להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 19 - מייקו

מהאווירה לא היה ברור אם זה יום שמחה לאומי או יום אבל לאומי.
עמדתי בשקט מאחוריי מרפסת-גג של מבנה אבן, נועץ מבט בבמה העגולה והגדולה שסביבה החלו להתאסף קהל רועש והרבה שומרים קולורים במדים כסופים וכהים, סמל קולורלנד על בגדיהם. הם שמנעו מהקהל להתקרב לבמה יותר מדי. המלך עדיין לא הגיע. גם נקסט לא. הקפיטל קולורי, עיר הבירה הנוצצת הייתה חסרת שקט, יכולתי להרגיש בזה גם ממקומי הגבוה המשקיף על הכל, ידי העל החרב שלי, מתכונן.
אנחנו הגענו אתמול בלילה לקפיטל קולורי, הרחובות החשוכים של מחוז רגיום מוארים בפנסי רחוב והארמון זוהר בחשכה במרחק כאילו היה עשוי זכוכית או אבן עתיקה או קטיפה בכלל. תלוי בשעה או באור שזרח סביבו, אני חושב.
כל האחרים שהגיעו איתי בספינה הראשונה היו בעמדות שלהם, ידעתי, אבל הצלחתי להבחין רק בליו ואליסון שהסתובבו בין האנשים שעמדו ליד הבמה ודיברו ביניהם, מתלחששים ומצביעים לעבר הכרזות שנתלו בכיכר הגדולה שהבמה במרכזה. השמש זרחה על השלג שכיסה הכל, מתרוממת לאיטה לשמיים, הזריחה צובעת את הבמה בצבעים כתומים. עכשיו בקפיטל קולורי היה חורף, חורף כבד כמעט כמו באלבסטרו הצפונית. הקפיטל קולורי הייתה היחידה שהחליפה עונות בצורה משמעותית: זכרתי את מזג האוויר שהפתיע אותי כל פעם מחדש כששהיתי בכלא, כשנתנו לי לצאת לראשונה מהתא שבו נכלאתי בהתחלה. ימים ארוכים בחדר סגור ללא חלונות וללא זיכרונות כיצד הגעתי לשם, ואז יציאה אל מזג האוויר הסתווי הייתה משונה ומחשידה וקוסמת מאוד. השלג הראשון שלי גרם לי לקפוא במקום, ולא רק מקור. מהלם קל, אולי. רק שמעתי על שלג בזמנו. לא יצא לי לגעת באחד. אבל חצרות הכלא החשופות היו מלאות בשלג, וכשנתנו לי לצאת לגרוף אותו כעונש על כל מיני דברים, לא יכולתי שלא להתפלא כל פעם מחדש. ברושולנד שרר אביב נצחי, חמים וירוק ופורח, וכל נוף אחר גרם לי להיעצר ולפעור את עיניי. המדבר הלוהט והיבש של הגלבן איסט, הרוחות הסתוויות של וורדה גרדן. אבל עכשיו, כשהרוחות של אלבסטרו הצפונית נשבו לכאן, הבטתי סביב ברצינות כדי לבדוק כיצד אוכל להילחם בסביבה הזו, וידעתי שיהיה קשה לכסות על עקבות המגפיים שלי בשלג. הבטתי על הגומות העמוקות שהתמוססו בריצפה. הרגשתי את השרירים שלי מתהדקים במתח ואת הדם שלי גועש, למרות שעמדתי כאן כבר רבע שעה. ידענו, לפי הדפים שמיו נתן לנו, מתי הם יביאו את נקסט לבמה. היה עוד זמן. הוא יחכה עליה עד השעה שבה הקהל יתאסף, והם יתחילו בטקס. הייתה שמירה כבדה, ואני הבטתי לאופק הרחוק של העיר הצפופה.
היה משהו מצמרר בחזרה לפה. החלקתי לאורך הקיר, מתיישב בכבדות על השלג.
הכלא נמצא במרחק של כמה קילומטרים מכאן, המקום שנשבענו שנחזור אליו רק כדי לשחרר את האחרים, ולא ניכלא שם שוב לעולם. המקום שהיו בו התקוות והייאוש שלנו. המקום ששבר ובנה את הגאווה שלי שוב ושוב. הכלא.
מהצד השני, בקצה השני של מחוז רגיום, נמצא הארמון פלאטיום, כמעט כאילו הגיע מיקום אחר. ארמון ארגנטי היה סמל השלטון והתקווה שנים רבות, אבל כעת הוא נראה בעיניי כמו סמל הייאוש. סאמר די לווליי מולך משם עכשיו, במקום משפחת המלוכה- אווה ונורד ולוסיה ארגנטי. ו... ונקסט, שמלבד היום שבו נולד, ובו נשפכו דמים, לא היה בארמון. וידעתי, נועץ אגרופים מכוסים כפפות בשלג, ידעתי שיכול להיות שאני זה שעזר בדרך כלשהי לפרייזר בזמנו, ואני לא זוכר. יכול להיות שעזרתי לרצוח את משפחת המלוכה, בחצר הארמון ההיא ממש. שאם... אם אגיע לשם ואחזה בחצר הזו במו עיניי, אזכר במשהו. וזה הפחיד אותי. הפחיד אותי שזו הסיבה, שבגלל זה הוא מחק את הזיכרון שלי מאותה שנה שבה הייתי חבר בקרקס האסירים שלו, עם אבא ואמא של ליו. שהייתי עד לרצח שהמלך הנוכחי מנסה להשכיח. הטבעת הכסופה שעל השרשרת של לוקה... הטבעת שזיהיתי איכשהו בכלא, שנראתה לי מוכרת כשלוקה רק הגיע לכלא, הייתה של הגנרל טיירלוד, סול אולווד, אחיו של פרייזר, כך גילינו ברושולנד לפני טיפה פחות משבוע. אבל... למה אני מכיר את הטבעת של סול? של... אחיו של פרייזר? איך כל הדברים האלה מתקשרים?
מה... מה עשיתי? מה בעצם קרה בשנה ההיא? איך כל חלקי הפאזל מתחברים?
אולי אם נמצא את אבא של לוקה, הוא יוכל לספר לי מה באמת קרה. נשפתי, מנער את הראש. זה לא הזמן לזה, לא עכשיו. אני אנסה לחבר את החתיכות מאוחר יותר. עכשיו אני צריך להתמקד בדבר החשוב ביותר: להחזיר את נקסט. ברגע שנחזיר את נקסט, הכל יהיה בסדר.
הבטתי אל השמיים, מעביר יד קפואה מכוסה כפפה שחורה ספוגה במי שלג בשיער הקצוץ שלי.
שו הסתתר היכנשהו בכוננות, וקול איפשהו למטה, מתחבא בצללים. מיילה חיכתה לנו במיקום מרוחק יותר. בירייה של שו, נתקוף. זה היה החלק הראשון בתוכנית. הגג שעליו התחבאתי היה ריק מאנשים, ומכוסה שלג. כשמישהו יעבור פה ויראה את העקבות שלי השוקעות בשלג, אני כבר אהיה הרחק מכאן.
סוף סוף. סוף סוף אנחנו כאן, כדי להוציא אותו. חיכיתי לרגע הזה מאז החזרה בספינה באותו יום מושלג, בו הרגשתי שהשמיים שלי נופלים עליי. זה לא היה ניצחון. לא כשנקסט נאלץ להקריב את עצמו. לכן אסור לנו להיכשל. זו ההזדמנות האחרונה והיחידה שלנו להחזיר אותו. הנחתי את ידי על קת החרב, האבן האדומה זוהרת מהאור המוחזר מהשלג, והמראה מזכיר לי את ג'ס.
נשמע רחש מהרחבה הריקה יחסית לאור הבוקר המוקדם, ואני הרמתי את הראש במהירות. מרכבה מגיעה. התקדמתי בדממה, למרות שאני בספק שמישהו יראה או ישמע אותי ממקומי על הגג, והבטתי במרכבה המפוארת. הלב שלי הלם, בחוסר שליטה, ואני נעצר ושומע את הפעימות דרך האוזניים שלי, מחרישות אותי בדופק מהיר. הדם שלי מזנק.
זה הקרון של נקסט.
היו סורגים על החלון עם ווילונות הקטיפה. הכרכרה הייתה טובה ומהודרת, אבל צנועה ביחס לאחת שלפניה. כלא על גלגלים, חשתי כשהגרון שלי נחנק. הכרכרה הייתה שקטה. לא נשמע רעש מתוכה, או כל סימן לכך שמישהו נאבק להיחלץ ממנה. אבל הסורגים הסירו כל ספק לכך שבכרכרה הזו הוא הגיע. לפניה היה קרון מהודר ומלכותי, מצופה קטיפה וזהב, ולו רכובים שני סוסים מרשימים וגדולים, פרוותם מבריקה בשלג כמו קטיפה, ותיארתי לעצמי שבקרון הזה הגיע המלך עצמו. צמצמתי את עיניי, רואה בקושי דמות אצילית מבעד לווילונות הקטיפה של הכרכרה, שיער שחור ארוך וסרט כחול אלגנטי וקר. פרייזר, לעומתו, הגיע במרכבה צנועה הרבה יותר, כחלחלה, מתאימה לטעמו האישי המפונפן אבל הנוקשה והמופנם.
אבל מבטי, ללא שום יכולת שליטה באופן כמעט בלתי רצוני, נמשך בחזרה אל הכרכרה שלו. הכרכרה הדוממת. הכרכרה של נקסט. היא נעצרה ברחוב האבן, ליד המדרגות העולות לבמה.
נשימתי נעתקה כשפרייזר, נוכחותו נעלמת בקלות רבה יותר משל המלך ואני מתעקש להניח עליו את עיניי, יצא בצעדים נוקשים מהכרכרה שלו, מתקדם אל הכרכרה של נקסט. הדלתות נפתחו, ואני נדרכתי, מטלטל בהלם קל.
הם הוציאו אותו. זה היה הוא.
הוא הטלטל, האזיקים נוקשים על זרועותיו, והנשימה שלי נעתקה, וראיתי את הכל בהילוך איטי. השומרים גררו אותו קדימה. הוא היה רזה, עיניו שקועות, רגליו נעולות בנעלי עור פשוטות ללא שרוכים. עטוף בתחבושות ופלסטרים. השיער הלבן שלו צנח על פניו ברכות, הכסוף שפעם נתן לו ברק הפך לבן מת, כמו רוח רפאים, והרגשתי את הנשימה עוברת על שפתיי כשהקבוצות זזו הצידה מעט, חושפות את עיניו.
עיניים אדישות, אדומות, כמעט מדממות מרוב אדום כהה, מוקפות שחור, עם ניצוץ חד- כמעט כמו של סכין. עיניו טיילו באדישות, נעצרות לרגע על פניו של פרייזר, ועוברות הלאה.
בלעתי רוק.
ידיו נמשכו לצדדים על ידי שרשרות הברזל, והוא צעד באיטיות בעקבות השומרים אל הבמה, במת הגזרות. עור חיוור, כמעט שקוף. ראשו נוטה הצידה קלות, כאילו הוא מאזין למשהו, שפתיו כמעט מחייכות לרגע, משום מה. לא החיוך הרגיל שלו, הביישן, החמים, של נקסט.
חיוך אחר, זר. חיוך של נסיך ששקע. חיוך של מישהו אחר. חיוכו של נוקס ארגנטי.
תחת עינו השמאלית... פסים שחורים, כמו שברים משוננים, חצו על עור הלחי שלו. מערכת כוכבים הופיעה על פניו, מצלקת אותן, משנה אותן. שחור כהה כל כך על עורו החיוור. והוא עלה למעלה, והפטיבולום קיבלה אותו אליה, כאילו הנסיך הריק הגיע לבמת הגרדום שלו. מקומו הגבוה והנמוך ביותר.
הלב שלי נעצר.
הרגשתי את הכאב שוקע בי עם כל צעד שלו, בגדיו לבנים-לבנים, עיניו בוהות קדימה בריכוז מבעד לשיער הלבן המבולגן שצנח עליו. המעיל המוכר עטף את כתפיו, אבל לא נפל ברישול כמו תמיד, רישול שגרם לו להיראות קטן מגילו. כעת הוא צנח מכתפיו בצבע השלג, כמו גלימה שחורה של ייאוש קל ומרחף, מרחף בקלילות מאחוריי צעדיו, מלוכתי וחסר כל, אצילי וערום. וכל צעד שלו היה של נסיך- נסיך שנולד מחדש.
הוא לא חייך. הוא לא הראה הבעת כאב על פניו, הוא לא הביט לצדדים. הוא שלח מבט קר למטה, כש... נשימתי נרעדה, כשאסטין חיבר את קצה שרשראות הברזל שלו לחישוקים שנקבעו בבמה, והצטמררתי כשעיניו התכווצו לרגע בהבעה כמעט מחייכת ספק נגעלת ספק שבורה. מה אסטין עשה? קמצתי את אגרופיי.
השומרים התרחקו משם. פרייזר הביט במעשה ידיו. הנסיך שלח אליו מבט קר.
אנחנו... צריכים להוציא אותו משם, נזכרתי לפתע, מתעורר. הבטתי סביבי. נכון. אני על הגג. ברגע שנוציא אותו משם נקסט יירפא. הוא יחזור לעצמו. כן. ההבעה הזו, שעל פניו, הקרה, תיעלם.
מה שו עושה? למה הוא לא יורה? אנחנו צריכים לתקוף כבר. אנחנו צריכים....
מה בכלל האחרים חושבים, כשהם רואים אותו כך?
לא, זה לא חשוב עכשיו. אנחנו צריכים להחזיר אותו, את הילד ההוא.
"התחילו להתכונן לטקס. נתחיל בעוד שעה וחצי, כשהשמש תזרח על הבמה." הורה פרייזר לשומרים. המלך עדיין לא יצא מהכרכרה שלו. "תמצאו כבר את 'הניסוי' ותביאו אותו לכאן בעוד שעה בדיוק!" הוא נבח על כמה מהם. הם מדברים על מיו? הוא... הוא ברח להם שוב? מיו יודע שאנחנו נגיע לכאן לחלץ את נקסט. אולי זה טוב שהוא לא כאן. לא ידעתי מה הוא היה עושה, ואיך זה היה גורם לנקסט להיראות.
"נגמור את הטקס בעוד כמה שעות." פרייזר חייך אל נקסט, שהביט בו בקרירות, בשקט, זרועותיו מוחזקות בברזלי המתכת. אימצתי את שמיעתי כדי להקשיב.
התנשפתי, הלב שלי פועם בכאב, כשדם זלג ונפל על הבמה מתוך האזיקים. נקסט לא הניד עפעף, כאילו לא הרגיש בכך בכלל. התחבושות עטפו את גופו, אבל לא נראה שהוא מרגיש כאב. מה הם עשו לו? מה הוא עבר שם? מה...
לראשונה בחיי, רציתי לבכות.
נקסט בהה קדימה, ואז השפיל את מבטו אל הריצפה. הדקות עברו. השמש התקדמה. פרייזר התרחק. ובדיוק כשנותרו מספר מועט יותר של שומרים סביב הבמה, פרייזר והמרכבה של סאמר הייתה במרחק מהבמה, הרגשתי את הרוח זורמת- וידעתי. זה הרגע.
נשמעה ירייה ששרקה ופילחה את האוויר. לכולם לקח זמן לקלוט מה קורה. לקחה לי שנייה לצאת מהקיפאון שלי. הכדור הראשון הוריד את השומר הקרוב ביותר לנקסט ולדרך במעלה הבמה, וחמש דמויות זינקו מתוך הקהל, מחמישה כיוונים שונים.
קול זינק מתוך הצללים, חרבו מונפת והבעתו קרה ומרוכזת כתמיד, הסייף האסטורי מסתחרר כשמעילו הכחול הנפוח מרחף מאחוריו, היישר לכיוונו של נקסט וכיוונם של השומרים. עיניו של נקסט, שפגשו בדמותו, נפערו, השחור שתחתיהן נראה עמוק מדי, ניצוץ מופיע באבני האודם שבעיניו, הלם מופתע קלות עליו פניו.
איד, ידיו נשלחות קדימה, מוריד שומרים בזה אחר זה מתוך הקהל, ואני התקשתי להבין מהיכן הגיע. לוקה הסתער על הסוס שלו, חרב הפרשים שלו מטילה אימה על כל מי שבדרכו, הבעת פניו נואשת וזועמת.
ווין הופיע לצידו, נושך ומסתער, זורע בלגן. נשמעו כמה יריות נוספות, וידעתי ששו מסתתר איפשהו ועוזר מאחורה.
החצים של אליסון הסתחררו ונתקעו במטרות בדיוק מושלם, ויכולתי לזהות את הצמה הכהה שלה מאחד המבנים שהיא הגיע אליהם.
אני התקדמתי לעבר קצה המעקה, וקפצתי, נופל למטה במהירות, ונוחת על ערימת שלג ענקית, מתייצב וממשיך לרוץ קדימה. הריצה מחממת אותי וממריצה את הדם שלי, ואני מצליח להסיח את דעתי מדמותו פעורות העיניים הדוממת של נקסט. כי התפקיד שלי לא היה להגיע אליו. התפקיד היה להילחם בשומרים.
הגעתי אל הבמה, מסתער ומניף את החרב הכבדה שלי. נשמעו צעקות, הצטלצלות חרבות, קריאות "מרד!" ו-"עצרו אותם! שמרו על המלך ועל הנסיך!" ובזווית העין ראיתי את פרייזר העצבני פוקד על הסוהרים שלו- המלך לא יצא מהכרכרה, אבל השומרים הקולורים שלו נלחמו כמיטב יכולתם. היינו ארבעה לוחמים מול משמר קולורי שלם ומאומן, אבל היה גם ווין הבלוס שהספיק להחלים ברגליו והיו אליסון ושו שחיפו עלינו מהצללים. מורדים אחדים הצטרפו ללחימה, כאלה שהנסיכה לוסיה שלחה איתנו.
הצצתי לעבר הבמה תוך כדי הקרב: כעבור שנייה היא הופיעה שם, מופיע על הבמה כאילו התגשמה שם, דמות קטנה. ילדה חומת שיער עם נמשים, אמיצה אחת. ג'ין.
היא התקרבה אל נקסט, כך ראיתי. בד כתום כיסה את פיה ואפה. לא הצלחתי לשמוע מה היא אומרת לו. הדפתי עוד כמה חיילים במדים, מביט לעבר הבמה שוב. נראה שהיא הצליחה לשחרר אותו מהאזיקים- המידע של מיו היה שימושי. בום. הנפתי את החרב, מתרחק לרגע מהקרב ומביט לשם שוב. היא סחבה אותו עכשיו, בחסות המהומה, הוא נשען קלות על כתפה הקטנה, והיא דידתה בדממה אל כיוון אחוריי הבמה, הפטיבולום. יופי. מיילה וליו וג'ולייט המרפאה יחכו להם שם, כדי להגן עליהם ולהעביר אותם אל הנמל. אנחנו רק צריכים ליצור הסחת דעת. ג'ין הייתה הזרירה והשקטה ביותר.
ולכן, לצערי, התפקיד הכי משמעותי נחת על כתפיה של הילדה הקטנה. הרושית, ג'ין, הביטה קדימה ברצינות כשהתנדבה לשאת בתפקיד כשחילקנו את התפקידים לתוכנית. ראיתי בעיניה שהיא מסוגלת לעשות הכל כדי שזה יצליח. כדי שנוציא אותו משם. וזה היה מרשים ומסוכן באותה המידה.
תעבירי אותו לשם בשלום, ילדה. התפללתי לכל מי שיכולתי לחשוב עליו. רושו. אירדיס. כל אחד.
אנחנו צריכים להוציא אותו משם היום.
הנפתי את החרב שלי, מסתער שוב לקרב.