וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')

אבל

 מיקום: המחנה  נקודת מבט: פרסי

המחנה כולו היה מלא פצועים. וגופות. הרבה יותר מדי גופות. לא שיערתי שקרב קשה כל כך יכול להתחולל. צלעתי בכאב מאחורי הביתן שלי, ונעמדתי במרכז המחנה. איפה כולם? הייזל, ופרנק, וג'ייסון, ו...אנבת'. כעסתי על עצמי שלא חשבתי עליה ראשונה. איפה אנבת'. התחלתי לרוץ, מתעלם מהכאב שברגלי. הבחנתי בהיסח הדעת בפרנק והייזל בפינה. הם היו בסדר. ליאו וקליפסו בכלל לא היו כשזה קרה, כך שנותרו רק פייפר וג'ייסון, ואנבת'. המשכתי לרוץ. שמעתי בום חזק. הסתובבתי. זה היה רק ג'ייסון שנחת על האדמה ליד פייפר, ששכבה פצועה. הוא ליטף אותה והרים אותה בזרועותיו, ואז התחיל לרוץ לכיוון המרפאה. איפה אנבת'?? הלב שלי הלם בחוזקה שלא הכרתי. אם קרה לה משהו... הרגל שלי כמעט התפוצצה מכאב. ואז נעצרתי במקומי בחריקה. היא בטח במרפאה.עם פציעה קלה. בגלל זה  היא לא פה. היא נלחמה בחזית, אז בטח פינו אותה ראשונה. מלא תקווה רצתי אל הביתן. במחצית הדרך נתקלתי חזיתית בדמות גדולה. הרמתי את ראשי. זה היה כירון. "פרסי!" הוא שמח לראותי. "איפה אנבת'?" שאלתי אותו בדחיפות. המבט שלו התענן. הוא השפיל את מבטו. "כירון! תגיד לי!" קראתי. הוא רק הסתובב לכיוון המרפאה. רצתי אחריו, כמעט קורס. אנבת' הייתה יותר חשובה. הגענו לבסוף לחדר שלא הכרתי. הכל בו היה לבן. הקירות, המיטה, הרצפה. וויל ועוד כמה מבני אפולו עמדו מעל מיטה והתעסקו בדחיפות בחומרים השונים שסביבם. הבחנתי בתלתל בלונדיני מבצבץ. הלב שלי דהר. נדחפתי ביניהם וראיתי אותה. היא שכבה בלי זוז, שפתיה חיוורות ועיניה עצומות. דם זלג ממאה מקומות שונים בגופה, אבל חתך גדול במיוחד על גרונה כמעט עילף אותי במקום. זרם ממנו דם בלי הפסקה. היא חייבת להיות בסדר. "פרסי, זוז" שמעתי את קולם של המרפאים. אבל סירבתי. "אנבת'. אנבת', תתעוררי" קראתי אליה. עיניה רפרפו. הפה שלה נע חלושות. רכנתי אליה בתקווה לשמוע. "פרסי. אני..."היא השתעלה בכוח. "אוהבת אותך. אל תשכח אותי." היא אמרה. "לא, לא, את לא הולכת.תישארי פה! אנבת'!" "פרסי!" קולו של וויל התנשא מעל ראשי. זזתי במעט, ואחזתי בידה בחוזקה כשוויל חג סביבה והזריק לה כל מיני חומרים צבעוניים. פתאום הרגשתי ביד שלה מתלהטת. נרתעתי לרגע, אבל לא עזבתי. ואז הרגשתי כאילו הטמפרטורה בחדר צונחת במיליון מעלות. היד של אנבת' הפכה קרה כקרח. עיניה נסגרו. רכנתי אליה, מצפה לשמוע את פעימות ליבה. לא שמעתי דבר. "אנבת'! אנבת'! אל תלכי! אני צרי...אני צריך אותך..." זעקתי. הרגשתי יד על כתפי. זה היה וויל. "פרסי" הוא אמר בשקט. "היא הייתה אמיצה מאו-" "לך מפה!" זעקתי. "עוף מכאן. עופו מפה כולכם!" צעקתי. כולם נתרעו ממני, אבל יצאו מהחדר כבקשתי. לא יכול להיות שזה קורה לי. לא יכול להיות. עברנו הרבה יותר מדי בשביל שזה ייגמר ככה. לא... רכנתי אל אנבת' ונשקתי לשפתיה. הן לא השיבו לי נשיקה. חיבקתי את גופה, בפעם האחרונה. "גם אני אוהב אותך אנבת'. אני לא אשכח אותך בחיים". לחשתי לה. העפתי לכיוונה מבט אחרון. יצאתי מהחדר. בחוץ מצאתי את כל ששת חבריי. ליאו וקליפסו הגיעו אף הם. העיינים של כולם היו אדומות. כמעט כולם היו חבושים במקום כלשהו, והעיניים שלהם היו אדומות. פייפר יבבה וחבקה בחוזקה את ג'ייסון, שליטף את ראשה בהיסח הדעת. "פרסי?" הקול של הייזל היה מלא תקווה כשראתה אותי. "היא..."מלמלתי, ממאן לומר את האמת. "היא איננה" מלמלתי. ציפיתי לדמעות שיזלגו מעיניי. ציפיתי לחוש כאב. אבל חשתי רק כעס. על העולם. על האלים. על היותנו לעזעזאל חצויים. למה לא יכולנו להיות סתם בני נוער?? הבכי של פייפר התחזק, וכולם הרכינו את ראשיהם. נדחפתי ביניהם ופסעתי לביתן שלי. נכנסתי וסגרתי אחרייי את הדלת. התיישבתי מאחורי הדלת. טמנתי את ראשי בידיי. הבכי פרץ מתוכי. והפעם לא היה לצידי מישהו שינגב את הדמעות.