וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')

ילדים

פרסי נלחם, הדף, שיסף, וכל זאת כשהחיוך לא מש מפניו. החניך שלפניו, בן הפייסטוס בן שלוש עשרה לערך, הדף אותו כשזיעה נוטפת על פניו. פרסי הטעה לצד ימין, ואז הרים את רגלו, הזיז אותה אל מאחורי הרגל של הנער, והפיל אותו לרצפה, כשאנקולסמוס צמודה לצווארו. פרסי חייך והושיט את ידו לנער שניעזר בו באי רצון. "עבודה טובה ג'ייק" פרסי אמר לו. "מחר תלמד אותי את שיטת ההטעייה שפיתחת?" נשא אליו ג'ייק מבט בעיניים נוצצות. פרסי צחק ופרע את שיערו של הנער. "אולי בעוד שבוע, היית מצויין היום, אני גאה בך מאוד.". ג'ייק חייך אליו בהערצה. הוא שמט את חרבו ומיהר לחבק את הגבר הבוגר שמולו. פרסי חייך ואז התנתק ממנו. הוא נופף לו לשלום כשהתרחק לכיוון הביתן שלו. פרסי המשיך לעמוד שם עוד זמן מה. הוא אהב את העבודה שלו בתור מדריך במחנה. נכון, הוא כבר היה בן עשרים ושתיים, בהחלט לא הנער שהיה, אבל אהב את האדרנלין והמתח שבלחימה. הוא גם התגעגע עד מוות למחנה. לכירון, לארגוס, ואפילו אולי טיפ-טיפונת למר ד'.
כל אותו הזמן אישה מתולתלת צפתה בו מרחוק. עיניה האפורות נצצו בחיבה כשצפתה בבעלה מחבק את הנער הקטן, ובדרך בה נלחם בו. היא ידעה שפרסי אוהב את הריגוש שבקרב, היא רק לא הבינה כמה זה חסר לו.
מלבד זאת, ליבה התמלא חמימות כל פעם מחדש כשצפתה בו מחבק וצוחק עם החניכים הצעירים, שנשאו אליו עיניים בהערצה. הוא היה מעניק לכל אחד ואחד מהם תשומת לב אישית,גם אם הדבר גזל מזמנו, כמו הפעם. אנבת' העיפה מבט לשמי הערב הכהים. היא התנערה ופסעה לכיוונו. "מוח אצה!" היא קראה אליו. הוא הסתובב בחיוך, שהתערער מעט כשהבחין בה. אנבת' נעמדה מולו ושילבה ידיים במבט שדורש תשובות. "אויש נו, קדימה חכמולוגית. ג'ייק תלמיד ממש טוב, רק סיימתי ללמד אותו את המהלך ההוא ש-" היא קטעה אותו כשנישקה אותו ארוכות, נצמדת אליו. כשהתנתקו, פרסי מישש את שפתיו בהלם, בדרך כלל השיחות האלה לא נגמרו לטובתו. "פרסי, אני פשוט חושבת שההדרכה פה, בנוסף להוראת ביולוגיה ימית גוזלת ממך הרבה הזמן. גוזלת ממנו הרבה זמן." היא השפילה את מבטה. פרסי חפן את פניה בידיו והכריח אותה להביט בעיניו. "אני מצטער" הוא אמר. "אני אשים לב לזה בפעם הבאה. בואי". אנבת' חייכה. הוא הדביק לה נשיקה נוספת ואז כרך את זרועו סביבה ושניהם פסעו לכיוון המכונית. "אז, קרה משהו מעניין אצלך היום?" הוא שאל אותה. העיינים של אנבת' נצצו, כמו תמיד כשדיברה על העבודה שלה כאדריכלית. "וואו, כן! קיבלנו פניה לעצב אנדרטאה לזכר איזה חייל שנפל, והשרטוטים של זה נראים מדהים! המשפחה נתנה לנו יד חופשית, ואני מתכננת לבנות תומכים מצד ימין, ו-"פרסי חייך אליה, שמח לראות אותה מאושרת.
אחרי נסיעה קצרה שניהם הגיעו הביתה. הדירה ששכנה בבניין סמוך לים נראתה מדהים. היא הייתה מעוצבת בטוב טעם הודות לאנבת', ומלאה במזכרות שונות מחייהם הסוערים. פרחי תחרת הירח מהאי של קליפסו נצצו על אדנית החלון, קיר שלם הוקדש לתמונות שלהם עם חבריהם, עם אסטל, ותמונה אחת על סיפון ארגו 2.
פרסי נכנס להתקלח, בעוד אנבת' שהתקלחה קודם לכן, נכנסה למיטה וצפתה בנשיונאל ג'אוגרפיק. כשפרסי יצא לבוש בפיג'מה ושיערו רטוב, היא כיבתה את הטלוויזיה והתכרבלה לצידו. היא החליטה שהיום תעלה את הנושא שרצתה לדבר עליו זמן רב כל כך. פרסי נישק אותה ואז הסתובב לצד השני, ועצם עיניים. "פרסי" אמרה אנבת' ונענעה אותו בעדינות. הוא המהמם משהו. "פרסי" היא אמרה שוב ונענעה אותו חזק יותר. הוא הסתובב והסתכל עליה במבט עייף. "הכל בסדר? את רוצה עוד שמיכה, משהו?" הוא שאל בדאגה. אנבת' חייכה כשהחום הציף אותה. "אני רק..." היא לא ידעה איך לומר את זה. היא התיישבה ומוללה את השמיכה באצבעותיה. פרסי התיישב לצידה ושיחק בתלתליה. "את יכולה להגיד לי הכל, את יודעת את זה, נכון?" הוא חייך ברוך. אנבת' נשמה עמוק. "אני פשוט חושבת... אנחנו כבר גדולים פרסי, ואני חושבת שהגיע הזמן להתקדם." פרסי הביט בה בציפייה. "אני רוצה ילדים, מוח אצה" היא פלטה. פרסי חייך. "כבר חשבתי שלעולם לא תגידי" הוא אמר לה. אנבת' חייכה בהקלה. פרסי נשק למצחה. "גם אני, חכמולוגית. גם אני." ושניהם חייכו חיוכים צופני סוד.

עכשיו, כמעט שנה לאחר מכן, פרסי נזכר ברגע הזה בחיוך מריר-מתוק. אנבת' לא הצליחה להיכנס להריון. הוא המתין לה מחוץ לחדר בית החולים. בחודש האחרון היא עברה תהליך ארוך וכואב שיאפשר להם אולי סוף סוף לגדל ילד. עכשיו היא עברה סדרת בדיקות, שאולי תביא איתה את התוצאות המצופות. דלת החדר נפתחה, ואנבת' יצאה ממנה באיטיות. פרסי ניצל את הרגע כדי לסקור אותה. למרות שהייתה רק בת עשרים ושלוש, אנבת' השתנתה משמעותית. עיגולים שחורים הופיעו מתחת לעיניה, שיערה היה חסר חיים, ומבטה כבר לא עליז כל כך. היא ראתה מסביבה את כל חבריהם זוכים לגדל ילדים מדהימים, מחייכים באושר, בעוד היא עוברת טיפול אחר טיפול. "התוצאות יישלחו לטלפון שלי בעוד שעתיים" היא אמרה וחייכה אליו. "בואי נלך הביתה" אמר לה פרסי. הוא כרך את זרועו סביבה, ושניהם פנו לכיוון היציאה מבית החולים.

רק כשעברו עשרים דקות מתחילת הנסיעה, אנבת' הבחינה שמשהו לא בסדר. "פרסי, זו לא הדרך הבית-" פרסי קטע את דבריה כשהניח את ידו על ידה ושלח אליה חיוך שובב. אנבת' השיבה לו חיוך, והניצוץ המוכר חזר לעיניה. רק כשחנו בכניסה ליעדם, אנבת' הבינה לאן הגיעו.  לונה פארק גארדיו היה הגדול ביותר בניו יורק, ואליו פרסי לקח אותה. את השעתיים הבאות הם בילו וצחקו כפי שלא קרה הרבה זמן. פרסי שמח לראות את הצבע חוזר אליה, את הניצוץ שב להאיר את עיניה, ואת החיוך הרחב שהיה פרוס על פניה.
כשסיימו לבסוף ופסעו אל המכונית, כשאנבת' עטופה בסוודר של פרסי, נשמע קול התראה מכיוון הטלפון שלה. שניהם קפאו במקומם. "היי" פרסי מיהר לתפוס בכתפיה. "לא משנה מה התוצאות, אנחנו נמשיך לנסות, בסדר?" הוא אמר לה. היא הנהנה בחיוך מאולץ. היא שלפה את הטלפון באיטיות מכיסה, ופתחה את ההודעה בעוד פרסי מביט בה בלחץ, ידו אוחזת בידה בחוזקה. עיניה של אנבת' רפרפו על ההודעה, ואחיזתה בידו התהדקה. היא כיסתה על פיה בידיה, ופרסי התכונן לגרוע מכל. הוא עצם את עיניו ונשם נשימה עמוקה. "פרסי" לחשה אנבת'. "אנבת', זה בסדר, ננסה שוב-" אבל אנבת' קטעה אותו כשקראה "אני בהיריון!" חיוך ענק האיר את פניה. "אני בהיריון, פרסי!" פרסי הרגיש בהתלהבותה מדביקה אותו. הוא תפס במותניה והניף אותה באוויר. כשהוריד אותה הוא נשק לה בתשוקה, והיא נצמדה אליו באושר. "אני בהיריון, אני הולכת להיות אמא". מלמלה אנבת'. "אני אהיה אבא" אמר פרסי, לא מאמין.
שניהם החליפו חיוכים, לא יכולים לחכות.