להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 30 - קול

אני לא יכול לומר שהופתעתי. ידעתי שנקסט הוא בן אדם כזה. אבל... ידעתי שאין הרבה אנשים שהיו מוותרים על המלוכה בקלות רבה כל כך כמוהו. אבל כשהבטתי בצדודית שלו, ידעתי שהוא עבר כל כך הרבה, שהוא בוודאי יודע כמה קשה התפקיד של המלך, הרבה מעבר למה שכל אחד יכול לדמיין. נקסט ראה מעבר לזוהר שאפף את התפקיד.
"הנסיכה? הבת?" שאל הזקן, עיניו מצטמצמות.
"אכן. היא גם נולדה ראשונה." נקסט נעץ בו מבט משלו, והרגשתי את המתיחות ביניהם.
"אתה מודאג מתגובת הקולורים לכך שתהיה מלכה?" שאלתי בשקט.
סימן של חיוך נראה על פניו של ראש הכפר. "אתה מתכוון שלקולורים לא תהיה בעיה?"
"זה בוודאי מה שאווה ונורד רצו מלכתחילה." אמר איד, קולו שקט.
ראש הכפר שילב את ידיו. "אם ככה, זה לא מטריד אותי במיוחד. במועצה שלנו ישנו מספר שווה של בנים ושל בנות. אבל... אתה בטוח שלא תרצה למלוך, ושלא תתחרט על כך, נסיך?" שאל אותו הזקן, נועץ בו את העיניים החיוורות שלו, ונקסט הביט בו בחזרה. שוב, נדהמתי מהשלווה שלו.
ידעתי שהוא השתנה מרגע שראיתי אותו בקפיטל קולורי, עומד על הבמה ומביט באופק במבט ריק, מדמם. שמתי לב לכך פעמים נוספות מאוחר יותר. זכרתי כיצד באלבסטרו הצפונית, בהתחלה הייתי צריך להציל אותו מהלטאה הכחולה, כשנתקלנו בה לראשונה בהרי הכפור... ועכשיו הוא הספיק להרוג אותה בהינף יד אפילו לפני שהספקתי לתקוף. וידעתי מדוע מבטו של ראש הכפר זהיר כל כך. הוא נזהר קודם כל בשביל הכפר הממלכה שלו- נקסט יכול היה להיות שקרן ותאב כוח, וגם, כך הסקתי מטוב הלב של תושבי הכפר התמימים האלה, הוא יודע ורוצה להזהיר את נקסט מפני משהו שנקסט לא חשב עליו כנראה- שייתכן שהמטרות שלו ושל הנסיכה יהיו שונות כשהיא תמלוך על הכס, אבל אז הם כבר לא יהיו שווים והוא לא יוכל להתנגד אליה. אולי עדיף לו למלוך בעצמו כפי שהוא רואה לנכון. אחרי הכל, הוא עושה כל כך הרבה למען הממלכה, אפילו להגיע עד אלפיה...
אבל, חיוך בצבץ על שפתיי, ישנו דבר שראש הכפר לא יודע: והוא שהנסיך שלנו אידיוט.
"אני בטוח."
והאמנתי לו. הוא לא רצה למלוך. הוא נתן לאחותו את המלוכה בלב שלם. אני לא חושב שהוא היה מסוגל להתמודד עם המלוכה במצבו גם אם רצה. הבטתי במצבו הגופני: הוא למד רפואה, הוא בוודאי יודע כמה המצב שלו רעוע כרגע, אחריי העינויים שעבר. איגרפתי את ידיי, שוב.
"ספרו לי שוב מה קרה עם וור סילבאה ובני השבט שלה." הזקן הביט בנו בריכוז. עכשיו לוקה פתח את פיו, מדבר. הוא סיפר על מה שקרה בגלבן איסט, על בגידתה של וור ועל השינוי שלה, ועל החילוץ של האלפים.
"אני מבין." הזקן נעמד בשנית, בגדיו הירוקים והחומים נפולים מעצמותיו הזקנות. ואז הוא הטה את ראשו קדימה, כמו שנקסט הטה את ראשו קודם לכן, משתחווה קלות. "תודה לכם, שהצלתם את האלפים, בני השבט שלי."
"אני שמח שיכולנו לעזור," נקסט חייך אל הזקן ברכות, והרגשתי, כמו גם חדי ההבחנה שבחדר, את האלף שבצללים מתקשח כשהזקן קד. זה הזכיר לי את ההבעה הזהה שראיתי על פניהם של כולם כשנקסט עשה זאת. תסכול. אבל נקסט היה אדם שיכל להרכין את ראשו כשצריך. ונראה שגם ראש הכפר.
"אקוניטון," ראש הכפר כחכח בגרונו, פונה אל האלף: "קרא ל... פיה ולנכד שלי. אני אשלח את האורחים שלנו לנוח. אחרי הכל, יש להם דרך ארוכה עד לאי רגיה."
אקוניטון הנהן.
ליו קפץ: "זה אומר ש...?"
הזקן הנהן, זיק בעיניו הצרות. "נעזור לכם להגיע לאי רגיה. אנחנו צריכים כבר מזמן לעשות את הצעד שלנו למען התושבים- הבצורת קשה ואין גשמים, והמים הפסיקו להגיע. נשלח יחד איתכם שליחים אל האי- הם יכוונו אתכם ברחבי אלפיה. רובנו לא יצאנו מעולם מהכפר... אבל כיוון שאנחנו אלפים, בטוח שנוכל לעזור איכשהו בדברים שלא יהיו מוכרים לכם בארצינו."
"תודה רבה לך," היה תורו של נקסט להודות לו.
"כמובן," חייך אליו הזקן, "זו טובה גדולה גם עבורנו."
"נברר מה הבעיה עם מקור המים שלכם," נשמע קולו הנחוש של לוקה ליד. הופתעתי מעט.
"כן," הנהן ליו, עיניו מבריקות, "נוודא שהצמא והרעב של הכפר ייגמרו!"
נענעתי בראשי. היו לנו נושאים דחופים יותר לפעול למענם- הגענו לפה כדי לבקש עזרה, לא לעזור. אבל ידעתי שזה בלתי אפשרי לעצור אותם, ו... נו, מילא. זה בדרך שלנו. אני מניח שלא יזיק לנו לשלוח אליהם קצת מים או לבקש מהמועצה לטפל בעניין. או לפחות לברר מה הבעיה באמת. כל הקטע הזה עם אגם אימורטלס, שאספקת המים ממנו נגמרה לפתע, נשמע לי מפוקפק...
הזקן חייך אלינו, מראה מעט עייפות לראשונה: "לפעמים קשה להמשיך ולהאמין במועצה שלנו, אבל אנחנו משתדלים. אני מתנצל בשם הכפר על כך שהכנסת האורחים שלנו צנועה מאוד..."
הוא הניד בראשו אל הנסיך. "אתה ובן הלוויה שלך," לפתע הוא הניח את ידו על פיו, "יש לך בן לוויה של פידס? אני יודע שכל אנשי האצולה הקולורים של ארגנטי הגיעו עם אחד לפחות, אבל..."
לוקה התקדם קדימה, מוריד את ראשו ומסתובב: מעבר לצווארון הברדס שלו, על עורפו המתוח הזהוב, נגלתה פידס. "כמו שאתה רואה, הגיע עימי בעל מערכת הכוכבים פידס."
ראש הכפר הנהן, נושף באריכות, והנחתי שלו לא שינה במיוחד אם היה אחד לנקסט או לא- אבל הוקל לו שהיה לו. ידעתי שעד סאמר, כל שאר הארצות ראו במלווים של ארגנטי האנשים הנאמנים להם ביותר. "אם כך, אקינטון ילווה אתכם החוצה, ולאחר מכן ייקרא לשני אלפים ש... אולי כדאי שתדברו איתם. אחרי הכל, הם יודעים טוב מאוד על הבחוץ. אקינטון," הוא פנה כעת אל האלף, וזה התקדם לעברו, וקד לעבר המנהיג: ואז פנה אלינו, פותח את הדלת ומחכה שנעבור.
השיער שלו היה כהה, ועוטר בתפרחת סגולה, של צמח האקינטון שזיהיתי: צמח שכולו רעיל. הזרועות שלו היו רזות מרעב, אבל שריריות יותר ממה שראיתי אצל כל אחד מהאלפים של הפרחים החלשים עד עכשיו. הנחתי שאני יכול לנצח את שומר הפרג ההוא במכת חרב אחת, אז הנחתי לו קודם לעצור אותנו ולהוביל אותנו אל הכפר. אבל הבחור הזה... אני אזדקק ליותר ממכת חרב אחת. ובכל זאת, קיוויתי שאלו לא האלפים שנבקש מהם עזרה קרבית. לא ידעתי הרבה על כוחות האלפים, אבל ידעתי מהמשפחה של וור, שאמנם יש לכמה מהם כוחות חזקים, אבל יש ביניהם גם אלפים חלשים בלחימה.
הזקן נותר בשולחן מאחורינו כשיצאנו מהדלת, ואני הבטתי לאחור בפעם האחרונה, מביט בפניו המהורהרות של הזקן מביטות בשולחן העץ שמולו. הנחתי שהוא חושב על כל מה ששמע זה עתה. ואז האלף הסגול סגר את הדלת בפניי, נועץ בי את מבטו. החזרתי לו מבט חד, לא מוכן להפסיד.
"אל תעשו בעיות," האלף רטן לעברינו.
"לא התכוונו לעשות בעיות, אבל עכשיו כשאתה אומר את זה, יש איזה משהו שאנחנו צריכים לדעת עליו שעלול לגרום לבעיות?" שאלתי בעוקצנות.
"אתם דומים מדי," ציין שו, מחליף מבטים ביני לבין האלף. לא היינו דומים בכלל, על מה הוא מדבר? השיער שלו היה אפרורי יותר משלי, ועם פרחים סגולים, וגם עיניו היו בצבע סגול, והוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים לפחות, מבנה הגוף שלנו ומבנה של הפנים שלנו שונה.
"על מה אתה מדבר? אנחנו לא דומים בכלל, אידיוט!" קראתי בכעס, קולו של האלף עם השם המוזר נשמע בדיוק בזמן שאני דיברתי: "אתה בכלל יודע על מה אתה מדבר, בן אנוש? אין שום דמיון בינינו!"
שנינו השתתקנו כששו הרים את ידיו לאות שלום, אבל גיחך קלות. לצידי, ליו נראה מלא הקלה שיצאנו משם בשלום. לא ידעתי ממה הוא פחד כל כך: הכפר הזה היה אחד המקומות השלווים והחמימים שהייתי בהם. עכשיו אקוניטון הסתובב בצקצוק לשון, ממשיך ללכת, צעדיו קלים על העץ והאבן.
ירדנו בעקבותיו במדרגות בחזרה, אל המבואה. התכוונו לצאת החוצה, והנחתי שהוא מוביל אותנו למקום לינה לתיירים או משהו, אבל לפני שהספקנו לצעוד צעד נוסף אל מחוץ לדלת, גוש גדול התעופף והתנגש באלף. זוג ידיים וזוג רגלים קטנות יחסית נתלו סביב האלף המעוצבן כאילו היה ענף, ונשמע צחקוק עליז.
"פיה!" קולו של האלף נשמע זועם. כמעט גיחכתי, אם לא הייתי עסוק בהסתכל עליו בין הלם לבין היזדהות.
"אקון!" הקול הגבוה נשמע צוהל. 'אקון'? לפי פניו הכועסות והמאדימות מעט של האלף, 'אקון' היה הכינוי שלו. היצור שנתלה על האלף הייתה אלפית, מסתבר, שנראתה בערך בגילי, אבל הייתה נמוכה כמעט כמו ילדה קטנה, במיוחד כשנתלתה על האלף הגבוה ככה. סביב השיער החום המתולתל שלה היה זר פרחים גדול וצבעוני כל כך שכמעט הכאיב לי בעיניים, עם פרחים מכל הסוגים שהדיפו את הריח שלהם לכל עבר, מושכים דבורים אחריהם. השמלה שלה הייתה לבנה, רגליה יחפות ובהירות, כרוכות סביב מותניו של האלף.
'אקון' תלש אותה ממנו, מחזיק אותה באוויר: "מה את עושה כאן, פיה? חשבתי שאת עם האידיוט."
הנערה בעטה באוויר, מנסה להשתחרר, ולשמע שאלתו היא צחקקה. "הוא הלך לעשות כל מיני דברים מטופשים ומשעממים, כי הוא הנכד של הזקן והוא צריך או משהו. אז עזבתי אותו כדי לחפש אותך, א-קון!" היא קפצה מתוך ידיו, נוחתת על הריצפה, העיניים השובבות שלה... לא הצלחתי להחליט באיזה צבע הן היו, משהו בין ירוק-יער לכתום לדבש. הבחור נראה מיואש. "את... באמת, פיה," הוא נעץ בה את מבטו, ואז חבט בראשה בכעס: "ואל תקראי לו 'הזקן'. תקראי לו 'ראש הכפר פלאור'," הוא נאנח.
"היי, פיקסית קטנה," רכן לעברה לוקה, חיוכו מבזיק, "קוראים לך פיה?"
האלפית חייכה, ואז פערה את עיניה, לחחיה מסמיקות והיא התחבאה מאחוריי המותניים של האלף, מציצה מאחוריי גבו. "אוי, אקון, הבחור הזה סופר-לוהט!"
היא הסתובבה, מצביעה על שו ואז עליי, "וגם הוא והוא! יא! למה לא סיפרת לי שכאלה בחורים לוהטים הגיעו? ו-" עיניה נפערו, מביטות בנקסט: "-הוא כל כך יפה, כמו פיה!"
נקסט שלח אליה חיוך קל, רך, כמעט עצוב. שו, לעומתו, חייך אליה חיוך בוטח, פלרטטני. נעצתי בו מבט מקפיא, מיילה עושה את העבודה מהצד השני.
אקוניטון נאנח: "שלא תעבוד עליכם, כן? היצור השובב הזה," הוא הרים את הילדה, "הוא אלפית בת 17. היא פשוט מתנהגת כאילו היא בת שלוש. אבל זו רק הרמה השכלית שלה."
"אוי, אקון! זה היה מרושע." היא חבטה בכתפו של האלף, וברחה לצד, מצחקקת- שיניה היו מחודדות, החצאית שלה תופחת על רגליה. לא ממש יכולתי להאמין שהיא יותר גדולה ממני.
"כל השבט שלך נמוך כמוך?" שאל אותה נרו, מטה את ראשו בסקרנות.
"אתה חצוף, ראש גזר," יריתי לעברו בזעף.
"כן," ענתה לו האלפית הקטנה, מגחכת, "שבט הגחליליות. אבל לא כדאי לך להתעסק איתנו," היא חייכה חיוך מרושע מעט, "אנחנו מסוגלים ליותר ממה שאנחנו נראים." היא, בניגוד לשאר הכפר ולשבט שלה, לא נראתה תמימה בכלל. ובכל זאת- הבחנתי בהומור הילדותי שלה- אולי בכל זאת היה בה משהו תמים.
"נמוכים הם סכנה בריכוז גבוה, רק הקפסולה קטנה," גיחך אליה נרו, ומאוד קיוויתי שהוא לא מצא את הנשמה התאומה שלו באלפית הזעירה.
"אני מחבבת את האנושי הזה," גיכחה האלפית, הניבים שלה מבריקים מעל השפתיים הוורודות שלה, והיא פנתה אל הבחור שנעץ בה מבט חמור ומיואש: "נו, אז מי האורחים שלנו, אקון? ספר לי! ספר לי!"