וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')

(עקרונית זה יהיה ספר חדש, אבל אין לי כוח לעצב עכשיו כריכה, אז עכשיו זה וואנשוט

פרסי התהלך הלוך ושוב בחדרו הקטן שבביתן המרכזי. הוא פכר את אצבעותיו בלחץ והעביר יד בשיערו כל כמה שניות. בעוד פחות משעה זה יקרה. הוא יינשא לאנבת'. הם בחרו לערוך את החופה במחנה, החלטה שהתקבלה פה אחד, ועבדו על כל הפרטים הקטנים, החל מצבע המפיות ועד לפרח הלבן שבפינת החופה. עכשיו הוא רק המתין להוריו ואסטל שיגיעו, והם יוכלו להתחיל. ברגע שהדלת נפתחה, פרסי קפץ במקומו ופנה אל העומד בפתח. זה היה כירון. אבל במקום להיראות שמח, קמטי הדאגה המוכרים, אלה שפרסי כבר התחיל לתעב, הופיעו סביב עיניו. מחשבה נוראית עברה במוחו. מה אם...? "אנבת' התחרטה, נכון?" הוא פלט את המילים. כירון נראה מופתע מעצם המחשבה. "לא, לא , מובן שלא נערי." "אז מה זה?" קרא פרסי בתקיפות. "זאת המשפחה שלך" אמר כירון בעדינות. פרסי קפא במקומו. "הם...הם היו בדרך, אלא שאז..." הוא כחכח בגרונו. "הם עברו תאונת דרכים, פרסי. אמא שלך פצועה קשה". פרסי לא זז. הוא הניח למילים להיכנס לאוזנו, ולצאת מהאוזן השנייה. לא יכול להיות שהוא אמר מה שהוא חושב. אמא שלו בסדר. היא חייבת להיות. "היא תהיה בסדר?" הוא שאל אותו בדחיפות. כירון השפיל את מבטו. "היא תהיה בסדר!" הפעם הוא צעק. הוא חלף על פניו ופנה אל הדלת. אבל הוא לא הספיק לצאת, כשדמות אחרת התנגשה בו. זו הייתה אנבת'. לשבריר שנייה פרסי הבחין כמה מדהים היא נראית, בשמלה בסגנון היווני, וכששיערה הבהיר אסוף בתסרוקת מסובכת למעלה. היא אפילו הייתה מאופרת קלות, מה שרק הוסיף לזוהר שלה. היא מיהרה לתפוס בכתפיו והישירה מבט לעיניו. "פרסי! שמעתי מה קרה. אבל יהיה בסדר, טוב? אני כאן איתך, ונעבור את זה, ו..."
"זו אשמתך" קטע אותה פרסי בשקט. אנבת' קפאה במקומה והביטה בו בהלם. "פרסי, מה..." "זו אשמתך!" קולו היה תקיף יותר. "זו אמא שלך. זאת אתנה! מההתחלה היא לא רצתה שנהיה ביחד, ועכשיו היא גרמה לתאונה הזו, אני בטוח." הוא עצר לרגע והישיר מבט לעיניה ההמומות. "הבאת עליי כל כך הרבה צרות" הוא סינן. "היה עדיף אם לא הייתי פוגש אותך בכלל" ואז הוא פנה אל המסדרון ועמד להתרחק, אבל אנבת' תפסה בידו והכריחה אותו להסתכל עליה "פרסי, אל תאמר דברים שתתחרט עליהם. בוא, נפתור את זה ביחד, יהיה בסדר" היא התחננה. לשבריר שנייה הוא שקל את הצעתה. ואז הוא ניער את ידה וסינן: "אין כאן שום ביחד יותר". ואז הוא התרחק ופנה אל המסדרון בצעדים גדולים. אנבת' עמדה שם, בוהה במקום שבו לפני שנייה הוא עמד. היא הרגישה מגע חמים על כתפה. היא הסתובבה וטמנה את ראשה בחזהו של כירון, שליטף את שיערה. את פניה חרשו עכשיו שבילי מסקרה שחורים, ושפתיה רעדו כשהרימה את מבטה ושאלה:"אתה באמת חושב שזו אתנה?" כירון קימט את מצחו. "אני לא יודע, יקירתי. באמת שלא. אבל אני משוכנע שיהיה בסדר. אתם תפתרו את זה ביחד, והוא יצטרך אותך" אנבת' נענעה בראשה. "שמעת אותו, אין יותר ביחד". "אנבת'" הוא תפס בידיה. "שנינו יודעים שפרסי נוהג לברוח כשהוא מפחד. בקרוב הוא יתמודד עם האמת, ואז הוא יצטרך אותך יותר מתמיד" אנבת' הנהנה חלושות. "הוא בטח הלך לאמא שלו, אבל מישהו צריך להיות עם אסטל" היא אמרה, ומשהו מהנחישות המוכרת שב לקולה. כירון חייך חלושות. "זאת הילדה שלי" הוא אמר. אנבת' חייכה והסתובבה. היא יצאה מהמסדרון ופנתה אל רחבת האגם, איפה שישבו כל חניכי המחנה, אבא שלה ומשפחתה החורגת, וכל מכריה. כולם הסתובבו אליה ופלטו קריאות הלם למראהה. היא בהתה בהם לרגע קט, ואז יצאה בריצה ופנתה אל המכונית של המחנה. היא התניעה, לחצה במהירות על דוושת הגז, ותוך דקות אחדות היא כבר דהרה בכבישים, עדיין לבושה בשמלת הכלה שלה, בדרכה אל בית החולים.

"סאלי ג'קסון, כן, רפואה דחופה" אמר פרסי בדחיפות למזכירה שבדלפק שמולו בבית החולים. היא עבדה לאט לטעמו, הרבה יותר מדי לאט. "חדר 429, אבל אי אפשר לבקר חולים במצב קש-" היא לא הספיקה לסיים את המשפט, כי פרסי רק מלמל "תודה" חטופה ומיהר אל המסדרון הלבן. הוא רץ בכל כוחו, ואז נעצר ואז הרים את מבטו. שלט זהוב נקבע בדלת. "חדר 429". הלב של פרסי החסיר פעימה. "בניתוח" נכתב בשלט אלקטרוני מתחתיו. מה שאומר שאין באפשרותו לעשות דבר מלבד לחכות. הוא נאנח ופנה אל ספסל סמוך. הוא התיישב עליו, ואז הבחין במראה שהיה זר בתוך כל הלבן והקורד. זוג צעיר עמד והתחבק בכניסה לאחד החדרים. כל פלג גופה העליון של האישה היה עטוף בתחבושות לבנות, אבל זה לא מנע ממנה להיצמד אל אהובה. ליבו של פרסי נצבט. הוא טמן את ראשו בידיו, ורק עכשיו הבין מה עשה. למה הוא אמר לאנבת' את הדברים האלה? זו לא אשמתה, אם כבר זו באמת אשמת אתנה, אבל מה הוא חשב לעצמו כשצעק עליה ככה? ועוד ביום שהיה אמור להיות המאושר בחייהם! באותו הרגע פרסי נשבע בנהר הסטיקס, שהוא יתקן את הטעות הזו. זה לא מגיע לאנבת'.

פתאום נשמע קול 'דינג' מכיוון החדר. השלט התחלף ממצב "ניתוח", ל"התאוששות". פרסי זינק במקומו ופנה אל ידית הדלת. מאחוריה נמצאה אימו, אבל הוא לא ידע למה לצפות. הוא פתח את הדלת בעדינות ונכנס, כשליבו הולם בחוזקה. ואז הוא ראה אותה. פניו החווירו, והוא קפא במקומו.