וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')

סיוטים בלילה

-תקופת זמן: אחרי המלחמה בגאיה   מיקום:הבית של אנבת'  נקודת מבט:אנבת'-

הרבה אנשים מתעוררים באמצע הלילה בבהלה, בגלל חלום בו הם נופלים. רובם מתכסים בשמיכה וחוזרים לישון. לא אני. החוויה מטרטרוס עוד הייתה טרייה במוחי. פחדתי לישון, שלא אחלום שוב. אבל הייתי תשושה. חזרנו משם לפני הרבה זמן. אני ופרסי. מוח אצה המדהים הזה. התכסיתי בשמיכה וניסיתי להירדם.

החלום הגיע מהר. הפעם פרסי היה זה שנתלה מקצה הצוק. קורי העכביש של אכידנה (ככה קוראים לה?) כבלו אותו. הוא הושיט לי את ידו בייאוש. "אנבת'!" הוא צעק אליי. ניסיתי לזוז, לעזור לו, אבל גיליתי שאני קפואה במקום. "פרסי!" קראתי והרגשתי בדמעות על פניי. האחיזה שלו התרופפה. הוא צנח אל התהום. ואני נותרתי שם לבדי. למה נתתי לו ליפול??

הזדקפתי במקומי במיטה, שטופת זיעה. הייתי בבית שלי, לא במחנה. רעדתי כולי. לא יכולתי להפסיק לחשוב על הרגע שבו תפס את ידי. למה לא שחררתי?? אולי הוא היה מצליח לטפס לבד, וניצל, אולי... נענעתי את ראשי והכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב על זה. הסתכלתי מסביבי בחדר. הוא היה חשוך לגמרי. מאז גיל שבע לא פחדתי מהחושך. אבל עכשיו, הרגשתי בחרדה מציפה אותי. קול דפיקה על החלון שלי הקפיץ אותי. ניגשתי אליו וראיתי פרצוף מוכר מביט בי. "היי" פרסי מלמל. פתחתי את החלון ונתתי לו להיכנס בהלם. הוא נע במקומו באי נוחות, והיה לבוש בחולצה של המחנה ומכנסי פיג'מה קצרים. "אני..." הוא נשם נשימה עמוקה. "אני לא מצליח לישון. לא לדקה מאז.ואני...מפחד" הקול שלו נשבר. העולם הכיר אותו בתור פרסי ג'קסון. החזק, שהציל את העולם יותר מפעם אחת. אני הכרתי את מוח אצה, הפרטי שלי. "אני. כן, בטח" מלמלתי וניסיתי לסדר את שיערי במהירות. הוא בכל זאת היה החבר שלי, ואני הרגע התעוררתי משינה. חזרתי למיטה ופיניתי לו מקום. "אנחנו נתגבר על זה. אנחנו חייבים" אמרתי לו בשקט. הוא הנהן והתקרב אליי. חיבקתי אותו. הוא הרים את ראשו. "את הבן אדם הכי אמיץ שאני מכיר. אני לא רוצה לאבד אותך שוב." הוא השיב בשקט. "אני אוהבת אותך" אמרתי. "גם אני אוהב אותך" הוא אמר וחייך. ואז כמו התנקז ממנו כל הפחד, והוא עטף אותי בחיבוק. "תנסי לישון, אני נשאר כאן, אחכה עד שתירדמי" הוא אמר וליטף את שיערי. ניסיתי למחות, אבל הוא השתיק אותי בנשיקה. רכות שפתיו הייתה מדהימה. התכרבלתי בחיקו עד שנרדמתי, והרגשתי בטוחה.

נקודת מבט: פרסי

שכבתי שם ועטפתי את אנבת', כמו כך אוכל להגן עליה מהחלומות, ומטרטרוס. הנשימה שלה הייתה רכה ורגועה. הרגשתי אידיוט. איזה בחור הולך באמצע הלילה לחברה שלו כי הוא מפחד? אבל מלבד ניקו, אנבת' הייתה היחידה שהבינה. ומאז, הרגשתי צורך חזק להגן עליה. היא עברה כל כך הרבה, זה לא הגיע לה. היא נעה בשנתה וחיבקה אותי חזק יותר. פתאום הרגשתי שהיא מתחילה לרעוד. דמעה זלגה על לחייה. היא ניסתה לזוז, להתחמק מחיבוקי. העיינים שלה נותרו עצומות. שיערתי שהיא חולמת שוב. חיזקתי את חיבוקי וליטפתי את שיערה. לחשתי לה מילים מרגיעות באוזן. לאט לאט היא הפסיקה לרעוד. הנשימה שלה חזרה להיות שקטה ורגועה. רק עכשיו הבנתי שהיא בוודאי חלמה כך כל לילה. בלי מישהו שירגיע אותה. הרגשתי אשם. אם רק הייתי מצליח למשוך אותה למעלה...ידעתי שאני לא מסוגל לזה. אבל לא הפסקתי לחשוב על זה. נכון שעבר הרבה זמן מאז, ניצחנו את גאיה, כל כך הרבה השתנה. רציתי להגן עליה לנצח. נשקתי למצחה בעדינות ונרדמתי גם אני.  

אור השמש הציף אותי מוקדם בבוקר. לקח לי רגע להבין איפה אני נמצא. אצל אנבת', לידה. הסתכלתי עליה במהירות, כמו לוודא שהיא באמת שם. היא שכבה שם, רגועה ויפהפיה כתמיד. הנשימות שלה היו שלוות. הייתי מופתע שהתעוררתי לפניה, בדרך כלל היא הייתה זו שהעירה אותי. התיישבתי ונזהרתי לא להעיר אותה. ליטפתי את שיערה בעדינות. פתאום הקפיץ אותי קול טרטור. שעון מעורר תכלת קטן שניצב ליד המיטה שלה התחיל לצלצל. היא זינקה במקומה, כיבתה אותו, ואז התיישבה לידי בנחת. הסתכלתי עליה בהלם. "למה יש לך שעון מעורר לכל כך מוקדם בבוקר? את יודעת שאנחנו לא הולכים לבית ספר היום..." היא צחקה. "ברור שלא מוח אצה. יש לנו אימון בוקר". היא חייכה ונראתה מאושרת. "את מזילה ריר כשאת ישנה" אמרתי לה ברטינה. היא צחקה וחיבקה אותי. רכנתי לנשק אותה, אבל היא הדפה אותי בחיבה. "הו לא, רק אחרי צחצוח שיניים". שרבבתי שפתייפ וניסיתי לשכנע אותה, אבל היא נענעה בראשה. הזדקפתי במקומי ושיוויתי לקולי נימה של חשיבות. "אם כך, אין ברירה, מפלצת הדגדוגים מגיעהה!" הסתערתי עליה בדגדוגים, והיא צחקה והתפתלה, אבל הייתה יותר חזקה ממני. תוך כמה דקות מצאתי את עצמי מרותק למיטה כשהיא רוכנת מעליי, וחיוך ממזרי על פניה. לפני שתספיק להתחמק, נישקתי אותה על המצח. היא חייכה וחיבקה אותי. פתאום נפתחה הדלת. קפצנו במקום ואני מיהרתי לעמוד. ניסיתי להתחבא מאחורי המיטה, אבל הדמות ראתה אותי מייד. "אנבת'? אני מפריע?" זה היה קולו של אבא של אנבת'. יצאתי ממחבואי בחשש מסויים. הוא צחק ורק אמר:"אנחנו נשאיל לך מברשת שיניים". חייכתי בהקלה. כרכתי את זרועי סביב אנבת' והיא חייכה אליי. הייתי מאושר.