקדם לעברי במהרה וחודר לתוכי במכה ואני צורחת מכאב ודמעות נופלות מעיני "את לא חזרת עם טיילר" הוא אמר וחדר לתוכי במהרה שוב "תפסיק, זה כואב" אני ממלמלת "תסתמי זונה מסריחה" אבא צועק, ממשיך להלום בתוכי בחוזקה, אני מרגישה שהכיסא מתחיל להישען אחורה ומוצאת את אמא שלי מחזיקה בשלט והופכת את הכיסא למיטה ואבא ממשיך לחדור אלי "אבא די" אני צועקת שוב והוא מתחיל לשחק לי בדגדגן וצובט אותו, אמא מתיישבת על פני "קדימה, תאכלי" היא אומרת ואני בלית ברירה מתחילה לרדת לה. השעה שמונה בערב וההורים שלי החליטו שזהו להיום, הם שחררו אותי מהכיסא ונעלו אותי במחסן. אני בקושי הצלחתי לישון, אמא ואבא הגיעו שוב בשבע בבוקר והפעם עם שוט והתחילו 'לעבוד'. "למה אתם שונאים אותי?" אני לפתע שואלת ואבא חודר לתוכי במכה "אנחנו לא שונאים אותך, אנחנו מאוד אוהבים את הכוס שלך" אמא אומרת ואבא חודר אלי שוב, אני כבר לא צועקת, לא בוכה, לא מנסה לברוח, אני יודעת שזה לא יעזור לי, אבא ואמא נהנים ואני לאט לאט מעבדת את ההכרה שלי. אני לא יודעת מתי הם הפסיקו 'להשתעשע' אבל השעה עכשיו ארבע אחר הצהריים ואני לבד במרתף. הדלת נפתחת בתנופה, אמא ואבה נכנסים ומתחילים את הסבב שלהם פעם נוספת, אך הפעם הוא היה קשוח יותר, עוצמתי יותר, חזק יותר, שובר יותר ובסופו אני מאבדת את ההכרה ומתפללת לא להתעורר.