להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 16 - לוקה

עברנו במסדרונות, ונרו שאל משרת אחד היכן המושל אמניס איגניס נמצא. הוא ענה לנו אחרי שכנוע קל. הגענו למול אולם הישיבות שהוא נמצא בו, לדברי המשרת, כשאני שעון על נרו. השתמשתי בידי השנייה, ופתחתי את הדלת לרווחה, נושם עמוק ומכין את עצמי להתרכז. אני צריך את המידע.
"יש לי שאלה לשאול אותך, אדוני," עזבתי את נרו, נעמד לבדי, וצעדתי קדימה, חצי חיוך על פניי, אבל עיניי רציניות. נרו סגר אחרינו את הדלת.
אמניס איגניס הרים את ראשו, מביט לעברנו מעל הניירות שבידיו.
"לוקאסרין. התאוששת כבר?" עיניו הביטו לעברי, סורקות אותי.
הכרחתי את עצמי להישאר זקוף, "כמובן." הבטתי סביבנו, ולמרבה המזל היו שם רק קול, מייקו ואלקסיס. קול הניח את הנייר שבידיו, מביט בי בזעף ותיארתי לעצמי שהוא מתכוון לנזוף בי עכשיו ולנסות לגרור אותי למיטה בחזרה.
"זה בנוגע לפרייזר אולווד." אמרתי. הם כולם עצרו עכשיו, אלקסיס מביט בי בשאלה.
"ראיתי דיוקן שלו כאן באחד האולמות. ואני רוצה לדעת מה הקשר שלו למקום הזה. אולי זה חשוב, כדי שנוכל למצוא את החולשה שלהם." הידקתי את ידי סביב הטבעת שתלויה על צווארי, קרירה בתוך האגרוף שלי. עדיין לא הזכרתי אותה. אני צריך קודם לוודא את הפרטים. אם הטבעת שלי קשורה איכשהו לפרייזר... הטבעת של אבא שלי...
הבטתי באמניס, שמצחו התקמט בלבול. השיער הזהב שלו שצנח לאחור כמו מפל חלק כמעט ולא נע על גבו כשצעד לעברי באיטיות. "אתה אומר שראית דיוקן שלו כאן?"
אלקסיס ליד השולחן הארוך נראה מבולבל, וקול נעץ בי מבט, מנסה לקרוא אותי. שלושתם היו היחידים שנכחו בחדר, מלבד מייקו שנעץ בי מבט מרוכז ומקשיב.
"פרייזר?" קולו נשמע מוזר, והיה ברור שהוא מנסה לאמץ את הזיכרונות האבודים שלו שהחלו לחזור אליו לאחר שפגש בפרייזר בכלא.
"כן, הם נראו כמעט אותו הדבר. פרייזר שראינו בכלא נראה מבוגר יותר, הרבה פחות חמים או שרירי ויותר צנום, אבל... אין ספק שזה אותו בן אדם." אמרתי בוודאות, מצחי קודר, חשדני כמעט.
הגלגלים נראו רצים במוחו של איגניס, והוא הניח את הספר שהחזיק מידיו, מתקרב אליי. "תראה לי במה מדובר. למיטב ידיעתי, לפרייזר אין שום קשר למועצת רושולנד."

הם הלכו במסדרונות בעקבותיי. אימצתי את הזיכרון שלי, כדי לזהות את החדר הנכון. בזמן שצעדתי, חשש קל הכה בי: לרגע פחדתי, שנגיע לחדר ההוא והדיוקן יעלם משם. הקיר יהיה ריק, לבן, והלוחית הזהובה תעלם. אף אחד לא יאמין לי כמובן, וגם אני כבר התחלתי לפקפק בעצמי. אבל כשפתחתי את הדלת שהייתה נעולה בעזרת משרת אחד, פלטתי נשימה שהייתה חצי הקלה וחצי משהו דמוי אכזבה. אולי משהו בי רצה לחשוב שכל הביקור ההוא היה חלום.
"הגעתי לכאן אתמול בטעות, לפני שהמלך הגיע. לא הייתה לי הזדמנות לשאול על כך." זה היה שקר לבן, אבל בסדר. לא רציתי להודות שאני לא בוטח במושל. הסתובבתי אל קול, איגניס, נרו ואלקסיס. "האם ישנו הסבר לקיום הדיוקן הזה?"
הבטתי בעיניו של איגניס. הן היו נעוצות בדיוקן, בוהות, האש שמתלקחת בהן זעה. יכולתי לראות את הזיכרונות רצים בהן, שנים אחורה לעבר. ראיתי את עיניו מחליקות אל מסגרת הזהב מלאת האבק, אל לוחית הזהב עם השם 'אולווד', ואת עיניו נפערות. שפתיו כמעט זעו. ואז הוא נשם עמוק ונשף.
"לוקה," עיניו הביטו ישירות לדיוקן, אל עיניו המחייכות בחמימות של הגבר שנמצא בה, קמטים בזוויותיהן. "זה לא פרייזר אולווד שבדיוקן."
הסטתי את מבטי מפניו המבוגרות של אמניס אל התמונה, אל הציור בצבעי שמן, הנח בין יתר הדיוקנאות. אל זוג עיניים זהובות ושיער כחלחל. אין סיכוי. אבל הוא נראה בדיוק-
"זה סול אולווד טיירלוד, הגנרל לשעבר, ונציג מועצת רושולנד לשעבר.
לוקה... זה אבא שלך."
הרגשתי כאילו זיקוקים התפרצו לי באוזניים, מאחוריי העיניים בתוך הראש. אבא שלי? סול טיירלוד? לא. לא, לא, לא, לא... לא ייתכן. אבל הם נראים אותו הדבר!
הרגשתי את הרגליים שלי נחלשות. צנחתי לריצפה בעיניים פעורות. "זה... זה נכון שאני לא זוכר איך אבא שלי נראה בבירור. אני זוכר שהוא לימד אותי להילחם בחרב ולרכוב על סוסים לפני שאחותי מתה... אבל אני לא זוכר את הפנים שלו בברור... אבל אין סיכוי. לא, לא..." התחלתי למלמל.
"לוקה, תרגע..." קולו של אמניס נשמע מודאג. אבל אני טבעתי בעולם משלי. זוג עיניים חמימות, זיפים רכים, שיער כהה כחלחל קשור לאחור. ריח של סוסים ו...
"אבל אין סיכוי! גם אם... גם אם אבא שלי הגיע מרושולנד והיה במועצה, שם המשפחה שלו הוא טיירלוד! לא אולווד. בטח יש כאן טעות...!"
"לוקה," קולו אמניס נשמע כמעט רך. "טיירלוד היה שם המשפחה של אמא שלך, דליהא טיירלוד. אבא שלך השתמש בשם המשפחה של אמא שלך. זה לא נהוג כל כך, אבל הוא אמר שהוא רוצה שהם יהיו משפחה אחת, ושהוא לא רוצה את שם המשפחה שלו. אני חושב שהוא רצה לשכוח או להסתיר את המוצא שלו, או אולי הייתה סיבה אחרת לכך, אבל מהרגע שנישאו הם השתמשו בשם המשפחה של אמא שלך. אולי... זה קשור לפרייזר."
נשענתי על הריצפה. הרגשתי כמו קודם, כשהורעלתי. רועד וחסר אונים. שנאתי את זה. את חוסר השליטה על המצב. "פרייזר סיפר לנו בכלא... שהיה לו אח תאום שקראו לו סול. אבל... אבל זה לא הגיוני... אבא שלי הוא לא... לא יכול להיות קרוב משפחה שלו. לא אח שלו... נכון? הם קרובי משפחה רחוקים?"
אבל צירוף המקרים הזה נראה מחריד מכדי שזה יהיה כך. וכולם ידעו את זה.
אמניס נאנח, בצער משהו. "אבא שלך היה חבר מועצה. הציעו לו כמה פעמים להיות ראש העיר, אבל הוא וויתר על ההצעה. הוא פגש את אמא שלך רק לאחר מכן, ולכן עדיין היה עם שם המשפחה אולווד, גם בדיוקן הזה. לאחר שהוא ואמא שלך נישאו, הוא הפך לגנרל טיירלוד... הוא היה מפורסם כל כך, גם ביכולות שלו וגם בהגינות שלו- שלא קישרו אותו למשרה שלו כחבר מועצה, מה גם ששם המשפחה שלו השתנה. אבל הוא נהג לבקר כאן אחרי שעזב, והיה חבר קרוב של כמה מאיתנו."
מתנשף, יושב על הריצפה באמצע החדר, מזיע מחדש לאחר שהתאוששתי מההרעלה, הוצאתי את הטבעת הכסופה שלי מתחת לגופייה השחורה. עיניו של אמניס נפערו קלות. "יש לך את הטבעת של סול...?"
עכשיו כבר לא יכולתי להכחיש. עדיין היה סיכוי שהם לא היו אחים, אבל...
"אבל," הרגשתי כאילו מתחוללת סערה בתוכי, "זה בוודאות אומר ש... פרייזר אולווד הוא דוד שלי? ה... האויב שלנו, שחטף את נקסט, הוא דוד שלי? אחיו התאום של אבא שלי?" אחזתי בראש שלי. פניו של פרייזר, הקרות, המחייכות, המתרגזות, קופצות לפניי- כשראינו אותו בכלא ובאלבסטרו הצפונית.
הוא שאל אותי על אבא שלי. זכרתי את הבעת הפנים שלו כשגילה שהגנרל טיירלוד הוא אבא שלי. הוא לא ידע שהוא קשור אליו. שאולי זה אחיו, שאולי אני בן הדוד שלו. ועכשיו אני גיליתי.. ולא ידעתי מה לעשות.
"אבא שלי בחיים לא אמר שיש לו אח תאום. הזיכרון שלי ממנו לא ברור, אבל בכל זאת..."
"סול לא נהג להזכיר את המשפחה שלו." אמר איגניס.
"פרייזר אמר שהוא ואחיו התאום סול רבו ונפרדו דרכיהם לפני גיל 16. שאבא שלהם נהג להכות אותם, שהייתה להם מאפייה ושמצבם הדרדר לאחר שאמא שלהם מתה." אמר מייקו, קולו נמוך. "לוקה, אני... אני אנסה להיזכר בכל מה שאוכל. אם פרייזר דיבר על המשפחה שלו." עיניו לא זעו מהטבעת הכסופה שבין אצבעותיי הלבנות מהאחיזה ההדוקה, והוא נראה אכול אשמה. שום דבר מזה לא היה באשמתו. אבל לא הייתי מסוגל לומר לו את זה. לא הייתי מסוגל לדבר.
"רין." נרו רכן לעברי, שיערו הכתום צונח על כתפיו, התיישב לפניי על ברכיו: "תסתכל עליי. תנשום."
ואז הוא רכן לעברי וחיבק אותי. אצבעותיו המגושמות נגעו בעורף שלי, בשיער השחור שלי, בגב שלי, ואני השענתי את סנטרי על הכתף שלו, ונשמתי את הבכי שלי. וזה הרגיש חמים כל כך ויציב כל כך להישען עליו, החבר הכי טוב שלי, אחי, ולא היה אכפת לו שאני מזיע ורועד, ובעצם כן היה אכפת לו כי הוא רצה שארגע, ואני נשענתי עליו והוא נשאר שם כל זמן שרציתי. והוא לא עזב אותי ונראה שלא היה אכפת לו שאבא שלי ופרייזר נראים דומים כל כך.
"לוקה. אתה עדיין לא מרגיש טוב." לא ידעתי כמה זמן עבר, אבל קולו הקריר של קול חדר אליי כמו מים צלולים. אצבעות קרות נגעו במצח שלי.
הם החזירו אותי לחדר שלי. לזמן מה הכל היה חשוך, ולאחר מכן כשפקחתי עיניים ראיתי מולי צללית בהירה, זוג עיניים אדומות דואגות ושיער לבן-כסוף שצונח ברכות על פניי. "חזור לישון." נשימה רכה. מיד הרגשתי בטוח. אולי זו הייתה רק הזיה, רק חלום, אבל הזיכרון שלו גרם לי להירגע. אני אמצא אותו ואז כל שאר העולם לא יהיה חשוב. אנחנו נחיה יחד בשקט ונגן אחד על השני מהעולם. כל החברים שלי יהיו בסדר.
כשקמתי והתעוררתי לחלוטין, היה בוקר. לא ידעתי כמה זמן עבר. ההלם מהגילוי, ההרעלה, הכל גרם לי לאבד את תחושת הזמן שלי. הבטן שלי קרקרה, והרגשתי מלא בזיעה קרה. הלכתי להתקלח. הייתי אסיר תודה על כך שהייתי לבדי, אבל רציתי לדעת מה השעה ואיזה יום היום.
לאחר שיצאתי מהמקלחת, לוקח בגדים מהארון שהיה בחדר ומתלבש, יצאתי למסדרון בשיער מטפטף ופניתי אל אחת המשרתות שחלפו על פני החדר שלי. "סלחי לי, איזה יום היום?" הקול שלי היה צרוד, ותהיתי אם בכיתי או צעקתי. או אולי זה מהרעל?
"עברו שלושה ימים מאז שהתעלפת, אדון לוקה," היא אמרה, מביטה לצדדים, ואז מסמנת לי להיכנס לתוך החדר שלי. "אמרו לי להודיע לך במידה ותתעורר: השליחים הגיעו היום. אוכל יחכה לך ליד המיטה."
"השליחים? מה זאת אומרת?" שאלתי אותה.
היא הנידה בראשה, "אני לא יודעת. זה מה שאמרו לי להודיע לך." היא הנידה בראשה, ויצאה מהחדר לאחר שהנדתי לעברה בראשי קלות. היא הגניבה לעברי מבט נוסף לפני שיצאה מהחדר, וקלטתי שפניי עוד רטובות מהמקלחת, וגם הכתפיים שלי שהשיער טפטף עליהם. אני מקווה שזה לא יתחיל עכשיו רכילות בין המשרתות. העברתי יד בשיער שלי לאחור, מביט למעלה, נאנח.
השליחים הגיעו... הם מתכוונים לשליחים שיאשרו על המקום שאליו יוציאו את נקסט? השליחים שנשלחו אל המרגלים של רושולנד אצל אנשיו של סאמר?
מיהרתי להניח את המגבת על הכיסא, מניח לשיער שלי להישאר לח, ויצאתי מהחדר בסערה. פרייזר היה דוד שלי כנראה, אמניס הכיר את אבא שלי... אבל המידע החשוב ביותר שגיליתי הוא על נקסט. זה גרם לי להתמקד, לעייפות שלי להתפוגג ולהתחלף באדרנלין. מיהרתי לחפש את אמניס והחברים שלי בפעם השנייה, הפעם לבדי.
הסתובבתי במסדרונות עם הכוונה מהמשרתים, ולבסוף הגעתי לאולם שממנו בקעו קולות.
"...כן, תגידו לנו מה גיליתם. המידע שלוקה גילה היה נכון? אישרתם את מה שהוצאנו מסאמר?"
לא ידעתי על מה הם דיברו לפני זה, אבל כששמעתי את קולו של אמניס, כנראה מדבר אל השליחים, דמי קפא בעורקיי.
"כן. לפי כל המודיעים שלנו, סאמר אכן יוציא את נקסט אל הפטיבולום, במת הגרדום. במת הגזרות תהיה היעד שלנו והמקום האחרון- וכנראה היחיד- שיהיה לנו ממנו נוכל לשחרר אותו. אף אחד לא יודע היכן הוא שמור בכלא, איך להוציא אותו משם ומה החולשות של הכלא, אפילו מי שביקר בו. נראה שהם עושים כמיטב יכולתם כדי לשמור אותו שם, שלא יברח או יוברח שוב. הם יורידו את המגננות רק בטקס עצמו, כשהם יוציאו אותו אל הקהל הרחב, אל במת הגרדום, וסאמר יכריח אותו לתת לו את המלוכה באופן רשמי. בגלל החגיגות שהם מתכננים- אנחנו סבורים שניתן יהיה למצוא פירצה במגננות. אבל, לא הצלחנו למצוא את המועד המתוכנן. נראה שבגלל שגם הם יודעים שיהיה קל יותר לחלץ אותו ביום הזה, הם שומרים על המועד בסוד כדי שלא נוכל לתכנן את החילוץ. אבל-"
הקשבתי בעיניים פעורות עד לנקודה הזו, ואז פתחתי את הדלת לרווחה, נכנס פנימה במהירות.
"זה אומר שנוכל לחלץ אותו ביום הזה?" שאלתי בנחישות.
העיניים של כולם התרוממו אליי, קול, אלקסיס, מאלורי, מייקו, אמניס וראש השליחים, כנראה, עם הסגן שלו לידו. הם כולם ישבו לפני שולחן ארוך. "רין!" הקלה נשמעה בקולו של נרו שחייך אליי בעיניים עצובות ושמחות בעת ובעונה אחת. "איך אתה מרגיש?"
שלחתי אליו חיוך קטן במהירות, חצי מזויף וחצי אמיתי, "אני הרבה יותר טוב. אבל יותר חשוב- נקסט באמת יהיה שם? נוכל לחלץ אותו?" שאלתי בתקווה, אגרופיי נקמצים.
"אתה נראה חיוור. שב." אמר לי קול, מתעלם מהשאלה שלי.
"טוב, אתה לא אחד לדבר," עניתי לו, אבל התיישבתי באחד הכיסאות. עורו נראה חיוור כרגיל, עיניו הכחולות נועצות מבט ושיערו השחור צונח מעל למעיל הנפוח שלו. חרב הסיף הדקה שלו חגורה עדיין למותניו.
קול נעץ בי מבט- "אם אתה יכול להתבדח ככה, אתה כנראה באמת בסדר." אבל חיוך קל קישט את זוויות פיו כשהביט לריצפה. הנער הזה באמת התבגר. זכרתי איך בהתחלה הוא רק הוציא את הכעס שלו על כל העולם.
הרגשתי במבטו הדואג של מייקו נעוץ בי, ומהצד השני מאלורי. היא כנראה שמעה מהאחרים על אבא שלי. התחמקתי ממבטה. ללא רציתי לדון בזה עדיין.
"נצא חזרה," אמר קול ברצינות, "הקבוצה האחרת אמורה לחזור גם היא בשלב הזה. נחליף מידע ורשמים. ואז נכין תוכנית, ונציל אותו. אנחנו יכולים לעשות את זה בצורה הזו."
חייכתי אליו, ולמרות שהרגשתי את הגוף והראש שלי שורף מעייפות, אמרתי בחיוך מושלם, "ברור שאנחנו יכולים."