וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')

כאן

צ'ארלס ישב על הדשא הרך שבאליסיום. רוח נשבה בקלילות, פרחים לבלבו, ושירת ציפורים נשמעה ממרחק. אבל בקנדורף לא הרגיש שמח בשום צורה. הוא לא ידע כמה זמן הוא שם. הוא רק ידע שהוא חייב, פשוט חייב, לראות אותה שוב. הוא לא רצה שהיא תמות. ממש לא. אבל הגעגועים צרבו בחזהו, וזכרונה במוחו החל לדהות, עד שפחד שייעלם לחלוטין. מה אם יישכח אותה? אולי כבר עדיף ככה. הכאב היה קשה מנשוא. הוא זכר בבהירות רבה, רבה מדיי, את רגע הפיצוץ על הספינה אנדרומדה. הוא זכר את פרסי ג'קסון מבטיח לו שייראה אותה שוב. הוא זכר את המבט בעיניו כשהחליטו להתפצל. הוא זכר את הרגע שידע שזה נגמר. כשהבין שמכאן אין דרך מילוט. הוא עצם את עיניו בכוח, כופה על עצמו להרפות מהזכרונות. פתאום הוא ראה דמות מתקרבת. דמות נערה גבוהה, ששיערה מתבדר ברוח מאחוריה. היא פסעה אל השמש, ובקנדורף מעד לאחור. זו הייתה היא. עיניה בהקו מבהלה, היא הייתה לבושה משום מה בשריון מלא, וצלקות ארוכות כיסו את פניה היפות. אבל זו הייתה היא. הוא מיהר לקום על רגליו, מועד שוב על רגליו שלו עצמו, ורץ אליה. הוא נעצר במרחק מטר ממנה. היא הסתכלה עליו. שפתיה נעו ללא קול. "צ'ארלי?" היא שאלה לבסוף בקול רועד. "סילנה" הוא לחש. היא רצה אליו ונתלתה על צווארו, אוחזת בו בחוזקה וממאנת להרפות. הוא עצם את עיניו ונשם לתוכו את ריחה המוכר. ידו טיילה בשיערה הרך, וכל כולו נרפה מהמגע המוכר כל כך. היא התרחקה והוא בחן את פניה. "סילנה" הוא לחש שוב וליטף את פניה, עובר עם אגודלו על הצלקות. דמעה בודדת זלגה מעיניה. "מה קרה לך?" הוא שאל בשקט, בתסכול. היא נענעה בראשה. "זה לא משנה. לא עכשיו" היא אמרה בשקט. "אני רוצה לשמוע." הוא אמר. והיא סיפרה לו. הכל. על הקרב. איך נלחמה בדרקון. איך התחזתה לקלאריס. הכל. הוא הסתכל עליה נדהם כשסיימה. "לן..." הוא מלמל. ליבה התרחב למשמע הכינוי הישן. "ששש. אני פה עכשיו" היא לחשה והרגישה את הבל פיו החמים על שפתיה. "אני כאן" היא אמרה שוב. הוא סגר את המרחק ביניהם ונשק לשפתיה בתשוקה. נשיקה טובה ואמיתית אחרי כל כך הרבה זמן בנפרד. הוא רכן אליה, וידיה תפסו בצווארו כשידיו נחו על מותניה, עולות ויורדות וגורמות לנשימתה להיעתק. היא ניתקה ממנו, והביטה בעיניו הצלולות. "את כאן" הוא לחש, וחמימות אינסופית התפשטה בגופו.