וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')

לפרסי נמאס

לאבד.

לכאוב.

להדחיק.

לתת לדמעות לזלוג.

לרחף בעולם אחר.

לנשק אותה.

להמשיך לקום כל בוקר מחדש.

לתקוף, להגן, לישון, ושוב לקום. 

לפרסי נמאס.

נמאס לו מהכאב.

נמאס לו מהאובדן.

נמאס  לו שכל אדם שהרגיש קרוב אליו עזב אותו. כמו נתנו לו לטעום את טעם הניצחון, אך מיד לאחר מכן הקיא אותו.

לפרסי נמאס.

הוא רצה לבלות את שארית חייו עם אנבת', לצפות ברוח הים מבדרת את שיערה, לראות את החיוך מאיר את פניה. 

הוא רצה לעזוב.

הוא עמד כך כל כך הרבה פעמים, חרבו מונפת ורגליו מאוזנות.

עיניו בוחנות את הסביבה בחשדנות. 

קולות הקרב נשמעו כמו בעולם אחר מסביבו.

הדרקיינאה שמולו לא הייתה מאיימת במיוחד.

היא הייתה כלום בהשוואה למה שעבר.

אבל הכלום הזה היה מספיק כדי לשבור אותו.

כי לפרסי נמאס לעמוד על המשמר.

נמאס לו להילחם ולהיאבק.

הוא רצה לשחרר.

לאט ובאיטיות הוא הוריד את חרבו.

הדרקיינאה בהתה בו בהלם.

הוא שמט את חרבו על הקרקע.

קולות הקרב המשיכו להתצטלצל.

הדרקיינאה התעשתה. היא נעמדה מוכנה לתקיפה.

"סלחי לי אנבת'" הוא לחש.

הדרקיינאה תקפה, וחרבה ננעצה בגופו.

אנבת' הבחינה במתרחש מאחור.

היא הסתובבה בדיוק בזמן כדי לצרוח "לא!" ולראות את אהובה מת לנגד עיניה.

הדמעות זלגו על עיניה.

העולם כולו כמו עצר מלכת.

כי לפרסי נמאס.

אוקיי ממש סליחה, פשוט פתחתי את וואטפד והתחלתי להקליד, לא יודעת מאיפה זה בא לי, אז סליחה שזה כזה גרוע ולא קשור.