וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')

אהבה ראשונה

תקופת זמן:אחרי המלחמה בקרונוס מיקום:המאורה של רייצ'ל נקודת מבט: רייצ'ל

ישבתי על השרפרף הנמוך שלי וציירתי על קירות המערה. זו הייתה לכאורה תקופה של שקט, אבל הייתה לי הרגשה שמשהו גדול יקרה בקרוב. הנחתי לרגע את מכחולי הצבוע בשחור ובהיתי בקיר. רק עכשיו הבנתי מה ציירתי. את הפנים שלו. יכלתי לצייר אותן מתוך שינה. השיער השחור, העיניים הירוקות כים. כאב מוכר חדר לחזי. שמעתי צעדים מבחוץ. נעמדתי במקומי בבהלה. אם מישהו יראה את זה... נענעתי בראשי כדי להתרכז, ומצאתי מברשת גדולה בפינה. טבלתי אותה בצבע לבן כסיד, ומיהרתי לכסות על הציור במשיחות גדולות. הצעדים נשמעו חזקים יותר. הטלתי את עצמי על הספה, חטפתי ספר מאחד השולחנות, והעמדתי פנים שאני קוראת. "היי, רייצ'ל?" שמעתי קול מבחוץ. הורדתי את הספר כאילו בהפתעה. "היי!" אמרתי בחיוך ונעמדתי. אלה היו הם. פרסי ואנבת'.הזרוע של פרסי הייתה כרוכה סביב כתפה של אנבת', שקימטה את מצחה ושאלה אותי:"הכל בסדר?" "כן, בטח" אמרתי בנימה הכי קלילה שהצלחתי לגייס. "כי את מחזיקה את הספר הפוך" היא אמרה בחצי צחוק והצביעה על הספר. הורדתי את מבטי ומיהרתי לזרוק את הספר לספה אחרת. "אתם צריכים משהו?" אמרתי בנימה עניינית. "כבר אסור לבקר סתם ידידה?" פרסי אמר בחיוך. הרגשתי שהלב שלי מתכווץ. ידידה. "הוא מתכוון לשאול אם תרצי לבוא היום למדורה שאנחנו מארגנים."אמרה אנבת'. "גם ניקו יהיה, ותאליה תבוא, וגרובר, את יודעת, נעשה חיים." הוסיף פרסי. "נעשה אותה סמוך לאגם, את יודעת, יפה כזה" הוא אמר. "כן,כן, בטח שאני אבוא." הנהנתי. "נדיר" הוא השיב בחיוך. "אז ביי" אמרה אנבת' ושניהם הסתובבו, צמודים אחד לשני, כמו פאזל. הרגשתי את הכאב חודר לחזי שוב. הסבתי את מבטי.
הסתובבתי ופניתי אל הקיר הנגדי של המערה. שני בדים לבנים כיסו אותו. תלשתי את הבד הגדול יותר, והבטתי בתמונה ארוכות. זה היה ציור ארוך של זוג משלב ידיים, פרסי ואנבת'. שניהם חייכו אחד אל השני חיוכים אינטימיים, ונראו כמו קלישאה של זוג רומנטי. ואז התקרבתי לפינה הימנית של הציור, ותלשתי בתנופה את הבד השני. מעולם לא הצטיינתי בלצייר את עצמי, אבל הציור הזה היה מדוייק. עמדתי בפינה והבטתי בקנאה בשניהם.
צנחתי על ברכיי על רצפת המערה והרגשתי את הכעס, העלבון והאשמה גולשים מתוכי החוצה בצורת דמעות. שבילים רטובים כיסו את פניי.
ישבתי שם, לבד, והתפרקתי לחתיכות, בלי שמישהו יהיה שם לאסוף את השברים.