וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')

לבד

אוקיי מזהירה אתכם יש כאן עוד התקף דיכאון הזוי שכתוב מזעזע, אבל תתמודדו.

ממליצה ברמות ברמות לשמוע במקביל את השיר ששמתי למעלה, כתבתי את הקטע במקביל. תאמינו לי שלא תתחרטו.

היא צנחה על הרצפה, החנית הארוכה שלה נופלת מידה בקול קרקוש. בידיים רועדות היא התירה את רצועות השריון שלה, עד שנותרה רק בחולצת המחנה והדגמח הצבאי המוכר שלה. 

שיערה החום המדובלל גלש על כתפיה, עיניה הכהות היו שבורות לרסיסים. כי נמאס לה להסתיר. נמאס לה  להיות תמיד הבחורה הקשוחה והחזקה. נמאס לה להישבר, נמאס לה לכאוב.  נמאס לה ליפול תמיד, ושאף אחד לא יהיה שם כדי להרים אותה. הדמעות פרצו מעיניה וחרשו שבילים מכוערים על פניה. "תהיי חזקה. אל תביישי אותי." אלה היו המילים האחרונות שאמרה לה אימה, לפני שמתה. וזה היה באשמתה. גם זה היה באשמתה.גם המוות של סילנה, אם רק הייתה מוכנה להילחם... בכייה התחזק ויללה שבורת לב בקעה מפיה. צינת הלילה גרמה לעורה לקפוא. היא רעדה, וחבקה את עצמה בידיה. הדמעות הרטיבו את ידיה. היא יכלה לדמיין את פניו הנגעלות של אביה אם היה מביט עכשיו. הוא בטוח מביט בה עכשיו. היא עשתה הכל כדי להרשים אותו, אבל זה אף פעם לא הספיק. 

בסופו של דבר היא תמיד נשארה תמיד לבד. תמיד בודדה. לבד במערכה. ולא משנה כמה ניסתה. היא הייתה לבד.