להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 33 - מיילה

נשמע בליל צרחות מהדהדות מהארבעה שירדו למטה בעגלת הפחם, וחשבתי שיכולתי לזהות את קולם של שו ושל האלף האידיוט הזחוח ההוא, איד צועק משהו לעברם.
"הם יהיו בסדר, נכון?" נשמע קולו החושש של ליו. האלף שהוריד את העגלה לתוך המערה ולתוך האדמה, נופף בידו כאילו העניין חסר חשיבות: "זו אחת הדרכים הרגילות שלנו לנוע פה, באדמות סוב טרה. למרות ש..." הוא גירד בראשו קלות, מורח פיח מעל הגבה שלו, "בעגלה הזו לא השתמשו הרבה מאוד זמן." הוא טפח על שלט הברזל שעליו נכתבו באותיות מעוקלות 2B, והשלט התעקם, ונתלה על צידו, בורג חלוד נפלט ממנו. כולנו התכווצנו קלות. האלף הביט בנו במבוכה קלה, מבריג בורג חדש בחזרה מתוך ארגז הכלים שלו. "זה אמור להיות בסדר." הוא צייץ.
הם חבורה משונה- שלושה קולורים, איסטי אידיוט, אסטורי זועף שלמדתי לחבב, ועוד אסטורי אחד שעדיין היה תעלומה בעיניי- גם אם החשבתי אותו למשפחה- ואלף פרחים אידיוט וזחוח, שעוד לא הספקתי להרביץ לו. עכשיו הבטתי על החבורה שלי, שאני אמורה לרדת איתה על מכונת הגהינום הזו כדי לחצות קילומטרים מתחת לפני האדמה: ליו, שנראה חיוור ואפרורי עוד לפני שבכלל עלינו על הדבר הזה. מייקו, שלמרות שסירב להודות בכך, ראיתי אותו מגניב מבטים אל תוך החשכה ואל העגלה שסביבנו, בוחן ממה הן עשויות בדיוק. ואחרונה חביבה...
נעצתי מבט בילדה הקטנה, שחבשה את הזר הצבעוני שזרח לתוך החשכה, והתעסקה במשהו באחת הפינות, מגחכת. התקרבתי אליה. "את אלפית פרחים, נכון? אבל אני רואה הרבה פרחים בשיער שלך. איזה פרח הוא הפרח שלך?" שאלתי אותה בסקרנות, מנסה להיות נחמדה.
לרגע, הילדה קפאה מהשאלה שלי. חיכיתי שהיא תענה, אבל לפתע ראיתי אותה מדליקה גפרור במהירות. "מה את עושה?!" מיהרתי אליה, "יש פה הרבה פחם! זה מסוכן!" תלשתי מידיה את הגפרור, וכיביתי אותו עם קצה המגף שלי.
היא צחקקה אליי, מרימה עיגול קטן וקשה מהאדמה לפניה, שהיה בגודל שני האגרופים שלה בערך: "זיקוקים!" היא צהלה.
"זה נראה יותר כמו פצצה," פלטתי באימה. "תזרקי את זה! איפה מצאת את זה?!"
"הכנתי את זה! ארזתי הרבה זיקוקים צבעוניים לכבוד הטיול שלנו!" היא גיחכה אליי, ואני הבטתי באימה בשיניה המחודדות. ידיה תפסו בשולי השמלה הלבנה השלה, כפות רגליה היחפות מתלכלכות מהפחם. זאת המלווה שלי? היצור הקטן והמשוגע הזה?
"פי אוהבת ליצור פצצות וזיקוקים." נאנח אקינטון, מתקרב אלינו.
"פלאג יסתדר איתך מעולה," מלמלתי. הבחור שלא הפסיק ליצור חומרים מתפוצצים.
"את... את מכירה את פלאג?" היא נתלתה על היד שלי, מביטה בי בעיניים פעורות. אני נרתעתי לרגע בהפתעה.
"מה... למה את מתכוונת-?"
"העגלה חזרה!" נשמע קולו של ליו, וכולם התקרבו בחזרה אל העגלה, שזינקה, ריקה, ונעצרה בחריקה, מתנגשת במעצור.
אני התרוממתי, פיה מדלגת בעקבותיי אל העגלה. מלבד כמה שריטות על הדפנות, לא ראיתי דם. אבל זכרתי את השלט המתנודד.
"טוב. שנעלה אנחנו?" הציע מייקו. הבטתי בו בהפתעה קטנה. הוא רוצה שהקבוצה שלנו תעלה שנייה?
"קדימה!" פיה דילגה, מתיישבת בקלילות בפנים, וכמעט יכולתי לדמיין שיש לה כנפיים. היא קטנה ממני רק בשש שנים, הייתי צריכה להזכיר לעצמי. היא נראתה גדולה מג'ין רק במעט.
הבטתי בעגלה, נזכרת בהד הצרחות של האחרים, וניסיתי להגיד לעצמי שהם הגיעו לצד השני בשלום. נכנסתי פנימה, מתיישבת על המושב הנוקשה, לצד פיה.
"לא, לא, לא, לא, לא..." נשמע קולו המייבב של ליו, שמלמל משהו על הגבירה הגדולה. רציתי להזכיר לו שאנחנו לא בקולורלנד, אבל אחרי שהסתכלתי שוב בפניו האפורות, החלטתי להניח לו.
הוא ומייקו התיישבו מאחורינו. לפתע שמעתי משהו, והאזנתי- משהו בקרקוש של העגלה לא נשמע לי טוב. אבל לפני שהספקתי להעיר על כך, נשמע קולה של פיה.
"נצא לדרך!" הכריזה פיה, מניפה פרח כתמתם בידה אל השמיים כאילו היה שרביט, ובדיוק אז האלף הוריד את הגלגלת, והמעצור ירד, העגלה מזנקת קדימה. מהר מאוד שכחתי ממה שהפריע לי.
לרגע, הצרחות שלנו היו כל מה ששמעתי. ואז רעש המסילה שיסע את הכל, והעגלה שלנו דהרה קדימה, אל תוך מנהרות חשוכות שמוארות מדי פעם במנורת שמן עשויה זכוכית. הפעם האחרונה שראיתי מנורות שמן דומות היו בכלא, כשהבערתי אותן בלהבות. ניסיתי לא להיזכר בכך, לא עכשיו. העגלה שלנו הטלטלה בחדות, פונה ימינה, ואני נאחזתי בקיר העגלה כאילו חיי תלויים בכך. התיקים שלנו נחבטו מאחור, ואני קיללתי בשקט כשדהרנו קדימה, יורדים עמוק יותר. הרוח שטפה את פניי, והבטן שלי התערבלה קלות, אבל היה בכך משהו מענג, ברגע שהתרגלתי. בום, העגלה עלתה, נכנסת לרציף כלשהו בפנים, נותנת לנו הצצה אל מתחם עבודה ענקי שכלל מכונות רבות עשויות מתכת. העגלה העטה, ואני התבוננתי בסקרנות לצד ימין, מצד שמאל קיר המערה השחור התמשך.
היו המוני אלפים משבט מטאליקום, משבטי מתכות שונות, שעבדו. מכונות מוזרות ומפותלות עשויות מתכת התמשכו מתוך הריצפה ועד לתוך הגג, עליהם טיפסו או נתלו אלפים עם כלי עבודה וכפפות, עובדים על חלקי המתכת וגלגלי השיניים. הם העבירו אחד לשני כלי עבודה, חילקו הוראות והעבירו חומרים בעגלות על גלגלים. ולכל אחד, ללא יוצא מן הכלל, היה על החזה אבן חן או מתכת זוהרת או עמומה כלשהי. "וואו..." מלמלתי.
"זה מדהים, נכון?" הסתובבתי אל האחרים. ליו רכן הצידה אל מחוץ לעגלה והקיא, ידיו השחומות רועדות, מייקו נראה ירוק לגמרי, ולאחר שנייה וויתר והצטרף אל ליו, מקיא ומנגב את פיו. פיה מחאה כפיים וצחקה, שיערה סתור מהרוח, ואני קלטתי שאני היחידה שהתבוננה סביבה עד עכשיו. ליו הרים את ראשו מעבר למעקה, רועד מעט, והביט לאן שאני הסתכלתי, פיו נפער. מייקו התרומם אחריו, עיניו נפערות, והוא העביר יד בשיערו.
"וואו...! ארץ של רובוטים!" מחאה פיה כפיים, ולמרות שלא ראיתי פה שום רובוטים, הייתה לי הרגשה שהיא צודקת. זו הייתה ארץ של מכונות, עולם קטן של אלפים של אוצרות טבע שעבדו כמכונאים.
אבל לפני שהספקתי לומר דבר נוסף, העגלה שלנו זינקה קדימה, ונבלעה שוב במנהרה נוספת. עכשיו הרגשתי שאנחנו יורדים עמוק יותר. האוזניים שלי התפוקקו, והאוויר הפך קשה יותר לנשימה. משהו בכך שהאדמה לכדה אותנו הפך אותי למעט קלאוסטרופובית. ליו מאחוריי נשען לאחור, צורח באימה. אני חושבת שחלפנו על פני כמה קילומטרים טובים תוך כמה דקות.
לפתע הגיע לפנינו גשר גדול, שנפתח כמעט כמו כניסת מקדש אל מקום רחב נוסף- קשת אבן גדולה.
"תזהרו על הראשים!" פיה צחקקה לצידי, וכולנו התכופפנו באחת לתוך העגלה. הגשר חלף מעלינו, וזכינו כעת להצצה חטופה משמאלנו: קירות על קירות של אדמה או פחם או מה שלא יהיה בצבע שחור, בו חצבו אלפים כל מיני אבנים יקרות ויהלומים בעזרת מכושים עשויים מתכות שונות. הבטתי בהם בתדהמה לפני שחלפנו הלאה, נכנסים למנהרה נוספת. עכשיו התחלנו לעלות, ולכן הנסיעה הפכה איטית יותר.
נותרנו בחשכה זמן רב, עד שיצאנו שוב לאיזור בו היו אלפים: אבל הפעם, המקום המה הרבה יותר אלפים, לא רק כאלה שהיו עסוקים בעבודה. ישנם אנשים שמצאו מקום לגור פה? הנחתי שאנחנו מתקרבים לעיר תסאורי, אם ככה. תיארתי לעצמי שהם יבחרו מקום קרוב לעיר, כדי להשיג אספקה במהירות כשיצטרכו. חלפנו על פני כמה ילדים אלפים שעזרו בסחיבת עגלות ובהן מתכות ויהלומים, פקידים ואלפים הממהרים ונותנים הוראות לכולם מסביב, והבחנתי בכמה אלפים שכנראה השתמטו מהעבודה, מתחמקים או יושבים לאכול בצד. המקום המה באלפים משבט מטאליקום, ואף אחד לא העיף לעברנו מבט, אז התבוננתי בהם בסקרנות כשחלפנו על פניהם, העגלה שלנו איטית ונותנת לנו את הזמן להתבונן. ליו עדיין הקיא מאחוריי, ואצבעותיו של מייקו על החבל שנקשר לעגלה הפכו לבנות מרוב לחץ. פיה עדיין צחקקה, ולפתע הצביע כלפי מעלה. הרמתי את מבטי. בתוך גומחה אחת מעלינו ישבה אלפית שחומה אחת, שיערה כהה ועיניה הסגולות זוהרות קלות בחשכה, והיא נענע את המגפיים שלה, ידיה מתעסקות במהירות באיזשהו גאדג'ט עשוי מתכת. היא נראתה בערך בגילי, אולי קטנה ממני- אבל אחרי פיה לא יכולתי לדעת. כשהיא גמרה את מה שזה לא יהיה, היא התבוננה בחפץ, שקטה, כנראה כדי שלא יתפסו אותה גרה בדרך לא חוקית במקום העבודה שלה- כך הנחתי- ואז עקמה את פרצופה בחוסר שביעות רצון. לפתע היא זרקה את החפץ המתכתי מהגומחה שלה, ואני נרתעתי לאחור בבהלה- הוא פגע בכבדות בעגלה שלנו, לפניי, שנייה לפני שיכל לנחות על הראש שלי. עגלת העץ והמתכת התעקמה היכן שהחפץ פגע, מתגלגל לתוך העגלה, ונשמעה חריקה, ואני הרמתי את ראשי אל אלפית ההיא וצעקתי, "היי! כמעט פגעת בי!"
האלפית נראתה המומה לראות אותנו- טוב, חוץ מלמי שעובר במסילה הזו, הגומחה שלה באמת הייתה בלתי נראית כלפי חוץ- בגובה של קומה מעל למתחם בו עבדו האלפים- מה שגרם לי לתהות איך היא הגיע לשם ואיך תרד. תהיתי אם היא גרה כאן. בכל מקרה, היא כמעט הרגה אותי עם קוביית המתכת הכבדה שלה. התכוונתי לצעוק לעברה שוב, העגלה שלנו ממשיכה קדימה והיא נותרת מאחור, אבל אז נשמע קולו של ליו: "אה, מיילה...!"
"רגע," אמרתי בעצבנות, מנסה להסתובב לאחור, מביטה למעלה.
"מיילה," קולו של ליו נשמע מאוד לחוץ.
"מה?! אני באמצע להתעצבן עליה!" ואז נכנסנו למנהרה החשוכה שלפנינו, ואיבדתי את הניסיון האחרון שלי לצעוק עליה. קיללתי.
"מה?" נבחתי אל ליו בעצבים, מסתובבת אליו. הוא הצביע, פניו אפורות יותר ממקודם ומבועתות אפילו יותר, אל המקום שבו הקובייה נחתה.
"אני... חושב שאנחנו בבעיה." הוא פלט בקול חלוש.
ואז שמעתי את זה. חריקה נוראה, וניצוץ, והעגלה התעקמה לחלוטין. נשמע קול של בורג נופל, ואני מיהרתי להירתע לאחור בבהלה כשהלוח הקידמי של העגלה שבתוכה ישבנו קרס. העץ גנח, מאבד תאוצה. הוא היה ישן, ישן מאוד, ושכב ללא שימוש הרבה זמן.
"מה נעשה?!" צרח ליו.
מייקו צעק קללה, מביט קדימה, לפנינו. אני נאחזתי בקירות העגלה, מנסה לא לעוף.
"ווהוווו!" פיה הייתה היחידה שעוד נראתה נלהבת. "לזה אני קראת טיול!"
"לעזאזל." הבטתי קדימה, מנסה להתעלם ממנה. אם תהיה עוד פנייה, אנחנו עלולים לעוף קדימה ולהתרסק. ובנוגע לעצירה...
"יש אור," נשמע קולו החורק של מייקו מאחוריי.
"מה?!" לא שמעתי אותו בגלל הרוח החזקה שבאוזניי.
"אמרתי שיש אור!" הוא הצביע קדימה.
"ברוך הבא ליקום! ברור שיש אור! אנחנו עדיין לא מתים!" צרחתי בחזרה, אבל קולי גווע כשהבנתי למה הוא מתכוון. אור חלש, אור יום, הגיח אלינו מקצה המנהרה שלמולנו. הוא התחזק ככל שהתקרבנו, העגלה המתפרקת עולה מעלה, מאבדת ברגים וחלקים תוך כדי.
"אנחנו לא נספיק!" קראה פיה, אבל נשמעה יותר נרגשת ממיואשת.
"העגלה תתפרק לפני שנגיע למעלה!" קולו של ליו היה מלא אימה. הוא בהחלט נשמע מיואש.
והוא צדק. הרגשתי כיצד העגלה מאבדת מהירות, מאבדת חלקים, ולא היה אף אחד בסביבה שנוכל לבקש ממנו עזרה, אלא רק קירות חשוכים ושחורים משני צדדנו, ומדי פעם מנורת שמן. אבל רק עוד קצת! רק עוד קצת ונגיע למעלה!
הרגשתי כיצד העגלה נעצרת, נאנקת, ואז מתחילה להחליק כלפי מטה, קרשי העץ שנשענו עליהם חורקים מהמשקל שלנו. הם כבר ישנים ומרקיבים. לא! האור החל להתמעט כשהמזחלת זחלה לאחור. אנחנו כמעט שם! חייבת להיות דרך! רק עוד כמה מטרים! כמעט פחות מקילומטר אחד!
"הלך עלינו," מלמל ליו, עוצם את עיניו, כאילו הוא מוכן להידרדרות לאחור, להתנגשות. שפתיו רעדו, כתפיו מכווצות, והוא ממלמל משהו על כך שרצה לראות את השמש עוד פעם אחת. משהו בי קפא, יחד עם העצבים והפחד שלי. הבטתי במנורות השמן, בלהבות קטנות, נזכרת ברגע ההוא, בכלא. בעשן, באש, בלהבות המרקדות. ריקוד חם, לוהט, שדחף אותי קדימה. נזכרתי בפיצוץ.
פיצוץ.
"זהו זה!" צעקתי. "פיה! הפצצות שלך!"
"פצצות?" האלפית המחייכת קלות, פתאום שמתי לב שכתפיה רועדות מעט, כשהיא סידרה את הזר על ראשה בתמימות. התעצבנתי, "נו, הזיקוקים שלך! תביאי לי אותם! מהר!"
"אה, הזיקוקים שלי! למה, את רוצה להכין מופיע?" האלפית דחפה ידיים לכיסים שלה בעוד העגלה שלנו החלה מדרדרת למטה, והוציאה פצצות קטנות אחת אחרי השנייה מניחה אותן בידיי המושטות, המלוכלכות מפחם ושבבי עץ. "כמה ארזת?!" מלמלתי בשעה שאספתי אותם ממנה במהירות. לא ידעתי אם זה יעבוד, אבל... "כולם, תתפסו בציוד שלנו!"
הסתובבתי אל מייקו שישב מאחוריי, ותקע את החרב שלו באדמה לצד המסילה בניסיון נואש לעצור את ההידרדרות שלנו, אבל כוח הכבידה היה חזק יותר מהשרירים שלו.
"מהר, קח את אלה. תקשור אותם אל הקרש האחורי של העגלה, קרוב לגלגלים. ואז תדליק אותם."
הוא הבין מה אני רוצה לעשות די מהר, והייתה בכך הקלה. מזל שמייקו כאן, חשבתי. ליו אחז בתיקים שלנו בחרדה, ופיה ליו הביטה בי בעיניים מבריקות: "אני אוהבת את הרעיון שלך! זה עומד להיות כל כך צבעוני!" היא נגעה בזר שעל ראשה, מיישרת אותו על התלתלים שלה, רגליה מתנענעות באוויר. הגב שלי התנגש בריצפת העגלה כשזו נפלה יותר ויותר לאחור, מייקו עוזב את החרב שלו ומתעסק עם הזיקוקים.
הוא עבד במהירות, ואני הבטתי ביציאה ההולכת ומתרחקת מאיתנו. עוד מעט ונחזור אל האיזור ההומה אלפים, ואם הם יראו אותנו במצב הזה, אז זה עלול להיגמר באסון- הם עלולים לחשוב שעשינו את זה בכוונה. אחרי הכל, אנחנו קולורים, ואם יקרה משהו הם הולכים לערוך חקירה. ואני לא חושבת שהאלפית ההיא תבוא להעיד בשבילנו.
עוד שנייה... עוד רגע...
"גמרתי!" נשמע קולו הצרוד של מייקו. ואז נראה ניצוץ של אש, ו-
"בום~!" הדבר האחרון ששמעתי היה קולה העליז של פיה, כשענן מנצנץ עלה מאחורינו, מעיף אותנו קדימה.
בום!
האוויר שרט את פניי, ואדום, כחול, ירוק וורוד התפוצצו סביבי. זה היה שונה מהלהבות שבכלא. זה היה צבעוני, מלהיב, מנצנץ. זה גרם לעננים וכוכבים להתפוצץ סביבי, פרחים של אש ואבק פורחים מצדדי, מאחוריי. זה היה... יפייפה.
האוזניים שלי התפוקקו. הגוף שלי הפך קליל מההדף, ונאחזתי בתיק שלי, לא שומעת את הצרחה של עצמי. הקרשים התפרקו מתחתינו, ואנחנו עפנו ישירות אל האור הבוהק, זהב וצהוב מאחוריי, כתום וסגול משספים את האוויר בגוונים מרהיבים. ואז התרסקנו, נוחתים בערימה מעבר לסוף המסילה, והרגשתי את הראש שלי נחבט במשהו קשיח אבל לא חד.
נותרנו כך לרגע, הראש שלי מסתובב ואני לא שומעת כלום, ההד מתוך המנהרה החזיר אלינו את קול הפצצות- סליחה, הזיקוקים- כפול מהרעש המקורי. נחתי כך במשך דקות. אולי שעות, או ימים. לא הייתי בטוחה. לבסוף הצלחתי להתאושש, מתרוממת באיטיות, הראש שלי מסתובב. שפשפתי את עיניי, מנסה להתרגל לאור היום החזק. מצמצתי, מביטה סביבי.
היינו באיזשהו רציף, בו עברו מלא אלפים, מפטפטים ועובדים וחולפים ונכנסים לעגלות הגהינום שמאחת מהן יצאנו הרגע. הרציף נראה במצב חדיש וטוב יותר מהצד הזה. ומצידו השני של הרציף, ממש מולנו... נפרסה העיר תסאורי.
רציתי להגיד שוב 'וואו', אבל זה פשוט לא יעשה צדק עם המקום הזה. הוא היה שונה מקולורלנד בכל כך הרבה מובנים, אבל גם דומה לערים שבה. תסאורי... זו היא עיר האוצרות.
שמעתי רחש, וראיתי את ליו מתרומם, מתנודד, מעל מייקו והתיק שלו, עליהם הוא נחת בערבוביה. שפתיו זעו, ושמעתי רחש קל. הוא החווה אל האלפים שסביבנו.
"מה?" קראתי.
הוא חזר על זה. תפחתי קלות על אוזניי, מנערת את ראשי. "מה??"
"אמרתי," הוא אמר בקול רם, וכעת יכולתי לשמוע אותו, "אמרתי, 'מה, הם כבר התרגלו לפיצוצים, האלפים של המתכות האלה?!' כאילו, תראי אותם. אף אחד לא מעיף לעברנו מבט שני, אפילו שהתפוצצנו החוצה בקשת של זיקוקים."
הוא צדק. האלפים חלפו על פנינו, מראים אישורי מעבר וקונים כרטיסים למזחלות, מבלי להסתכל עלינו בכלל, כאילו היינו דבר שבשיגרה. "אני מניחה שעם כל המכונות האלו, הם רגילים לפיצוצים ותקלות משונות."
הסתובבתי לאחור. "אם כבר," אמרתי, "מה נעשה לגבי זה?"
הצבעתי על הקרשים המפורקים שפעם היו חלק מהעגלה שלנו. מייקו גרד בראשו. "הם יצטרכו למצוא דרך חדשה להגיע לכאן." הוא נאנח. הוא חגר את החרב שלו למותניו שוב.
"אבל איך נודיע להם?" שאל ליו. כולנו הסתכלנו לעבר פיה.
"מה?" היא שאלה, מנערת אבק מכתר הפרחים שלה ומהשמלה שלה, עיניה מבריקות מהתרגשות.
"אין לך דרך שנוכל לתקשר בה איתם? את האלפית כאן. את יכולה לחשוב על משהו?" שאלתי בייאוש.
היא משכה בכתפיה. "הם יבינו לבד."
"את באמת חסרת תועלת," ציין מייקו.
"היי!" ליו נזף בו, "בזכות הפצצות שלה- כלומר, הזיקוקים שלה- הצלחנו לצאת משם בשלום!"
"נכון מאוד!" הוציאה אליו לשון האלפית.
"ב'שלום', הא?" מלמל מייקו, תופח על מכנסיו המשופשפות ומנער מהם אבק שחור.
עצרתי אותם לפני שימשיכו להתווכח. "אה, חבר'ה? אולי כדאי שניכנס לתוך העיר בינתיים ונחפש את האחרים." הצעתי, מצביעה לכיוון העיר.
הם הסתובבו יחד איתי לכיוון המבנים והבניינים, השונים כל כך מעיצוב האדריכלות בכפר אנוסנטיה שביערות. העיר תסאורי, שבסוף אדמות סוב טרה...
עיר האוצרות המגוונת, המתקדמת ביותר באלפיה. ממש, 'רושולנד של אלפיה'.
תפסתי בידו של ליו ובתיק שלי, לפתע מבחינה בקוביית המתכת לצידנו, זו שגרמה את רוב הבלגן, דוחפת אותה לתוך התיק במחשבה שנייה.
"העיר תסאורי, הנה אנחנו באים."