להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 39 - נקסט

שמעתי מליו שירד אליי אל מתחת לסיפון של הספינה, שעוד מעט נגיע אל האי- אנחנו כבר רואים אותו בבירור מולנו. בעוד כמה שעות תזרח השמש. איך אני מרגיש? מה שלום לוקה? בסדר, משתפר. אני ישבתי לצד הדרגש המרופד עליו שכב לוקה, וליטפתי את מצחו בעדינות, מתרכז בתנועות כאילו בהן תלויות חיי.
החום שלו נרגע, והוא הפסיק להזיע. גם המלמולים שלו פסקו, אלא אם התרחקתי ממנו כדי להביא מים. כעת הוא רק ישן, דומם, נשימות חוצות את החזה שלו, והתנועה המתמשכת הזו הרגיעה אותי. הוא לא מת. הוא חי. הוא נושם. הגלים שחצו את החזה שלו, כמו הים סביבנו שנענע את הספינה, בהחלט נכחו. לא דמיינתי אותם. לא הזיתי אותן. יכולתי לגעת בהן.
בסופו של דבר נמשכתי על ידיי ליו לעלות אל מעל הסיפון. המגפיים שלי נקשו על מדרגות העץ, אור הירח הופך חזק יותר ככל שטיפסתי, לוקה נותר, ישן, בחשכה מאחור. ידעתי שאווה האלפית האצילה- אמא שלי, הכרחתי את עצמי לחשוב- הגיעה לקולורלנד כדי להתחתן עם נורד בשביל הסכם השלום ולא להיפך. נורד לא הגיע אל אלפיה כדי להתחתן עם אווה. זה קרה כיוון שלאלפיה הייתה מועצה שלמה, ואילו נורד היה המלך היחיד של קולורלנד- הם לא יכלו לוותר עליו. אבל בכל זאת, חשבתי לעצמי, מה אם הייתי נולד באלפיה? מה אם היינו נשארים כאן, ובן משפחה אחר של נורד היה מולך, ואף אחד לא היה מת והייתי נשאר עם המשפחה שלי באי הזה? הייתי גר יחד עם לוסיה, אחותי, ולומד להכיר אותה. הייתי גר יחד עם אבא ואמא שלי, ולומד איך זה מרגיש כשיש לך הורים. לי וללוקה לא יכולים להיות ילדים- ותהיתי אם אני מרגיש הקלה על כך או לא. לא ידעתי איך זה הורים. אני לא חושב שלוקה ידע גם כן. חשבתי על ג'ין. אני לא חושב שגם היא ידעה. רציתי לומר שזה בסדר. אבל באמת, שזה לא היה.
תהיתי לרגע אם יש לנו עוד קרובי משפחה שהמלך לא רצח, והבנתי שאני לא רוצה לדעת. תהיתי אם זה חשוב בכלל.
צעדתי על הסיפון, העץ מתחכך וחורק תחת רגליי. מרים את מבטי, הרגשתי את העיניים שלי מתרחבות.
האי יצא אלינו מבין הערפל הלבן, אי קסום, שקט, ומסתורי. ראינו מולנו רק את היערות המקדמים את פנינו, שבילים צרים מובילים לתוכם במרחק. עצים צפופים, מנוקדים בעלים, פורחים בבהירות החלו להתקרב אלינו, ממלאים את הכל.
"כל העצים לבנים," לחש מייקו לידי, כלא מאמין. הוא צדק. האי שלפנינו זהר מלובן, כמו סופת שלגים שקפאה. הצמרות של העצים היו לבנות, יערות שלמים של גזעים חומים ושחורים וכחלחלים ולבנים, ולהם ענפים עמוסים עלים לבנים. גם הפרחים, הפתוחים, היו בצבעי לבן שמנת, ואם באלבסטרו הצפונית הרגשתי כאילו הגענו לירח הלבן-כחלחל, אז כאן הרגשתי כאילו הגענו לצעוד על הירח עצמו, ירח לבן. זה לא היה שלג. צבע העלים היה לבן כמו הירח, כמו השיער שלי לאחר שהוא איבד מהכסף שלו מעט. לבן נקי, אפרפר או כחלחל, עם וורידים חומים דקיקים, ראיתי דרך המשקפת שהושיט לי ליו. ההרגשה הקסומה שנבעה מהאי הייתה שונה מזו שהגיעה מהמקדשים בקולורלנד. משהו זר יותר, מסתורי יותר.
"יערות של עצי כור." לחש ליו. "עצי כור כסופים, לבנים ואפורים- עצי לב."
תפסתי את אחד העלים שעפו ברוח לעברינו, עלה לבן ורך שעורקים אפורים-כסופים עברו בו, עלה בצורת לב, כמו שאר העלים. כור הוא לב בלטינית. האי רגיה, האי המלכותי של האלפים, מלא בהם, הבנתי. לב. שחררתי אותו אל הרוח, הלב הלבן מסתחרר משם ברוח הקרה.
הרמתי את מבטי, מביט אל ההרים והעמקים שמתנשאים למרחק באי הזה, ביניהם קופאים נהרות ומפלים ואגמים, יודע שאיפשהו כאן נמצאת המועצה של אלפיה, המורכבת מאלפים אצילים, האלפים הנדירים ביותר.
לידי, ליו קטע את הדממה האבלה שהופרעה רק על ידי רחש הגלים: "יש לאלפים האצילים שלושה תתי-שבטים: השבט האבוד, המועצה, ודור בראשית. השבט האבוד נעלם לפני עידנים, אבל יש אגדות עתיקות שקראתי עליהן מעט שמתארות את החזרה שלו, שתקרה מתישהו. הן מספרות על כך שהוא נותר, מתחבא, נסתר, היכנשהו." הוא סיפר, הקול שלו צרוד- הנחתי שהוא בכה- אבל הוא דיבר כאילו שינן את הסיפור, או כאילו הוא מספר אגדה. "המועצה היא זו שאנחנו רוצים לפגוש- היא מורכבת מנציגים של כל אלפיה, אלפים אצילים שנבחרו לשלטון."
נכון. אנחנו צריכים להגיע אל המועצה. אני חושב שהמלכה הייתה מהמועצה, אני לא בטוח כבר.
"אבל יש גם את דור בראשית- האלפים הראשונים ביותר או הצאצאים שלהם, אלא שיש להם את הדם הטהור ביותר, הידע המקורי ביותר- הבנתי שהם גם החזקים ביותר." הוא סיפר לי, מביט אל האי, אל האופק, כאילו יכל לראות אותם דרכו.
החזקים ביותר? כלומר, יש להם גם סוג של כוחות מולדים, כמו של שבט פלאנטיס ושבט מטאליקום. איך בכלל קולורלנד שרדה מולם במלחמה הגדולה?
אבל בעצם, לקולורלנד יש יותר לוחמים- כאן רובם איכרים או אנשי טבע, או עירוניים שעובדים במכרות. אמנם יש להם יכולות, אבל הכוהן אמר שלאגדות העתיקות שלנו גם כן יש כוח.
ככל התקרבנו, יכולתי לראות טוב יותר מבעד לערפל שהקיף את האי. הסיפון שלנו נמלא בעלים לבנים לבנים שנשרו, סיפון מלא בלבבות דקים שנראו כאילו היו עשויים נייר. רוחות סתוויות נשבו, והבטתי אל השמיים השחורים, בהם העלים הסתחררו כמו פתיתי שלג. העיניים שלי התייבשו מהרוח, הירח זוהר כמו חור בשחור המהדהד.
לפתע לבן כיסה את השחור, וקול נעמד לידי, השמשייה זוהרת בחשכה לאור הירח המלא והגדול, כאילו טיפות טל בלתי נראות נוצצות על הקצוות שלה, מרשרשות לאור הלילה, זולגות על הריסים שלי. הרמתי את עיניי, מביט אל השמיים מעבר לשמשייה, מנסה לקלוט את כל הלבן והכחול והשחור, כולו מסתחרר סביבי, מרפא את הפצעים והצלקות, מפיח חיים בשיער שלי, בעור שלי, בעיניים שלי, בקצות האצבעות שלי.
הספינה הטלטלה קלות במים כשעגנו. אני ירדתי אל לוקה, מעיר אותו בעדינות, נוגע בצד פניו: "לוקה, הגענו."
הוא מצמץ, מתעורר. לא ידעתי אם הוא עצוב או שמח שזה לא חלום. עיניו הביטו בי כאילו הן רואות דרכי לרגע, כאילו אני רק אור ירח, ואז התמקדו בי. וכשהוא העביר את ידו בשיערו, עייף ומוטרד ואבל וכאוב, עיניו נפוחות, נגעתי בלחי שלו בעדינות. והוא הרים אליי מבט שהתרכך, וידעתי שהוא יהיה בסדר, ונשמתי בהקלה, והרגשתי קצת יותר מחובר לעולם הזה. כי הוא לא התפורר.
עזרתי לו להתרומם, ולעלות אל הסיפון. הוא הביט סביבו בעיניים פעורות, "זה האי רגיה?" קולו היה צרוד וחסר שמחת חיים, אבל לפחות הוא היה שם, ודיבר.
"זה האי רגיה." אני לא יודע אם עיניתי בלחישה לתוך הרוח כדי שימשיך לדבר, או כדי לשמוע את הקול שלי ולהרגיש שאני לא חלק מהרוח או מהאור, או פשוט כי לעשות משהו פשוט כמו לענות על שאלה נדמה מפתה כל כך פתאום. כשצעדנו לתוך האי, מועדים קלות על החול הרך וקושרים את הספינה במזח הזעיר לסירות- במרחק קילומטרים משם היה הנמל הגדול של רגיה, שכעת היה ריק כמעט לחלוטין- מיהרנו לארוז את הדברים ולצאת לחקור. הנמל במרחק היה גדול ושומם וחשוף. ספינות מרחבי אלפיה מגיעות לשם לאספות החורף, הקיץ, הסתיו והאביב לדבריו של ליו שדיבר עד שהשתתק ופלט הפחת בכי, אבל לא ידעתי מה קרה לאסיפות עם התכנון של סאמר וההתערבות של הפושעים מפקטורום איילנד.
"פשוט... נצעד לתוך האי ונקווה למצוא את המועצה?" שאל שו את קול בספקנות.
קול גלגל את המפה שבידיו, "ליו חקר על האי הזה בוורדה גרדן, וגם הוא לא מצא שום מידע עליו מלבד המיקום שלו: צפון-מזרח אלפיה. אז נראה שאין לנו ברירה אחרת."
הבטתי בווין, שקפץ על ערימת עלים לבנה שנפלה בשלכת הסתווית, מתגלגל קלות מתחת לעצים, ואז התרומם לפתע, מביט לכיוון אחד השבילים, זוקף את אוזניו. הפונפונים הלבנים שתלויים עליהן התנענעו, והוא הביט בי ואז בשביל. ושוב. הוא נעץ בי את מבטו, כאילו אומר לי לבוא בעקבותיו. זכרתי מה אמרה לי אירדיס בחיזיון המוזר שהיה לי: "אני מאחלת לך הצלחה בדרכך, צאצאו של ארגנטי. חבריך זקוקים לך. וזכור- סמוך על המדריך ששלחתי לך."
המדריך שהיא שלחה לי- היא התכוונה לווין, הבלוס? הסתובבתי אל האחרים. "אני חושב שווין יודע לאן ללכת." אמרתי. ידי הייתה טמונה בשל לוקה שבהה בריצפה.
"ווין?" הביטה בי מיילה בתדהמה. לא ידעתי איך להסביר את זה. אבל... ווין ליווה אותי לאורך כל המסע שלי. הוא היה היחיד שיכולתי לבטוח בו בלב שלם- הבלוס שלי, החצי השני שלי. והייתה לי הרגשה שהוא יודע לאן עליי להמשיך. אני לא יודע למה. אבל הרגשתי ככה.
"בסדר גמור," נשמע קולו של איד, וכולנו הבטנו בו בהפתעה קלה.
"אתם- אתם באמת מתכוונים ללכת בעקבות היצור הפרוותי הזה? ה-השועל המוזר הזה שמתגלגל בעלים וכנראה רק הריח דומדמניות?" שאל נרקיסוס בקול גבוה, כאילו החליט שכולנו השתגענו לחלוטין.
"ה-'יצור הפרוותי' הזה הוא בלוס, חיה קדושה המלווה את הגבירה אירדיס בשמיים. אירדיס שלוחת את הבלוס כדי להנחות אותנו בדרכים." שקולו של קול צלף באיום. "מהאגדות העתיקות של קולורלנד. אל תזלזל בהן."
"ואתם מתכוונים לעקוב אחרי השועל או הבלוס הזה או מה שלא יהיה על סמך האגדות הישנות שלכם?" נרקיסוס שאל בספקנות. יכולתי להבין מאיפה הוא מגיע, אבל...
"יש לך רעיון יותר טוב?" הניחה מיילה את ידיה על מותניה. בדיוק, לא היה לו. הוא פתח את פיו, וסגר אותו. הוא נענע בראשו בפנים מסכנות.
כולנו התחלנו לצעוד בשביל שווין בחר, עיניו האדומות זוהרות אל החשכה, מאירות באור וורוד את הדרך, הפרווה הלבנה שלו נבלעת בשיחים הלבנים ובפרחים שנשרו לצידנו, רגליו טופחות על האדמה הדקה הכהה. ריח הווניל והתות היה מוכר כל כך והייתי אסיר תודה עליו. לוקה צעד בעקבותיי, בהתחלה מובל על ידיי בתבוסה, ולאט לאט מתחיל ללכת בכוחות עצמו. אני המשכתי קדימה, בסבלנות.
כשהעצים הסתירו את אור הירח לחלוטין לא יכולנו לראות דבר, מדליקים את העששיות שלקחנו מהפושעים. הייתה אירוניה מסוימת בכל זה. טכנית, גם אנחנו ברחנו מהכלא, נחשבנו ל-'פושעים' בעיניי הממלכה שלנו. אבל אנחנו לא עשינו כלום כדי להגיע לכלא- אולי מלבד מייקו. ליו אמנם גנב, אבל זו לא הסיבה שהוא נכלא לזמן רב כל כך. חשבתי על המעשים הנוראים שהאסירים ההם עשו- שמחתי באותו רגע שג'ין לא כאן. לא רציתי שהיא תשמע על זה או תראה את זה. אני ראיתי את זה בגיל צעיר ממנה. אבל מיו אמר שזה לא טוב.
לא, אמרתי לעצמי שאני לא אחשוב על מיו. לפני שיצאנו הם אמרו לי בלית ברירה שהוא נתן להם את המידע עליי, שיש לו תוכניות בשבילי ולשם כך היה צריך אותי מחוץ לכלא לדבריו- הם כנראה ידעו, אבל לא הצלחתי שלא לחשוב שגם בזכותו יצאתי משם. שהוא לא לגמרי שלהם. שעדיין אכפת לו ממני. רציתי לראות אותו שוב. אבל עכשיו אני רחוק ממנו, ועכשיו לוקה לצידי והוא צריך אותי. חיזקתי את אחיזתי בידו.
עברנו על פני שיחים וצמחים שונים, הגזעים שלידנו מדיפים ריח קריר של ערפל ומים, מדי פעם ראיתי ארנבז לבנבן בורח אל בין השיחים או שמעתי רחש קל של חיית טרף אצילית כלשהי. אבל היינו קבוצה גדולה, וטיפלנו בכל החיות שהעזו להתקרב אלינו. עברנו על פני נהרות קפואים, שכבת הקרח נסדקת אם היא דקה מדי ומשהו נופל עליה, ואמנם ווין התפתה מדי פעם לשלוף כפה אל אחת מהחיות שעברו על פנינו, או לרחרח קן חיפושיות עשוי ענפים כחלחלים, אבל הוא לא סטה מהשביל. אחרי כמה קילומטרים, כשהלילה כבר התחיל להבהיר מעט, וידעתי שהלכנו כל הלילה, הגענו לסוף השביל הדקיק והמתפתל.
מעבר לו, בין צמחים מטפסים שנפלו ממה שהבחנתי בהפתעה שהיה גשר עשוי לבני אבן אפורות ישנות, נפרסה קרחת יער קטנה, הרבה יותר קטנה מזו שבוורדה גרדן, ובתוכה נצבו שני מבנים גדולים.
"הגענו?" שאל שו.
"אני לא חושב..." קול הניח את ידו על קת החרב שלו, וסילק הציד ביד אחת את הצמחים המטפסים, מתכופף ועובר תחת השער. כולנו עברנו אחריו, מרגישים את האבן הקרירה והמחוספסת, הצמחים והמים חורצים בה שבילים.
כולנו התקדמנו בסקרנות ובדממה לכיוון המבנים הגדולים, אחד מהם צבוע לבן-אפור, ואחד שחור אפרפר, שניהם שחוקים מעט אבל נקיים, מעט ערפל אופף אותם. עדיין הייתה חשכה ביער, ממש לפנות בוקר, והתקדמנו לעבר המבנים, ממצמצים מבעד לערפל- התקשיתי להאמין שכאן חיה המועצה.
"אלו בטח המבנים הקדושים של אלפיה," נשמע קולו השקט של איד.
"יש להם מבנים קדושים?" שאלה מיילה בהפתעה קלה, וכולם פנו להביט אל נרקיסוס.
"כמובן שיש לנו מבנים קדושים. אתם לא יודעים?" הוא אמר, נושף בבוז. כולנו חיכינו.
"אתה לא יודע לכבוד מה המבנים האלה, נכון?" שאלה מיילה, מבטה נוקב ועייף. לחייו של נרקיסוס האדימו קלות.
"מ-מה? זה היה חומר משעמם! לא ממש טרחתי להקשיב..." הוא גמגם.
"אתה עומד להיות ראש הכפר הבא." נעצה בו מיילה עיניים שיפוטיות.
"זה היכל האדמה," נשמע קולו של ליו לפתע, מונע ממנה להמשיך ולנקוב בו, מצביע על הבניין הכהה, "וזה היכל השמיים. קראתי עליהם ממש קצת, לא חשבתי שנתקל בהם."
נרקיסוס, כמו על פי אינסטינקט, פנה אל ההיכל הכהה. 'היכל האדמה', לדבריו של ליו. כולנו הלכנו בעקבותיו, כולנו חוששים מעט ממה שנגלה. אני שפשפתי את זרועותיי מהקור והלחות. צמחים וערפל כיסו את העיטורים של האבן, אבל בפנים היה המקום נקי מערפל וצמחי בר סבוכים.
שלושה כדים עמדו על שולחנות גדולים עשויים היטב. כד אחד, השמאלי ביותר, עשוי מתכת או פח ממורק, בהק בחשכה: נצצו בו ערימות של אבנים יקרות וזהב ומתכות ויהלומים ועוד אוצרות טבע שונים. הכד הימני ביותר, היה מלא בפרחים- הפרחים נשתלו בתוך הכד, העשוי אדמה אפויה וקליפות אגוזים, וממנו הציצו עלים צבעוניים וירקרקים, צמחים מכל הסוגים, שתילים של עצים, רעילים או מתוקים או יפים או יעילים לשימושים שונים: כל הצמחים שיכולתי לחשוב עליהם, שתילים-שתילים. הכד האמצעי, לעומת זאת, היה מלא באדמה. כד חמרה פשוט מלא אדמה חומה וטובה. לא ידעתי אם יש משהו מלבד אדמה בכד. לא בדקתי. אני לא חושב שזה רעיון טוב לבדוק.
שו נעץ את מבטו בכד המלא מתכות. הוא שלח יד, אבל קול הרים את החרב שלו, חוסם לו את הדרך. "אל תיגע בכלום. אם לא שדדו את זה עדיין, זה אומר שאולי המקום ממוגן או ממולכד. שלא לדבר על זה שזה מקום קדוש. שלא תעז, איסטי."
שו שחרר אנחה, שומט את ידו.
מיילה הרימה לגובה את מנורת השמן: על הקיר מולנו, מאחורי הכדים, קיר כפול מגבהו של מייקו, צוירה דמות בצבעי אדמה. הדמות הייתה ענקית, גדולה ויפה אבל גם מפחידה במידה מסוימת, אולי. טוב, לפחות ליו נרתע לאחור, משחרר צווחה כשזו נגלתה לאור. מתוך ידיה של הדמות הנשית שהזכירה לי לרגע את אירדיס, ריחפו עלה ופרח ושורשים, הידיים פרוסות לצדדים במחווה כל-יכולה, מזמינה ומלאת עוצמה. אבל לא, זאת לא הייתה אירדיס- זאת הייתה אישה אחרת: לאישה שלפניי היה שיער גולש, בצבע חום, ארוך מאוד כמו תלתלים של מפל אדמה, כאילו מרחו על הקיר אדמה בתנועות מכחול, וממנו פרחו פרחים. הפרחים בקעו מתוך הקירות, מבין הסדקים, נשזרים בשיער שלה. השמלה שלה הייתה עשויה עלים ושורשים סבוכים, והעיניים הפעורות שלה זהרו כמו שתי אבני חן שונות, שנטמנו לתוך הקיר, נוצצות בחשכה. מתכות מסוגים שונים בהקו משברי העור החום שלה. אוזניה היו מחודדות מאוד. היא הייתה אישה יפה, נדירה ביופייה בעורה השחום, ונראתה חמימה אבל עוצמתית. זכרתי את היד החומה שנכחה בסמל של האלפים- הנחתי שזה של האישה הזו. אמרתי את זה בשקט לאחרים.
"נכון," הנהן נרקיסוס לפתע, "זאת היא ארקן, אלת הטבע והאדמה." כולנו נעצנו בו מבטים. "מה? אני מתחיל להיזכר. יש איזו אגדה עתיקה עליהן, על זה שהן בראו בעצם את העולם שלנו. ארקן היא אם האדמה... מלמדים את זה ילדים בדרך כלל, ויש כל מיני גינונים ישנים וסמלים שלהן, כמו על המדים של הצבא והמשמר האלפי. אבל אלו בעיקר אגדות ישנות. למדתי את זה פעם, אני חושב, יחד עם אקון, אבל אני לא ממש זוכר. אולי אם נסתכל גם במבנה השני אני אזכר במשהו..."
איד הנהן אליו בסבלנות, אבל קול לא נראה כזה סבלני. "מוזר שהמקום הזה ריק כל כך... אם האלפים האצילים לא כאן, אז איפה הם בדיוק?" הוא שאל בשעה שיצאנו, חולפים על פני מעמדים ריקים למנורות שמן או לפידים לתאורה. ידעתי שהוא בטח רצה להתווכח על האגדות העתיקות, אבל לא נראה לי שזה היה המקום לפקפק באגדות של ממלכה אחרת, ונראה שהוא ידע את זה.
צעדנו לכיוון המבנה השני, נועצים מבט אחרון אל מבנה האבן הכהה.
מבנה האבן הבהיר היה קר יותר, ואיכשהו חשוך יותר. היססתי לרגע לפני שנכנסו לתוכו. בפנים, להפתעתי, נדהמנו לראות כוכבים, שזהרו מעט, כנראה משקפים את אור הירח שהגיע מבחוץ. הכוכבים נצצו על תקרת המבנה הבהירה שנראתה כהה בחשכת הלילה ועל הקירות, כאילו עדיין היו מעלינו השמיים השחורים. גלובוס נח באחת הפינות, וראיתי הרבה מגילות בהירות מסודרות על המדפים ליד, משומרות איכשהו מלהתיישן או להתקלקל מהלחות. מלבד הנקודות הלבנות הזוהרות המפוזרות ברחבי החדר, נצצו כמה גבישים אדומים בקירות, לא הייתי בטוח מדוע, אבל ניחשתי שיש כאן איזשהו קוד למשהו סודי כלשהו. אבל לא באנו לכאן כדי לגלות את הסודות שלהם, ידעתי. אני לא חושב שהם יעזרו לנו אם יחשבו שאנחנו מרגלים אצלם. אז התעלמתי, לשם שינוי לא מנסה לפתור את החידה. התקדמנו לתוך החדר שנראה יותר ויותר כמו ארכיון ישן, אבל ללא מכונות דפוס ומכונות אלפיות מודרניות.
גם על הקיר הגדול שמולנו היה ציור גדול, מדהים ביופיו. גם זו הייתה אישה, אבל אישה אחרת. האישה שלפנינו נראתה כמו נסיכה יפה כשלג, ומיד זיהיתי שהיא אלפית, אלפית אצילה. היה לה שיער לבן וארוך, שצנח חלק על גבה, בניגוד לתלתלים הכהים המלאים של ארקן, והשמלה שלה הייתה כחלחלה ודקיקה, מדגישה את מותניה וזרועותיה הדקות. כתר עדין נח על ראשה, כסוף ועליו חצי ירח לבן. בשתי עיניה, שהיו פעורות כמו אלה של ארקן, היו נעוצות שתי אבני חן אדומות, שני גבישים בוהקים. זרועותיה נחו בעדינות, קרוב לבטנה. גם היא נראתה שלווה ועוצמתית, אבל עדינה ונאה כמו אור ירח כסוף, ולא פראית ויפיפייה כמו האלה ארקן. בהיתי בה בהפתעה, שוכח לחשוב האם זה מנומס, ויכולתי להישבע שעיניי הרובי שלה מביטות ישר לעברי, אל תוך העיניים האדומות שלי.
קפצתי כשנרקיסוס מחא כף. "עכשיו נזכרתי! זאת סיאל, האלפית האצילה. לפי האגדה, ארקן וסיאל, שתיהן הרו- ארקן עם האדמה, וסיאל עם הכוכבים. הן גידלו יחד את האלפים." הוא הנהן, מרוצה שנזכר.
חיוך נח על שתפיה של מיילה, בפעם הראשונה מאז שנרו נהרג, חיוך קטנטן אבל נוכח. "רק בנות? בלי אף גבר?"
"את בטח בשמיים," מלמל שו.
נראה שהיא רוצה לחבוט בו, אבל היא הציצה בלוקה, ששתק עד עכשיו, מביט סביבו. ווין ליקק את ידו השנייה שלא הייתה בידי, ואני חזרתי להביט בציור. ארקן וסיאל- משום מה, הן הזכירו לי מאוד את אירדיס- אלת הצבעים והכוכבים שלנו, שדמתה במידת מה לארקן. והבלוס, בעל הפרווה הלבנה והעיניים האדומות, בן הלוויה שלה, שדמה לסיאל. תהיתי מה קרה באמת- האם אלו היו אלה והחיה בת הלוויה שלה שבראו את העולם בעזרת חמשת אנשים הכוכבים והצבע, או שתי הנשים האלו- האלה האלפית של הטבע, והנסיכה האלפית האצילה של הירח שבראו את העולם.
ואולי זה לא ממש משנה. אחרי הכל, כרגע אנחנו חיים. גם אם אין לזה משמעות, גם אם אנחנו ממשיכים רק כדי שאנשים אחרים ימשיכו איתנו- הידקתי את ידי בידו של לוקה- אנחנו עדיין ממשיכים. זה כל מה שנוכל לעשות.
ראיתי את כולם מתקדמים קצת, כל אחד בוחן דברים שונים בחדר, עדיין לא מעזים לגעת בכלום, ובדיוק כשנרקיסוס הושיט את ידו אל הגלובוס- צל נפל עלינו מהפתח של המבנה. נשמעה חריקה של חבל או עור שנמתח, וכולנו הסתובבנו לאחור בבהלה.
כולנו קפאנו, בייחוד כשקול זר שאל: "מי אתם? מה אתם עושים כאן?"
הסתובבתי לעבר הדלת, וכל שראיתי היה הבזק של אור שבקע מהירח, מבריק בחדות על קצה של חץ מתוח עם ראש עשוי מתכת אכזרית למראה. אור הירח הבהיק לרגע מבין העננים, נוחת על השיער הלבן כשלג שלה, על עיניה המכווצות האדומות, ועל בגדי הציידת הקלילים מעור שהיא לבשה. אבל החושך כיסה היטב על כל השאר.
לכודים בתוך המבנה, קפאנו על מקומנו, האלפית נועצת בנו מבט פראי כשהיא מכוונת עלינו את הנשק שלה, קשת גדולה מאוד.
"תענו. מיד."