להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 10 - לוקה

השתהינו מול בניין העירייה, הזהוב הגדול. זה היה הרובע העשיר, ואנחנו רכבנו על הסוסים, עומדים על המדרכה בין ההולכים ושבים ובין העגלות והכרכרות הנוסעות מאחורינו, ובהן סוחרים ועשירים רושים והאנשים המשרתים אותם או הרכבים שלהם, או בני ביתם, או מה שלא יהיה, באמת.
נשפתי, מביט בקול, מייקו, ונרו, מאלורי ואלקסיס שלצידי. היינו בולטים הרבה יותר לולא הבגדים שאלקסיס בחר לנו, כי היינו חבורה די משונה, אבל המצב דווקא שעשע אותי. "ניכנס?" שאלתי בחצי חיוך. הרגשתי במבטים שננעצו בי מכיוון כמה גברות ממעד גבוה כלשהו, עומדות ומצחקקות, אבל כבר סיגלתי לעצמי יכולת התעלמות די טובה. הם החליקו מעליי.
מאלורי נשפה, ושמתי לב שהיא מתוחה מעט. "כן. הם יופתעו לראות אותנו, למרות שהם מחכים לך." היא אמרה לי, כאילו מועצת רושולנד ידעה שאבוא בשלב כלשהו. נשכתי את שפתיי.
"נמשיך עם התוכנית?" שאל נרו בחיוך רחב, כאילו ה'תוכנית' מוצאת חן בעיניו מאוד.
"להעמיד פנים שאנחנו אצילים? כן." ענתה לו מאלורי בעצבנות, וקול נראה עוד יותר לא מרוצה ממנה. אלגנטי על הסוס כמו תמיד, הוא העיף מבט זועף למבנה הגדול כאילו עצם המצאו ברושולנד הוא דבר מביש.
מייקו עמד לצידנו, הוא ונרו ללא הסוסים שלהם- כיוון שהם העמידו פני משרת ושומר ראש- ובחנו את המקום מסיבות שונות. מייקו, הסקתי מבחינה מזורזת של הבעת פניו, חיפש איומים שונים בסביבה, ונרו, כך יכולתי לנחש- לא ראיתי את פניו- חיפש היכן יוכל לעשות את התעלולים שלו או אולי לסחוב כמה חפצים יקרים. השיער הכתום הלוהט שלו נותר פרוע בבנדנה, לא משנה מה אלקסיס המתוסכל ניסה לעשות.
בהזדמנות אחרת הייתי מצטרף אל נרו והיינו עובדים על חבורת שודדים או על עשירים גזלנים קמצנים ולוקחי ריבים מופרזת מהרובע העני, אבל כעת הייתה לנו משימה חשובה ודחופה יותר, ולא יכולנו לעשות כיף. הרוח גרמה לז'קט שלי לנקוש על גבי, והשיער השחור-אדמדם שלי התחכך בזוויות פניי. הצרתי עיניים בהבזק לכיוון השער, בוחן אותו בחשדנות קלה, הגיחוך לא עוזב את פי.
ובכל זאת, מה שמאלורי אמרה לי המשיך להדהד בראשי: שיכול להיות שראש העיר לשעבר- שהמורדים הרושים החזירו מהכלא- יודע משהו על המיקום של אבא שלי. פחדתי מאכזבה, ופחדתי מתקווה. אולי פחדתי זו לא המילה הנכונה. יותר נכון יהיה לומר שנאתי, או מאסתי.
אלקסיס נשם עמוק, וחייך, "ניכנס. אני אמור להיות אחד מחברי המועצה, ככה ש..." נראה שהוא התכוון לומר 'לא יעשו לנו בעיות', אבל שתק. החיילים של סאמר והשליחים שלו בהחלט עלולים לעשות לנו בעיות.
משכתי במושכות קלות, מהדק את עקבי מגפי העור הגבוהות שלי סביב הסוס, ומצקצק עד שהוא התקדם. התקרבנו אל השערים העצומים הזהובים, דגל רושולנד האדום עם מערכת הכוכבים רושו מתנוסס בענק מולנו. אף פעם לא נכנסתי דרך השער. המצב תמיד היה מסוכן מדי. בדרך כלל התגנבתי, אם בכלל רציתי להגיע קרוב לבניין העירייה.
זו הפעם הראשונה שהייתי אורח, והתחושה המתוחה לא עזבה אותי. פרסתי חיוך צונן שלא חושף דבר על פניי, מתקדם קדימה לצידם של מאלורי ואלקסיס שהובילו אותנו על הסוסים. עובדים ומשרתים התרוצצו בחצר, עם כלי ניקוי וספרים. נרו דילג לצידנו, למרות שקול נזף בו שילך יפה או שיחשדו בנו, ומייקו צעד בכבדות, מבטיו חשדניים. אפילו שמייקו גדל פה, נראה שהוא מעולם לא נכנס ממש לתוך בניין העירייה. הוא סיפר שהיה בכלא, בכלא בלי משפט. הוא נתפס אשם בגלל שהאיש שהרג היה עשיר, ולא חשוב מה האיש עשה לו או למשפחה שלו, או מה רושולנד או קולורלנד עשו לו. או יותר נכון, לא עשו למענו.
השומרים בפתח עצרו את הרכיבה האיטית שלנו. "הציגו תעודות ואישור מעבר, ותזדהו."
תיארתי לעצמי שהנימוס שהם הפגינו בקול המונוטוני שלהם היה קשור במידת מה לבגדים שלנו, והחשדנות הייתה קשורה כנראה לעובדה שהיינו זרים, ו... כנראה גם לנרו. הותרתי את החיוך על פניי, בקלות רבה יותר מזו של האחרים. רק תישארו מנומסים, התפללתי לנוכח המזג העצבני של מאלורי. ידעתי להסתדר עם אנשים ולהעמיד פנים, והייתי עושה את זה בעצמי אם זה לא היה התפקיד של אלקסיס להכניס אותנו.
"אני חבר מועצה, ואלה בני הלוויה שיכנסו איתי. אני זקוק להם... למשפט. הם עדים. אורחי המועצה." אלקסיס הבהיר, חלקלק מספיק כדי לא להפיל אותנו. הוא הראה את האישור שלו, קלף עץ עליו חרוט אישור מעבר וקשור בחוט משי אדום לסימון חברי מועצה.
השיער הבלונדיני שלו צנח על עינו והחליפה הסגולה התהדקה על כתפיו, והוא נראה מתוח יותר ממה שחשבתי שהוא יהיה. האם זה באמת כל כך מסוכן והסיכויים שיפריעו לנו גדולים כל כך? חשבתי לפתע, המתח שלו מגיע גם אליי. סרקתי את המקום. השביל הראשי הוביל לכניסה הראשית, ולתוך המבנה הגדול והמרשים. שם... שם רצחתי יחד עם המורדים את המנהיגים הקודמים. לרגע משהו בי השווה את הרצח של המלך והמלכה ארגנטי, הוריו של נקסט שנרצחו, למה שאנחנו עשינו. הרגשתי את העיניים שלי מתקררות, מזדגגות. לכן כמעט פספסתי את מה שהשומר אמר לו.
"-שר המלך סאמר הורה לנו לבדוק את כל הנכנסים לבניין העירייה. המלך יגיע מחר, ולכן אנחנו לא מכניסים אף אחד ללא בדיקה. אתה תוכל לעבור, אדוני, אבל נצטרך לבדוק את האורחים. אם תסלח לי," כמה שומרים התקרבו אלינו, ידיהם על החרבות שלהם כשהראנו התנגדות. שמו של סאמר, כמו תמיד, גרם לצמרמורת לעלות אל גבי. הוא יגיע מחר? הרגשתי את המבטים של החברים שלי מתחלפים ביניהם, פונים גם אליי. אבל היינו צריכים להישאר רגועים.
"אם ארנול היה כאן זה לא היה קורה-" ניסה אלקסיס לחלץ אותנו מזה באופן מרשים, אבל נראה שגם הוא הבין שאין לנו ברירה. לא נראה שהשומרים מפחדים ממנו במיוחד, למרות כוח המילים החזק שלו והאישיות הפקחית שלו.
חייכתי לעצמי לרגע בחוסר הומור, ואז הפנתי אליהם את אחד החיוכים הכי מקסימים שלי, מעין נונשלנטיות מסוכנת, שתבהיר להם במבט שכל מה שהם יעשו עכשיו יגרום לי לשפוט אותם כצורת החיים העלובה שהם, ושלא משנה מה יעשו- אם בכלל יחשבו על צורת פעולה, באופן אבסורדי כלשהו- הם יאלצו להתקפל עם הזנב בין הרגליים, כי אפילו לשחק איתם לא באתי לכאן. אז שיתנו לנו לעבור, או שאפסיק לשמור על קור רוח. וזה עבד כמו קסם. כמובן.
אולי הייתי מרחם עליהם אם לא הייתי דואג לנקסט.
הם נעצרו, ברגע שחשו במבט שלי. כשהם פגשו בו, מורידים את מבטם אינסטינקטיבית, אחדים מהם אפילו צעדו לאחור, ואז חזרו בבלבול.
"תסלחו לי, רבותיי, אבל אני חושב שזה קצת מוגזם." ספקתי כפיים.
"אתם מציעים לחפש עלינו, ועוד כשיש בינינו גברת? אתם לא יודעים מי אנחנו?"
חייכתי אליהם בחוסר ידידותיות, כאילו הייתי אציל מפורסם כלשהו, מטה את ראשי. מאלורי הפנתה אליי מבט שאומר "מה לעזאזל, לוקה? אני יודעת לטפל בעצמי טוב מאוד. וזו הפעם האחרונה שאתה פונה אליי ככה וקורא לי 'גברת'!" אבל המבט שלי נותר קפוא כשהיה, והיא בלעה את רוקה והבינה שעליה לזרום איתי, אם המורדים רוצים שהמנהיגה החדשה שלהם לא תשב בכלא על הבאת נשק לבניין העירייה, או גרוע מזה, שיחשפו את הזהות שלה.
אחד מהם כחכח בגרונו, "אני מתנצל, אדוני, אבל אנחנו צריכים לוודא שלא מוחבאים אצלכם נשקים סודיים, או שאינכם אנשים מסוכנים או מורדים במלך..." קולו החזק נחלש לנוכח מבטי, שחיכה בציפייה שיסיים, בחיוך שאומר כן, אני מקשיב לך בסבלנות, איכר עלוב, ואני מחכה שתגמור, אבל אין לי את כל היום.
"אתה רומז שאני לא מסוגל לנצח בחרב שלי ושאחביא רעל במגף?" שאלתי אותו, מחזק את הכעס בקולי, כאילו הגאווה שלי נפגעה. "אתה מנסה להעליב אותי?"
הוא נרתע לאחור כששלפתי את חרב הפרשים שלי, משקלה המוכר בידי מעניק לי ביטחון רב יותר. משכתי על פניי מבט יהיר. זהו זה, הם נסוגו לאחור.
"לא, אדוני, מה פתאום. עברו בבקשה, חבר המועצה ואורחיה. אנחנו לא מנסים להעליב אף אחד," הם פתחו לנו את השער, ואנחנו התקדמנו אל אלקסיס שחיכה לנו על הסוס שלו.
מאלורי נשפה בבוז לכיוונם של חיילי הצבא הקולורי במדים הכסופים, מובילה את הסוס שלה על פניהם, כמו גבירת חצר מפונקת. נראה שהיא נהנית. הם לא היו אנשים רעים, אלא היו להם מטרות שונות, והם הבינו לבסוף שעדיף להם לתת לנו לעבור מאשר להסתכסך עם עשירי העיר. ואני לא הייתי רוזן או דוכס, אלא העמדתי פנים- עם מספיק ביטחון עצמי תוכל להיות כל אחד- ובכל זאת, משהו בכל זה הרגיש טבעי כאילו שנים רבות טבועות בתוכי, שנים של היסטוריה של מישהו אחר. הבטתי סביבי כשהחזרתי את החרב לנדן בחיכוך קל. אצילים עשירים משוגעים, הם בטח חשבו לעצמם. מעניין מה יחשבו כשיגלו עלינו את האמת.
רכבנו עד הכניסה לבניין העירייה עצמו, והנחתי ששיפצו את האורוות מהפעם הקודמת שהיינו כאן והרסנו אותן. רושולנד הייתה עיר של כל מיני יצורים משונים, עיר של הרבה סוגים של אזרחים והייתה הומה ומגוונת- ובגלל זה היא הייתה המועדפת עליי. לפעמים, כשהגעתי לכאן בגיל צעיר יותר, באמת יכולתי להרגיש שייך. ובגלל השיער האדום שלי, אנשים התייחסו אליי בידידותיות. אהבתי את רושולנד, הבנתי פתאום, כשירדתי באלגנטיות מהסוס שלי. בעבר הייתי כאן "הפרש באדום", בחור שעוזר לחלשים ונלחם בעשירים- דבר שמילא את המקום חסר המנוחה בתוכי מאז שקאת'רין נפטרה מהמחלה שלה. לא הייתי גיבור. הייתי פושע שהרגיש טוב עם עצמו ורע עם עצמו כשראה את הכינוי שהודבק לו בכרזות המבוקשים.
עכשיו הסתכלתי סביבי כשעברתי מבעד לדלתות הראשיות, עובר בעקבות אלקסיס המתוח ומאלורי שמשכה בשמלה האדומה שלה ונעצה סביבה מבטים כמרגישה חוסר שייכות למקום. קירות הזהב והשמנת היו יפים כשלעצמם, וזאת בלי הדיוקנאות הגדולים שנתלו, מציגים בצבעי שמן את פניהם של כל נציגי המועצה שכיהנו בעבר במועצת רושולנד. ראשי העיר קיבלו אפילו מסגרת זהב יפה, בניגוד למסגרות הכסופות של האחרים. זכרתי כמה גאווה ואגו היו ברושו, ונראה שיורשיו לא שכחו לרשת את זה. למרבה המזל, כמעט רובם גם לא שכחו את כושר המנהיגות שרושו הפגין, וכיהנו היטב בתפקיד.
למרות העושר והניקיון הרב של המסדרונות והחדרים שהצצתי בהם מזווית העין, הבחנתי שהמקום נראה נוצץ פחות מקודם. לרגע תהיתי אם המושל החדש החליט להחזיר את כל הזהב והאוצרות היקרים שהמועצה השכינה בבניין העירייה אל התושבים, מהם הם גזלו אותם במיסים. החיוך שלי הפך כן יותר וממזרי פחות לאחר שהנחתי שאני צודק, כשראיתי כמה בחורים ובחורות במדי משרתים מעבירים חפצים יקרים, כמו כדים מעוטרים ומראות עם מסגרות ברונזה ואבנים יקרות מאחת התצוגות לצד הקירות. קיוויתי שהם לא רק רוצים לתת למקום מראה חדש ולהזיז את הדברים ממקום למקום. לרגע תהיתי מה יגיד על זה סאמר. תהיתי איזה מן בן אדם הוא. יכולתי לדמיין את המפלצת הקרה שהוא, משהו מרושע אפילו יותר מפרייזר.
הוא יגיע מחר. קמצתי את ידיי. רוח המסדרון עברה על פניי בקלילות, הז'קט שסביב כתפיי טופח על זרועותיי.
נכנסנו לאולם הגדול של המועצה אחרי שהודיעו על הגעתנו. מאלורי, להפתעתי, התרחקה לאחור, נבלעת בצללים. כנראה המורדים עדיין חיו בחשכה. טוב, זה היה התפקיד שלהם.
צעדתי פנימה, סורק את האולם. הקירות המכוסים טפטים עתיקים יקרים, מסגרות זהב לחוקים כתובים בכתב מסולסל בדיו, ארונות גבוהים כל כך שהיינו צריכים ממש לעקם את הצוואר לחלוטין כדי לראות את סופם, ובהם מסודרות מגילות, ספרים וחפצים מוזרים. על במה עגולה ורחבה, ניצבו בחצי אליפסה 12 כיסאות מעוטרים הפונים אל שאר האולם וליציעים. מאחורי כל אחד מהם ניצבה מסגרת דיוקן גדולה, חמש מהן ריקות ובשבע האחרות עוד נותרו הפרופילים של שבעת חברי המועצה לשעבר, מביטים קדימה בחומרה מעל לכיסאות הריקים. על הבמה, לפני כל הכיסאות, ניצב שולח ארוך ומעוגל, עליו נפרסו כמה מגילות פתוחות ושניים עשר ערכות עצי נוצה ודיו, רק שלוש מתוכן פתוחות ובשימוש.
ולפני ערכות הדיו הפתוחות, ניצבו האנשים שאותם הגענו לפגוש. מימין, הרים אלינו מבט רציני שהפך ידידותי, מנהיג המורדים הרושים לשעבר ואולי גם עודנו, למרות שלא באופן רשמי, הנחתי. גלימת חברי מועצה אדומה כהה עטרה אותו, עיניו הצרות ששקפו כריזמה נראו לא מתאימות לבגדים המפונפנים האלו- אבל נראה שהוא עשה את התפקיד שלו באופן טוב.
משמאל, ישבה אישה בהבעת פנים קרה שהרימה אלינו מבט לא מופתע כשנכנסנו. המבט הקר, הפרוות והבד הכחול, הצמה העבה השחורה והעיניים האפורות נראו מוכרות כל כך. רק כשהבטתי בעיניו הרחבות הכחולות של קול, הבנתי מאיפה אני מכיר אותה. זו הייתה אחת הגנרליות של אלבסטרו הצפונית, ליאונה, חברת הילדות של איד. היא... הגיעה לכאן לדון עם מועצת רושולנד?
ואז העברתי מבט אל האדם שישב במרכז. מאחוריו ניצב הכיסא ה-13, הגבוה האדיר, שלהפתעתי הוא לא ישב עליו, ולפניו נפרסו מגילה ונוצה טבולה בדיו באלגנטיות עניינית. זה היה המנהיג לשעבר של רושולנד. האדם שאולי יודע משהו על אבא שלי, הגנרל טיירלוד. השיער שלו היה ארוך, בצבע של אש, קשור לאחור באלגנטיות בסרט משי וצונח חלק על הגלימה האדומה מקטיפה שלו. מצידי פניו נחו קבוצות שיער בצבע יין וגזר עמוק באלגנטיות וניקיון, עצמות לחייו גבוהות ופניו גבריות, ועיניו היוקדות מבעד לריסיו הרימו אלינו מבט שגרם לצמרמורת לעבור בגבי. אם חשבתי שממנהיג המורדים הרושים היה כריזמתי וחדר ללב האנשים שלו, אז האדם שלפניי היה בליגה משל עצמו. עוצמתו של רושו קרנה ממנו, עיניו דלקו מעבר למטרים הגדולים שבינינו, ויציבתו הזקופה וכתפיו הרחבות קראו תיגר על כל סמכות אחרת שניצבה בחדר. לא יכולתי לראות אותו נגרר לכלא, כמו שסופר לי. לא יכולתי לראות איש מהאנשים הפשוטים נוגע בו. הוא הקרין גאווה חסרת אגואיסטיות, כאילו גרם לאנשים סביבו לחוש גאווה מלי שהוא עצמו נאחז בה. עכשיו הבנתי מדוע לא היה בו הצורך לשבת בכס ה-13. הוא לא היה צריך את הכס כדי שיעניק לו את הכבוד. נוכחותו הספיקה גם באחד מהכיסאות הרגילים.
זוויות פיו התעקלו כלפי מעלה. כשהביט בנו "התקרבו," הוא ספק הורה ספק ביקש, ואנחנו צייתנו.
"חבר המועצה מור," הוא פנה ראשית אל אלקסיס בשם משפחתו, וחזהו של אלקסיס התנפח, גאוותו הנלהבת פורחת בעיניו. זכרתי את היחס של השומרים אליו בחוץ- נראה שלאלקסיס נדרש זמן וכוח רצון כדי לזכות בהערכתם. אז הפנייה הנותנת כבוד של ראש העיר החדש-ישן...
לאחר מכן הוא פנה אליי. "אתה בוודאי לוקה," להפתעתי הוא השתמש בכינוי שלי. זה כשלעצמו גרם לי לחייך, וגם לתהות- האם אבא שלי סיפר לו עלי?
לאחר מכן אלקסיס מיהר להציג את האחרים: "קול האסטורי, מייקו הרושי, ונרו..." הוא היסס.
המנהיג הנהן אלינו. "אז אנחנו נפגשים. אני הוא ראש העיר הקודם של רושולנד, אמניס איגניס."
נהר של אש, זרם של אש. איזה שם יפיפה. תהיתי מי היו ההורים שלו, שבחרו לו את השם הזה. פניו הפכו רציניות. "אני יודע שאתם פועלים עם קבוצת המורדים, שעזרתם לשחרר אותי וש... הנסיכה איתכם." הוא רכן, משלב את אצבעותיו. "תוכלו לספר לי מדוע הגעתם?"
עדכנו אותו בכל מה שקרה עד עכשיו. כל אחד מאיתנו הוסיף, ואני הקשבתי לעדכונים של אלקסיס, לומד פרטים חדשים שהם לא הספיקו לספר לנו.
"ערכנו חיפושים אחרי ריג'וט מלט, חבר המועצה לשעבר, שמזוהה עם השוט השחור המתועב שלו, ואנחנו יודעים כעת בוודאות שהוא הצטרף לאנשיו של סאמר, או של פרייזר."
אני יודע שרוב המורדים לא קראים לסאמר לווליי המלך, או המלך החדש, אבל ראש העיר איגניס... הוא קרא בשמו בצורה כזו שכמעט חשבתי שהם מכירים אישית. צמצמתי את עיניי, מסתיר את החשדנות שלי.
"אתם יודעים מה הוא עושה למענם? או איך הוא הגיע אליהם?"
המנהיג זיכה את קול, היחיד שהביט בו בקור על סף תיעוב, בחיוך ידידותי נדיר, כאילו קול שאל את השאלות הנכונות. נראה שזה גרם לקול להתרכך מעט, אבל הוא נשאר עם הבעה רצינית זעופה.
"למיטב הבנתנו, הוא הבטיח עושר לרושי אחד בעל סירה, בתנאי שיסיע אותו לחופי הקפיטל קולורי," הסביר ראש העיר איגניס.
"ושם, לדברי המרגלים על הרציף שלנו, הוא חבר אל אנשיו של פרייזר," אמר חבר המועצה נוקטואה, לשעבר מנהיג המורדים.
אבל אני התמקדתי בפניו של איגניס. הם זעו, מתעוותות מעט, כששמו של פרייזר עלה. מה הוא יודע?
"יכול להיות שהוא יודע משהו על אבא שלך, על הגנרל לשעבר." המילים של מאלורי המשיכו להדהד בראשי.
"בנוגע למה שהוא עוסק בו כרגע..." זו הייתה הפעם הראשונה שליאונה דיברה, מפנה את מבטה קדימה ומטה, דרך המשקפיים הדקים שהרכיבה, אל המגילה שלפניה, "אנחנו כמובן לא יודעים בוודאות, אבל ישנן שמועות שהוא עסוק בחקירת אסיר מסוים."
קפאתי, הבעתי נוקשה, וראיתי את כתפיהם של שאר הנוכחים מתקשחות גם הן. ב-'אסיר', היא לא מתכוונת ל...
"אנחנו מחפשים אחרי נקסט- כלומר, נוקס ארגנטי, הנסיך השני של קולורלנד, שכלוא אצל פרייזר והמלך סאמר לווליי, כרגע." אמרתי בקול קפוא.
איגניס הנהן, רוכן מעל אצבעותיו השלובות אלה באלה. "נשלח שליחים לחפש אחרי נוקס."
הוא הרכין אלינו את ראשו מעבר לשולחן, מדבר בשקט רב יותר, "אני לא מאמין שהוא עוד חי. שמעתי שמועות מהכלא על לוסיה, אבל נוקס..."
לרגע תהיתי הוא ראה את נקסט כתינוק. איפה היה, ביום שבו נקסט נולד. האם הוא נסע לוואנגרדיה בעקבות אזעקת השווא? הוא הוא דיבר עם אבא שלי באותו יום? אם הוא ידע על קיומו, האם הוא חיפש אחריו אי פעם?
"אנחנו צריכים מידע על היכן הוא יהיה כשיוציאו אותו מהמקום בו שומרים עליו, נכון? כדי שנוכל לחלץ אותו. נעשה כמיטב יכולתנו, כמובן, אבל לשליחים שלנו ייקח זמן למצוא את המידע. אנחנו מציעים שתישארו פה כמה ימים..." נוקטואה היסס, חבר המועצה חום השיער סורק אותנו במבטו.
"אבל סאמר יהיה פה מחר." השלמתי אותו. הוא הנהן, לבסוף.
"זה בסדר," אמרתי, "לא ניתן לא לראות אותנו. וחוץ מזה..." הרמתי מבט, נועץ אותו בעיניהם של שלושת הבכירים. "אני רוצה לראות אותו בעצמי."