להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 18 - קול

"אנחנו יודעים שנוכל להציל את הנסיך נוקס בעוד שבעה ימים- בעצם, בעוד ארבעה, מהפטיבולום." סיכמה הנסיכה לוסיה את הפגישה. כולם ישבו סביב השולחן בלי חיסורים, ואפשר היה לסכם את הכל במשפט אחד: יש לנו מידע כללי ביותר. שום דבר על לוח הזמנים, על האבטחה, או על מצבו של נקסט. אגרפתי את ידיי, מביט לעבר לוקה בזריזות. מה שקרה ברושולנד... לא יכולתי לנחש מה עובר כרגע בראש של אדום השיער המטופש. פניו כוסו במסיכה שהתעבתה והתקשחה ככל שהזמן עבר ולא מצאנו את נקסט. הוא עטה על עצמו מסיכה גם כשנקסט היה כאן, אבל ככל שקרו יותר דברים, פניו חשפו פחות ממה שהוא חושב באמת. יכולתי לזהות את זה במבט שלו. הגילוי על אבא שלו ודוד שלו, הפגישה עם סאמר...
הבטתי בריצפה. לשם שינוי, חסמתי את כל רעש הוויכוחים שהחלו להעלות בנוגע לפרטי התוכנית, מהיכן לתקוף ואיך, ובדיוק מתי. לא התערבתי, לא מקשיב לאף מילה שבוקעת מהפיות של כולם. העייפות הייתה מכריעה לבסוף, והרגשתי כאילו אני נמצא בהוריקן של וויכוחים ודיבורים, בליל של רעיונות פעולה. ובדיוק כשהרגשתי שאני לא מסוגל לסבול את זה יותר, שמעתי רעש מבחוץ.
"...מה הוא עושה כאן?"
אלו היו לחישות, צעקות, דחיפות ובלבול. יכולתי לשמוע את הזמזום ההולך ומתקרב ומתגבר, מבעד לציוץ הציפורים ורשרוש העלים הנעים ברוח. הרמתי את ראשי, מתקרב לחלון בביתן העץ, משקיף למטה. לוקה, ששם לב למעשיי, הביט בי בשאלה ממקומו ליד השולחן.
"מה קרה, קול?"
זה גרם לכולם להביט לכיווני, ולהשתתק סוף סוף. בלי לומר מילה, הצבעתי אל מחוץ לחלון.
מייקו התרומם, בעקבותיו ליו, ועוד כמה מורדים שהצטופפו כדי לראות על מה אני מסתכל.
העיניים של כולם נפערו, מבטם ההמום נראה זהה לשלי. תערובת של רגשות בערה בי- כעס ופחד ובלבול, התגוננות ומעין התרגשות שמחה, שאולי לא הייתה במקום.
ירדנו החוצה במהירות, אחרונים יורדים הנסיכה והפמליה שלה באיטיות מייסרת, ואני נעמדתי בשקט מול הדמות שישבה על אחד מענפיי העצים מולנו, רגליה משלשלות באוויר ומתנענעות בשובבות, מבטה משועשע, משקיף על כל המורדים שמעקמים את צווארם כדי להביט בה מלמטה.
"מה... מה מיו עושה כאן?" קולו של ליו נשמע קטן וצייצני כמעט, עיניו הפעורות מביטות למעלה. כולנו נאספנו תחת העץ שמיו, החבר לשעבר של נקסט, ישב על אחד מענפיו בקלילות.
הוא נופף כעת לכמה מורדים שהביטו בו המומים, בדיוק הגיעו מציד ביער לפי הציוד שעל גבם, ופלט: "תודה שהראיתם לי את הדרך," ואז העביר את רגלו בצבע החלב קדימה, בגדיו הלבנים בולטים על רקע העץ הכהה, והשיער הבלונדיני שלו זוהר בשמש.
הנחתי את ידי באינסטינקטיביות מהירה על קת החרב שלי, עיניו של מיו מתכווצות ומביטות בנו במבט לא סימפתי, בצבע כחול-רעל. משהו היה לא בסדר בבחור הזה. והיה לי הרגשה, משום מה, שהיה בו משהו לא בסדר זמן רב לפני שפרייזר ואנשיו של סאמר שינו אותו ועשו עליו ניסויים.
עיניו הכחולות תחת התלתלים הבלונדיניים המלאכיים עקבו אחרי החרב שלי בשעשוע, "היי, לא צריך לתקוף. אני כאן כדי לגלות לכם כמה דברים מעניינים. אתם באמצע פגישה חשובה, נכון?" הוא הניח אצבע על שפתיו הוורדרדות, מבטו ערמומי כשהוא מצחקק. "פרייזר לא יודע שאני כאן."
"מה זאת אומרת, מיו?" שאלה אותו מיילה, ידיה משפשפות את זרועותיה כאילו קר לה. בעיניים של כל אלו שהגיעו מהכלא והכירו את מיו היה מבט מוזר- כאוב ומתגעגע ומפחד.
"זאת אומרת שב-ר-ח-ת-י," הוא לחש, ואחז אחז בבטן שלו והחל לצחקק.
"הוא משוגע לגמרי," אחד המורדים אמר. מבטו הפעור של מיו שתפס אותו במהירות גרם לו להשתתק ולבלוע את רוקו. ידו של מיו הניפה את הסכין הגדולה שבידו בזווית מסוכנת, נראית גדולה מדי למידותיו.
"ברחת? מה זאת אומרת, מיו? חזרת אלינו? מה קרה לנקסט?" קולו של ליו יצא רועד, שאלותיו מבולבלות.
מיו הנהן ברוב חשיבות, כאילו ליו שאל את השאלה הנכונה. "נקסט, נקסטי. סטי. נכון. הכי חשוב שהוא יצא משם," הוא נענע את ראשו, "אתם עומדים לחלץ אותו ביום שבו יוציאו אותו כדי שיעניק לסאמר את זכות המלוכה, נכון? באתי לכאן כדי לספר לכם דברים שיעזרו לכם להוציא אותו משם."
הוא... ברח משם כדי לתת לנו מידע? והוא כבר יודע כמה בדיוק אנחנו יודעים על המצב של נקסט?
אבל למה? מה הוא עושה כאן? ומה אם זו מלכודת? הוא מאכיל אותנו בשקרים? למה שהוא יעזור לנו, אם הוא עבר שטיפת מוח? הוא יודע שאנחנו בוורדה גרדן. מה אם הוא יגלה על כך לפרייזר ולסאמר? המחשבות שלי החלו לרוץ.
"מיו... זה אומר שחזרת אלינו?" עיניו של ליו נתמלאו דמעות. הוא נראה כאחד שיהיה מוכן לסלוח גם לאחר מה שמיו עשה, אם מיו יחליט לחזור אליהם. אבל ראיתי את עיניו של מיו. שום דבר לא התשנה מאז שראינו את הנער בפעם האחרונה, בקיפאון של אלבסטרו הצפונית.
עכשיו מיו טרח להביט בליו, רגליו מתנענעות בהנאה, "לא, לא, לא, לא הבנת אותי כמו שצריך. אני לא 'איתכם' או מה שלא יהיה. אבל אני כן צריך להוציא את נקסט משם, בשביל התוכניות שלי. אז החלטתי להשתמש בכם." הוא הסביר, בחיוך כן ולא כן בו זמנית. הוא נשען לאחור, מהורהר, ואז התהפך, משתלשל מרגליו על העף שתחתיו. ידיו שיחקו בסכין שבידיו בהיסח הדעת. ואז הוא עצר לרגע, כאילו כדי לעשות את מה שהגיע לפה בשבילו. "הנה, קחו. אלו התכוניות של 'היום הגדול'," והוא שלף מתוך תיק העור שהשתלשל מכתפו חבילת דפים עם שרטוטים וכתובים, ושחרר אותה לאדמה, הדפים מתעופפים. הוא מחא כפיים כשגשם של דפים נפל עלינו. ראיתי את ארת'ר מהסס לרגע, לצד הנסיכה, ואז ממהר לגשת ולאסוף אותם. אני רק הבטתי קדימה, מנסה לעכל ולקרוא את המצב. זו באמת הסיבה שהוא מצא אותנו והגיע הנה?
מבטו של מיו הפך בן רגע לרציני, שקול, בוגר. ואז עיניו הכחולות הפכו מחייכות, עוקבות אחר תנועותיו של ארת'ר, ותהיתי אם דמיינתי את הצד ההוא שלו. תהיתי אילו מהפנים שהוא הראה עד עכשיו אמיתיות. אילו מהפנים שהוא הראה למי שכאן, ולמי שלא כאן.
אני השארתי את מבטי מרותק לרוח הרפאים הקלילה היחפה, המתנודדת על העץ.
"איך נדע שאתה לא מתכוון לספר לפרייזר ולסאמר על המיקום שלנו? איך נדע שהמידע הזה הוא אינו מלכודת? איך בכלל גילית שאנו נמצאים כאן?" הנסיכה שאלה את השאלות המתבקשות, עומדת את המצב בקור רוח מפתיע, מביטה בנער שהגיע אל האי משום מקום, בלי הכנה מוקדמת. היא כנראה זיהתה אותו מהסיפורים של החבורה. עיניה לא הראו הרבה ממה שהיא חושבת על הילד שלפניה, אבל הצלחתי לראות שהיא מנסה לעמוד את הסכנה שבו.
מיו התרומם, ידו נוקשת על סנטרו בהרהור. ואז הוא קפץ בקלילות מהעץ, נוחת על רגליים יחפות, על האדמה החומה, ידיו משתלבות מאחוריי גבו. הוא היה בהישג יד, אבל אף מורד לא העז להתקרב אליו. הוא נתן רגשה של... משוגע. עלי שלכת רשרשו ליד רגליו.
"אני רק יכול להבטיח לך, נסיכה, שאני רוצה שתוציאו משם את סטי הרבה יותר מכם. יש לי תוכניות אחרות בשבילו ממה שפרייזר וסאמר מתכננים לו. ובנוגע לאיך גיליתי שאתם 'מתחבאים' כאן, זה סוד!" הוא דילג, מחייך אלינו, כאילו מציג לנו הופעה. תוכניות? ממתי יש לו תוכניות עבור נקסט? מאז אלבסטרו הצפונית? מאז שהתעורר מארון הזכוכית? או... הרבה מלפני כן? אולי מהרגע שבו חייך את חיוכו הכחול הבוהק אל נקסט, והושיט את ידו? או... אפילו מלפני שהגיע לכלא?
לא יכולתי לדעת מה עובר בראשו של צהוב השיער.
"מה אתה מתכנן, מיו?" שאל אותו מייקו בקול עמוק. עיניו נראו מיוסרות, מבולבלות. עכשיו מיו נעצר.
"אתם שואלים יותר מדי שאלות!" הוא נשף בכעס קל, לראשנה מראה תסכול. "בכל מקרה," פניו נרגעו בשנייה, "כדאי שתוציאו אותו משם." בגדי הכותנה הלבנים נסחבו על גופו, "או שהדרך שלי עד לכאן הייתה לשווא." הוא נענע באצבעו. סרקתי אותו שוב. הוא ראה את הנסיך? אפשר לבטוח במה שהוא אומר? יש לנו בכלל ברירה?
הוא נופף אלינו, "ביי ביי לכם! בהצלחה!" ואז הסתובב לאחור.
"היי! חכה! תפסו אותו! אסור שהוא יעזוב אחרי שגילה את המיקום שלנו!" צעק דים, מניף את הגרזן שלו.
"הוא זה שלכד את הנסיך באלבסטרו הצפונית, נכון?" נשמעו צעקות של המורדים, ומיו הפך זועף, נאנח: הוא שלח בסחרור מהיר את הסכין, שנתקעה בבטנו של המורד שצעק אחרון והתקדם לעברו בנשק שלוף. מבטו הופך פרעי ומחשמל בשנייה, והוא נעלם לתוך היער בצחקוק שגרם לי להצטמרר, ולמבטי לעקוב אחריו. זה הנער שנקסט התאהב בו, הבחור שיגרום לנקסט להתערער ולדאוג לו לא משנה מה? הילד הראשון שהיה נחמד אל נקסט, הבחור שעכשיו הוא רוח הרפאים הכואבת ביותר שלו? הנער עם העיניים הכחולות המבלבלות?
החזרתי את החרב לנדן בתנועה חלקה.
ג'ולייט מיהרה עם ערכת העזרה הראשונה שלה לכיוונו של המורד המדמם, המשתנק, ומבטה האדום של הנסיכה הפך רציני ומעט קודר, כשהיא ככל הנראה חישבה את המצב. היא פנתה לארת'ר, "אין טעם לרדוף אחריו. נעבור על הדפים שה'ניסוי של סאמר' נתן לנו. נראה אם יש שם משהו שימושי. לעת עתה נבטח בהם, אבל נתייחס להכל בספקנות. הוא אמר שיש לו אינטרסים משלו להוציא משם את אחי. אני בוטחת בו שזו המטרה שלו משום כך, אבל נצטרך לדאוג שהוא לא יקבל את אחי לאחר שנוציא אותו משם. ניכנס לתכנן מחדש את המבצע."
הצטמררתי מעט מבחירת המילים שלה. "הניסוי של סאמר"? היא דיברה כרגע על בן אדם. על נער בן 17, כמעט 18- לפחות פיזית. תהיתי איך מיו היה מרגיש לו היה שומע אותה קוראת לו כך. איך הבעת פניו הייתה נראית. תהיתי איך אני הייתי מרגיש. ידעתי שנקסט לא היה משתמש בביטוי הזה. אבל הפכתי את פניי לקפואות. אנחנו לא יכולים להיות רגישים, או להשתמש במילים יפות כדי לכסות על האמת: ועוד אחרי שמיו הטיל סכין בבטנו של המורד, גם אם ניחשתי שזו הייתה הגנה עצמית כדי שיוכל לברוח. כרגע, הנער ההוא הוא הניסוי של סאמר. ואנחנו לא יכולים לבטוח בו אבל אין לנו ברירה אלא להשתמש במידע שנתן לנו אם אנחנו רוצים להוציא משם את נקסט ולעצור את סאמר.
המלמולים ליוו אותנו מכל עבר כשעלינו בחזרה אל החדר באחוזה הנסתרת שבו ישבנו כדי לתכנן את החילוץ. הידקתי את המעיל שלי אליי, נועץ את ידיי בכיסים ומושך את הכובע מעל לראשי. החרב שלי התחככה במותן שלי, הגופייה השחורה נצמדה לעורי. השיער השחור שלי צנח על עיניי, חוסם חלק משדה הראייה שלי. הגיע הזמן שנתכנן תוכנית פעולה מדויקת.
סוף סוף שרר שקט.

הבטתי בווין, שהזנבות שלו זעו באיטיות מאחוריו, רגליו מתאוששת לאט לאט. הצלחנו ליצור תוכנית פעולה, שתתבצע בעוד ארבעה ימים, ועכשיו כל שנותר לנו הוא לנוח ולהתכונן. ישבתי על גזע עץ כרות במרחק מה מאטריום ליגנאום, 'חצר העץ', שם נמצאו כל בתי העץ של המורדים. במרחק נמצא הארמון הנסתר של הנסיכה, שריח הוורדים מהגן שלו נישא באוויר, וידעתי שמעבר לצמחייה נמצא אירדיס טמפלום, המקדש לאירדיס ובלוסיה. חשבתי ללכת לקרחת היער, אבל היא הייתה הומה אנשים, אז יצאתי עם ווין לטיול ביער.
הורדתי את המעיל המנופח מכתפיי, מביט בכתף השמאלית שלי, עליה קועקע ראש של זאב. הרוח נשארה איתי כל הזמן הזה. נגעתי בה באצבע זהירה. אמרתי לזאב שאני רוצה את הכוח להגן על הנסיך שלי, שהיה הסיבה שלי להמשיך לחיות.
"תשאיל לי מהכוח שלך שוב, בעוד ארבעה ימים?" תהיתי. הבטתי בפרצופו של הבלוס הלבן, חצי מפרוותו וורודה. הוא החזיר לי עיניים אדומות כהות. פונפונים רכים באוזניו זעים ברוח, מבטו חסר השקט נרגע תחת מבטי. "גם אתה מתגעגע לנסיך הטיפש?" שאלתי בשקט. בלי היד שהנסיך נתן לי באותו יום שבו הגיע לאלבסטרו הצפונית, הייתי מת.
לפתע ווין זקף את אוזניו.
"מה קרה?" שאלתי.
הנחתי יד על החרב שלי, מתקדם אחריו. הוא פילס את דרכו בין העצים.
מצמצתי. "אז היה פה גם בית קברות?" מלמלתי, מוריד את ידי מהקת. הרכנתי את ראשי, מראה כבוד למתים. ואז ראיתי תנועה בין הקברים, מישהו יושב מול מצבת אבן.
שיער שחור אסוף לאחור ברישול מסוים, זרועות שריריות ורזות נשענות על האדמה מול ערמת פרחים.
"לוקה?" שאלתי. "את מי אתה מבקר?"
יכולתי להתרחק לאחור, חשבתי לפתע, מתחרט. יכולתי לתת לו להיות לבד עם האדם שלו שנפטר-
אבל כשהוא הסתובב אליי, מבטו מעורער כאילו הוא עומד לבכות, ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון כשהשמעתי קול. התיישבתי לידו, מגניב אליו בשקט מבט מודאג. "כבר הצלחת לאבד את זה לגמרי?" שאלתי אותו בזעף. הוא חייך אליי, אבל עיניו נראו כאובות ועייפות ומלאות הקלה.
הבטתי במצבה שלפנינו. מצבת אבן אפורה, עליה כתובה השנה שבה מתה הנפטרת, ושמה המלא: 'קאת'רין טיירלוד'. קראתי בקול את הציטוט שנחרט מתחת לכל אלו: "כדי להקשיב לצחוקך נאספו כל הכוכבים אל האדמה, וכעת את נאספת לשמיים- וצחוקך בכוכבים."
"אחותי הקטנה." הוא אמר לפני שהספקתי לשאול כלום.
"גם אתה איבדת אחות." קולי היה מרוחק מעט. הוא הרים אליי את מבטו, עצוב מעט. ואז לא אמרנו כלום במשך שעה ארוכה. ווין התיישב על ידנו באיזשהו שלב, וכולנו הקשבנו לרוח שורקת.
ואז, לוקה הוציא מכיסו קופסה מרובעת קטנה. "תראה. אמניס איגניס הביא לי אותה. היא הייתה של אבא שלי, מסתבר."
הבטתי בקופסה. לא היו בה שום נקודות פתיחה. כלום. פשוט קובייה בצבע שמנת מלוכלך בגודל אגרוף. "אתה יודע איך לפתוח אותה?" שאלתי.
הוא הניד בראשו. "ישבתי פה לפני שהגעת וניסיתי כל מיני דרכים. שום דבר לא עבד. אולי צריך לשבור אותה, אבל..."
"אתה מפחד שזה יהרוס את מה שלא יהיה שיש בפנים?" שאלתי.
הוא הנהן בחיוך קל, "כמו תמיד, אתה קורא את המחשבות שלי, קול." הוא שלח יד כדי להעביר על ראשי, כאילו הייתי ילד קטן. ידו קפאה באמצע הדרך. "גבהת, לא?" הוא גיחך.
העפתי את היד שלו ברטינה. "עזוב את זה כבר, ראש אדום. אני כבר כמעט בן 17, חמור," התרוממתי באחת.
"אולי נקסט ידע לפתוח את זה." הוא לחש.
"קדימה, נלך להתארגן כדי להוציא את הנסיך האידיוט משם," אמרתי לו, נועץ בו מבט מלמעלה. הוא התרומם אחריי, פניו קלילות יותר.
"כן. נתחיל לשלוח מכתבים ולהתארגן. נצא לדרך בעוד שלושה לילות."
עזבנו את הקברים מאחורינו, עלי כותרת של פרחי אבל מתעופפים ברוח הסתווית.