להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 44 - מייקו

מעולם לא חשבתי שאני אחזור לכאן מרצוני החופשי.
מעל השער הגדול בחומה היה השלט של הכלא, נוצץ באפור קודר, משהו בו מאיים כתמיד, אבל איכשהו שום דבר בו כבר לא הרתיע אותי. אולי זה היה קשור בכל מה שעברתי. אולי פשוט התבגרתי מאז.
ג'ספר עמד מימין לי, מביט בקרירות מעלה אל השלט, וקול עמד משמאלי, בוהה דרכו כאילו יכל לראות מה קורה בפנים דרך שער המתכת העבה.
ידעתי שהאיסטי שחור השיער היה קרוע בין הרצון שלו ללוות את הנסיך, לבין הרצון שלו להגיע יחד איתי לכלא, זה שכלא את אחותו. "לך," נקסט אמר אז לקול. ולוקה נגע בכתפו ואמר לו: "אני אשמור עליו."
אם לומר את האמת, גם אני רציתי ללוות את נקסט. ואולי, לפני כמה חודשים, נקסט עצמו היה רוצה לחזור לשם, אל הכלא, לראות ולעשות הכל בעצמו. אבל ידעתי, מאיך שהוא לא הביט בפנים של אף אחד מאיתנו, שהדבר האחרון שהוא רוצה לעשות הוא לחזור לשם.
הבטתי אל השער, אל השלט הגדול, אל עמדות הסוהרים שבצדדים.
היה משהו אירוני בלחזור לכאן מרצוני החופשי.
"היי- מי אתם? תזדהו!" נשמע קול מלמעלה. אני הושטתי יד לחרב הגדולה שנחה על הגב שלי, אוחז בניצב.
"שנצא לדרך, לאנס?" נשמע קולו של ג'ספר, וקול עדיין הביט בשקט מופתי אל השער, אף אחד מאיתנו לא מגיב לקריאה של השומר.
הנפתי את החרב בתשובה, והשלט שמעלינו התנפץ על הריצפה, שברים של מתכת מתעקמת בקול חבטה רם ומהדהד. ברגים התעופפו כשעמודי המתכת התעקמו, החרב שג'ספר נתן לי עושה את עבודתה.
"מה אתם עושים? מי אתם? תעצרו אותם!" הצעקה נשמעה, ואני הנפתי שוב את החרב, מניח אותה על כתפי.
סוף סוף הגבתי לשאלות של הבחור: למה באנו?
"באנו להרוס הכל."
כי זה מה שיכולתי לעשות עבורו. עבור העיניים האדומות השבורות האלה. זה מה שאני יכול לעשות. אז זה מה שאני אעשה. אנחנו נהרוס את המקום הזה, נתנגד לסוהרים של פרייזר. נשחרר את כל האנשים החפים מפשע שהם כלאו רק לשם הניסויים שלהם. ידענו שכנראה יש ביניהם גם פושעים אמיתיים- אבל הנסיכה לוסיה אמרה שנתפוס את כל הפושעים  שיעשו בעיות לאחר מכן, ושרובם כנראה מתנגדים לשלטון או אזרחים שלא עשו כלום. ואנחנו בטחנו בה. אז עכשיו דהרנו קדימה.
"זה מרד!" נשמע קריאות, ואסירים התאספו בחצר, והצלחתי לזהות מעט פנים מוכרות. סוהרים מיהרו אלינו, שולפים נשקים, סיכות כסופות מנצנצות על החזה שלהם. סיכות שפעם שנאתי. עכשיו הן נראו לי מגוחכות.
"מייקו? מה קורה פה?" נשמע קול מוכר, ואני הסתובבתי כדי להסתכל על פניה של אנקו-צ'אן, שהיו המומות מעט. כולם השתתקו, מקשיבים לרגע, וידעתי שזו ההזדמנות שלי. גורם ההפתעה.
"המלך סאמר משתמש בפרייזר, מנהל הכלא, שעוזר לו, ובכל האסירים שכאן, כדי לערוך עליכם ניסויים. ברגעים אלה הנסיך והנסיכה מתנגדים לו, ואנחנו תוקפים את הארמון. אין לנו זמן להסברים. אנחנו עורכים מהפך! מרד בכלא! אנחנו הגענו הנה כדי להרוס את המקום הזה." הנפתי את החרב שלי. השתררה דממה לרגע אחד. אפילו הסוהרים נראו המומים.
אני הבטתי סביבי, ברצינות טהורה. כולם ראו מאחורינו את השלט החבוט והמנופץ, ששיספתי בכניסה. הם הבינו שאני רציני. אבל זה לא היה מספיק. סוהר אחד זע קלות, וזה הספיק לקול: הוא זינק, שום קול לא נשמע, ושיסף את צווארו של הסוהר, וזה צנח אל הקרקע בדממה, שותת דם. קול חזר למקומו, מנגב את החרב שלו בקרירות.
"אז אני מבין שהגיע הרגע," אלם יצא מבין הקהל, קרש עץ נח על כתפו, יוצאים ממנו מסמרים חלודים. נשק מעניין.
"נהיה משעמם מאז שנעלמתם," לור, אחיו התאום, הביט בנו מזווית עיניו. הוא ישב על ספסל שבור, מלא שלווה, אבל שריריו מתוחים ב... התרגשות?
"מייקו, מי אלה?" שאל אותי קול.
"מכרים מהכלא. הם יעזרו לנו. נכון?" פניתי אליהם. שני חיוכים, שלשם שינוי היו זהים, חצו את הפנים שלהם.
"סוף סוף זה קורה," מתח לור את זרועותיו, שיערו השחור צונח על פניו, כאילו היה יצור צללים- העיניים שלו בוהקות מהחשכה, כמו עיניים של חתול. "ידעתי שאם הילד יישאר בחיים, יקרה משהו מעניין. סוף סוף הוא שלח אלינו סימן..." הגיחוך שלו אמר לי שהוא אכן דיבר על נקסט.
"כל הכיתות! זה הזמן שלנו!" הניף אלם את ידו באוויר, הקרש מזנק בצורה מסוכנת, "בואו נשתולל!"
בן רגע אלו לא היינו רק שלושתנו מול כל הסוהרים. האסירים האחרים הבינו שזו ההזדמנות שלהם. אחרי הכל, לא היינו שומרי חוק צייתנים. ואני לא חושב שמישהו מאיתנו נהנה להיות כאן. סוף סוף גיחכתי, מתחיל להתלהב, והורדתי את החרב מהכתף, מסתער ללחימה.
הנפתי את החרב שלי, החניתות נשברות תחת הלהב. אלם צעק לעברי, "איפה נקסט? הוא מגיע?"
הבחור עדיין אובססיבי? תהיתי. "לא, יש לנסיך עניינים אחרים." אמרתי לו.
הוא מצמץ. "נסיך? אז שלי ופלאג ניחשו נכון?" הוא חבט בפנים של סוהר אחד בהיסח הדעת, והאף של הסוהר נשבר, דם מטפטף מהברגים החלודים שהיו תקועים בקרש העץ, אדום ומסריח.
"ממש כמו בימים הטובים ההם," נשמע צחוק של איזה אסיר שנראה כמו בריון מגודל, מניף אגרופים לעבר סוהרים שניסו ללכוד אותו.
סוהר אחד קרס לצידי, ואני מצמצתי לרגע אל עקב הנעל המונף של אנקו-צ'אן, כשזו נעמדה בחזרה, דוחפת סוכריה לתוך פיה. "רציתי לעשות את זה כל כך הרבה זמן!" היא התלוננה בנשיפה, מחייכת בשביעות רצון. "רוצה סוכריה, סוכריה?" היא הושיטה אליי אחת בצבע וורוד בוהק.
אחראית הכיתה שלנו, הקשוחה אבל טובת הלב. היא יכלה להילחם נגדנו, ואם פרייזר היה מגיע ומנצח, אף אחד לא היה בא אליה בטענות- היא יכלה להיות בצד שלהם. אבל... היא בחרה בצד שלנו. היא נלחמה כנגד הסוהרים. היא...
אבל לפני שהספקתי לענות לשאלתה, סוהר אחר הסתער עלינו, והיא בעטה בו, דוחפת את מקל הסוכריה בין הצלעות שלו, ואז דורכת על הסיכה הכסופה בצורת ציפור הנורת' שלו שנצצה על הריצפה בנקמנות.
"הייתם צריכים לשלם לי יותר." היא גערה.
אהמ, אז אולי המניעים שלה לא היו כאלה טהורים. נו, טוב. אני מניח שלאף אחד אין מניעים טהורים כאן. רובם בטח חושבים שזו פשוט ההזדמנות שלהם לברוח.
במרחק כמה מטרים משם, בין בניין 1 ל-2, שהמראה שלהם תקף אותי בנוסטלגיה, ראיתי את ד"ר מנטה. השיער הוורוד שלה חתוך בקוו הסנטר, החלוק הלבן שלה מתנופף קלות ברוח, והיא טיפלה כמיטב יכולתה בפציעה של אסיר אחד, קושרת סביבו תחבושת ופולטת קללות תוך כדי, הסטטוסקופ שלה משתלשל מצווארה. סוהר אחד רץ לעברה עם חנית שלופה בצעקות של 'בוגדת', אבל היא קיללה ותקעה בו מרפק, והוא קרס לצידה על הריצפה.
"חבורת מטומטמים. הם חושבים שאין לי מושג מה קורה? ידעתי שמשהו פה מסריח, עם החולים המוזרים שהם הביאו לי, וכל החשאיות. אתם חושבים שאתם יכולים להעלים ככה את הילדים שלי?" משמעתי אותה ממלמלת. ואז היא קלטה אותי במבטה.
"מייקו," היא הרימה אליי את עיניה, הכפפות שלה מלוכלכות בדם חלקלק. "אתה מחפש את פרייזר, נכון? הוא צריך להיות בפנים, בבניין 0. שמעתי שהוא עסוק בגלל הטקס או מה שלא יהיה של המלך. זו כנראה הסיבה שהוא עדיין לא הגיע. לך אליו! תעצור אותו."
הנהנתי אליה, ופניתי ללכת, אלא שאז משהו עצר אותי והסתובבתי לאחור: הלחימה המשיכה, ואלם ולור ואנקו-צ'אן ניהלו אותה, אבל לאסירים לא היו נשקים או אירגונים מסודרים- הם דחפו אחד את השני, לא בטחו אחד בשני, וניסו להילחם בקרשים ולבנים וכלי נשק שהצליחו לגנוב, כנגד רובים וחניתות. אולי אני צריך להישאר ולעזור?
"לך," סובבתי את ראשי אל ג'ספר. הוא הביט לעברי, שולף סכינים וכלי נשק מהתיק שלו, שהכין והביא איתו מרושולנד לאחר ששלחתי לו מכתב. הוא זרק את כלי הנשק אל האסירים המופתעים שסביבו, שהסתובבו ומיהרו להילחם. "אני שומר על הגב שלך," הוא סימן לי.
אולי הוא היה גאה מכדי להגיד שהוא צריך עזרה, שאולי לא יהיה לו סיכוי. אבל בחרתי להאמין, כשהסתובבתי, שהוא בטח ביכולות שלו. שהגיחוך על פניו אומר שהוא מוכן להילחם.
"בוא ונזוז," זינק קול בקלילות, מופיע לצידי. הנהנתי, ושנינו זינקנו אל בניין 0, אני מוביל את הדרך.