וואנשוטים של פרסי ג'קסון (והרבה קטעי פרסבת')

תכנית

רק אומרת, זה סתם משהו שכתבתי בלי לחשוב, אולי יום אחד אני יערוך אותו. בינתיים תתמודדו.

"פרסי, תמיד ידענו שהרגע הזה יגיע. במקום להילחץ, צריך למצוא תכנית". אמרה אנבת' וליטפה בידה את גבו של בעלה. פרסי טמן את ראשו בידיו. תכנית. אנבת' תמיד רצה קדימה, לתכנן ולשרטט, למצוא משהו קבוע. היא לעולם לא תבין את מה שחש באותו הרגע, כששניהם ישבו בסלון ביתם, מעכלים את אירועי השעות האחרונות. 

הרגע שבו הותקפה ביתם היה המפחיד ביותר בחייו. יותר מטרטרוס, יותר מקרונוס, יותר מהכל. היא הייתה רק בת שתיים עשרה, ופרסי רצה לנעול אותה בחדר ולגונן עליה בגופו, אבל הוא ידע שבגילה זה כבר לא יעזור. זה היה בדיוק הגיל שבו מפלצות מתחילות לתקוף. וזואי חייבת ללכת למחנה החצויים. "פרסי" אמרה אנבת' שוב. הוא הרים את ראשו אבל לא הסתכל עליה. מבטו היה ריק. "אני אדבר עם כירון" הוא אמר בקול חלול. "מצויין. אני אארוז בשבילה בינתיים". היא פנתה ללכת, אבל אז חזרה והכריחה אותו להביט בעיניה. "אתה לא לבד בזה פרסי. זואי תהיה בסדר. זו הייתה בסך הכל דרקיינאה. כירון יטפל בה היטב" פרסי הנהן. אנבת' הסתובבה והלכה, אבל פרסי לא יכל שלא לחשוב על דבריה.  בסך הכל דרקיינאה. טוב, כן, אשת הנחש לא השתוותה לקרונוס, אבל החתכים העמוקים שהותירה בזרועות ביתו נצרבו בזכרונו. הוא לא רצה לתת לזואי ילדות כמו שלו. הוא הרגיש אשם על שכפה עליה את החיים האלה. הוא בן של פוסידון. מה חשב לעצמו? שיהיו לה חיים שקטים? פתאום הוא הרגיש מגע חמים על כתפו. הוא הרים את מבטו וראה את זואי. שיערה הבלונדיני היה פרוע, ועיניה הירוקות היו אדומות. היה ברור שהתעוררה הרגע. "יהיה בסדר, אבא. לא יקרה לי כלום יותר, אני אשתדל שלא להדאיג אותך." היא אמרה. דמעות עמדו בעיניו של פרסי. הוא חיבק אותה בחוזקה. אנבת' הגיעה לסלון בדיוק באותו הרגע. היא הצטרפה לחיבוק המשפחתי, ושלושתם ידעו שכל עוד הם ביחד, יהיה בסדר.

בבקשה תעשו כוכב! זה לא יהרוג אתכם וישמח אותי מאוד:)