להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 34 - נקסט

הבטתי לכיוון החשכה. נשארנו ארבעתנו, ווין לצידי. ספרתי את השניות, מתוך הרגל מסוים, כל פעם שקבוצה נוספת יצאה לדרך. בערך כשהגעתי למעט יותר מחצי הדרך שלקח לעגלה של קבוצה השנייה לחזור אלינו, ווין זקף את אוזני לצידי, מתרומם.
"מה קרה?" שאלתי אותו. הוא לא ענה, אלא רק הביט לכיוון המקום ממנו הגיעה העגלה, ונהם. הפונפונים שבאוזניו זעו קלות.
"אולי החבר שלך שומע משהו." אמר האלף העליז שעזר לנו להיכנס לעגלה. "ההדים שבמנהרות יכולים להוביל קולות ממרחק רב."
הזמן עבר, והם כבר היו אמורים לחזור, אבל המסילה נותרה ריקה. ווין חזר לשבת לצידי, לא זע. עברה חצי שעה נוספת, והם לא חזרו. "משהו קרה," התרומם לבסוף אקינטון.
"סביר להניח," הסכים איתו לוקה בסבר פנים חמור.
"אתם חושבים שהם יהיו בסדר?" שאל נרו בדאגה.
"סביר להניח," חייכתי אליו. בסתר דאגתי, אבל כן בטחתי בהם וביכולות שלהם. מיילה אמיצה, מייקו חזק, הפיקסית לא נראית כמו אחת שתיבהל בקלות ובטחתי בכך שליו יוכל לעזור להם להתמצא.
האלף חזר אלינו לאחר שהלך לטפל בכמה עגלות אחרות, פניו מודאגות במקצת. "אה, אני חושב שכדאי שתמצאו דרך אחרת להגיע לעיר תסאורי. אני לא חושב שהעגלה הזו עוד תחזור. אנחנו נבדוק את זה, אבל אני חושב שקרה משהו."
אקינטון נשך את שפתיו. הנחתי שהוא דואג לחברה הקטנה שלו. "החברים שלי ידאגו לכך שהיא תהיה בסדר," אמרתי לו. הוא מצמץ אליי בהפתעה.
"איזו דרך נוספת יש לנו להגיע לעיר?" פניתי אל האלף. הוא נגע בצמה הכהה שלו, מהרהר. "מלבד העגלות, אתם יכולים כמובן ללכת ברגל. אבל נראה שאתם ממהרים להיפגש עם החברים שלכם. המ..." הוא נעמד מולנו. "אתם יכולים להשתמש באחד מרכבי הפחם שלנו. הם ממונעים על מנועים בהם שורפים פחם, ואלפי המתכות הגאונים ביותר יצרו אותם, ממש כמו את העגלות האלו!"
לא ידעתי אם הוא התנהג כמו מדריך תיירים, או פשוט התגאה בעבודה של בני השבט שלו, אבל לדעתי עצם זה שאותם יוצרים יצרו את העגלה שלא ידעתי מה בדיוק קרה לה- אלא רק שהיא לא חזרה בשלום- יצרו גם את 'רכבי הפחם' שלהם, לא בדיוק הלהיבה אף אחד מאיתנו. אבל הוא הבטיח לנו שזו הדרך המהירה ביותר (וגם הבטוחה ביותר, אף שכבר לא ממש האמנו לחיוך העליז שלו), אז שילמנו להם על שימוש באחד הרכבים שלהם. למזלינו, לאקינטון היה כסף של אלפיה- מטבעות זכוכית שבתוכם כלואים פרחים או אבנים יקרות- וככה לא היינו צריכים להשתמש במטבעות הכסף והזהב של קולורלנד שהבאתי איתנו ולחשוף את הזהות שלנו. לא בפעם הראשונה, נשמתי לרווחה על כך שאנחנו קיבלנו את האלף השקול ביותר, גם אם הוא נראה הכי זועף מכולם.
"אתה אלף מכפר אינוסנטיה, נכון?" אמר לו זה שהעביר לנו את רכב הפחם. נכנסתי לרכב המוזר- גליל מתכת משונה, עם דלתות וחלונות זכוכית, וכל מיני כפתורים ודוושות מקדימה, ליד מה שנראה כמו סוג של הגה מתכת. לוקה התיישב במושב הנהג. זה היה נראה כמו הרכבת היחידה שיש בקולורלנד שנבנתה בשנים האחרונות, זו שליו סיפר שהגיע עליה לכלא, רק אישית. אז היה להם מספיק חומרים וטכנולוגיה כדי ליצור הרבה רחבים אישיים כאלה...
"כן," ענה אקינטון לאלף בנוקשות.
האלף צחק צחוק מתגלגל, משהו בו הרתיח את אלף הפרחים הסגול שלנו: "ידעתי! אגב, שמעתי שראש הכפר הבא שלכם חסר תועלת! זה נכון? הנכד של ראש הכפר שלכם הוא אידיוט חסר תועלת. זה מה שכולם בסביבה אומרים." ראיתי את אקינטון קופא בזמן שנכנס לתוך הרכב. נשכתי את שפתיי. זה לא שהבחור תהה, אבל...
"אה, ושמעתי שגם היורשת של שבט הגחליליות יצאה כל כך חסרת תועלת שרצו לגרש אותה כמה פעמים מהשבט! זה נכון?" האלף נענע בראשו, ואצבעותיו של אקינטון התהדקו על ידית הדלת. הוא נראה כאילו הוא מתכוון לפתוח אותה ולקפוץ על האיש. לוקה, שהתיישב במושב הנהג, התניע.
מבעד לרעש המנוע שמעתי אותו ממשיך: "אומרים שיש לראש הכפר הזקן בחור אחר שהוא הרבה יותר מוצלח ממנו, יודע להילחם והכל למרות שהוא בסך הכל אלף פרחים משבט פלורנטיה, מכפר אינוסנטיה. אולי הם יבחרו בו במקום ויפתרו מהאלף הלא מוצלח. שמעתי שהאבא של הילד הלא מוצלח ההוא שעושה בעיות מת, והאמא של הנכד יצאה מהכפר לפני כמה שנים כדי לפתור את הבצורת שיש שם. אולי בגלל זה לא היה מי שיחנך את הילד ההוא," תפח האלף על סנטרו, הוא יושב מאחורי שולחן ולידו רשומות הרכבים.
אקינטון קפץ ממקומו, זעם מתלקח בעיניו, והסכין שהייתה חגורה ליריכו מוצמדת לגרון של האלף המשתנק דרך החלון. "אתה. לא. יודע. כמה. נרקיסוס. מתאמץ. להוכיח. את עצמו. אלף אדמה אידיוט," הוא חרק. אבל אני אפילו הקדמתי אותו, ידיי החשופות תופסות בצווארון של האיש. "מה אמרת על ההורים שלו?!" אני חושב שהמבט שלי היה מפחיד, כי עיניו של האלף נפערו בבעתה.
אבל לפני שאף אחד מאיתנו הספיק לעשות משהו, הרכב התניע, ואנחנו נאלצנו לעזוב אותו מאחור: לוקה חרק את שיניו, "אני יודע שאתם כועסים, אבל תזכרו, זה לא הזמן לזה עכשיו. אנחנו צריכים לעזור לכפר שלך, אקינטון, ולהגיע למועצה, בלי שיעצרו אותנו."
אני ואקון התיישבנו בחזרה, והוא הביט בי במבט שלא הבנתי, אז השבתי לו מבט בחזרה.
לאחר כמה דקות התנערתי, ועכשיו יצא לי להביט ברכב המוזר. הוא פעל על מנוע קיטור, על שריפת פחם וחימום מים והשאירה שובל של עשן ואדים מאחורינו, משקשקת ומרעישה, ואנחנו נסענו על שביל שחלקו חלק וחלקו מלא סלעים קטנים. רכב הפחם המשיך להזדחל קדימה במהירות, בשביל שונה מהאחד בו השתמשו הקבוצות האחרות בעגלה, אבל כן למטה ופנימה, לתוך האדמה. לוקה התרגל לאט לנווט ברכב כפי שהאלף הסביר לו, ואני, שהקשבתי למנוע ולתיקתוקים מסביבי, נפעמתי מהמורכבות של הרכב: מורכב יותר ממנעול, אפילו מאלה שכלאו אותי בחדר שלי בכלא. אלפיה באמת הייתה מרשימה.
"למה ניסית לחנוק את האלף ההוא?" נשמע קולו של אקינטון לאחר כמה זמן, ואני נאלצתי להיזכר למה הוא מתכוון.
"לא ניסיתי לחנוק אותו. אבל עצבן אותי איך שהוא דיבר על נרקיסוס ופיה. הוא דיבר עליהם, נכון?" עניתי לו. הוא ישב מאחוריי, לצידו של נרו.
הוא שתק למשך כמה דקות נוספות. "למה זה עצבן אותך? פגשת אותם רק אתמול והיום בבוקר."
מצמצתי. הוא מדבר ברצינות?
אבל במקום שאני אענה, נרו ענה במקומי: "זה לא ברור? לאף אחד לא מגיע שידברו עליו ככה." הוא חייך אל אקינטון, וזה מצמץ קלות, מביט בפניו המנומשות ובשיערו הכתום הרך, בבד הכרוך סביב ראשו ומצחו, ונדמה היה שהחיוך שלו האיר את כל המנהרה שנכנסנו אליה. הצצתי בלוקה לצידי, וראיתי אותו מחייך קלות בזווית פיו. חייכתי גם אני. אחרי הכל, היה משהו מיוחד בנרו. הוא גרם ללוקה להירגע, להיראות כמו בן אדם שוב.
ווין, שהתיישב לרגליי, הניח את אחד הזנבות שלו על הברך שלי, ודחף את אפו מהחלון, מביט קדימה כאילו יכל לראות משהו בחשכה שנשברה מדי פעם על ידי מנורה. עכשיו, כשהרכב החליק קדימה במהירות, אנחנו נשענים על הכיסאות המרופדים, הרשתי לעצמי לחשוב על האחרים: הם נפגשו בעיר תסאורי? הם בסדר? זכרתי את השלטים הקטנים שמעל לתעלות, המסומנים על ידי מספרים ואותיות. התוויות עם האותיות והמספרים הזכירו לי את הכיתות בכלא- המיונים הרשמיים הראשונים שעברתי בחיי. לא הייתה לי מערכת כוכבים בכלא, אבל ברגע שהצטרפתי לכיתה E, ידעתי להגיד להיכן אני שייך סוף סוף.
עברנו על פני כל מיני תחנות ונופים שונים: אלפי מתכות ואבני חן ואוצרות טבע שעבדו במכרות, שבנו ותקנו מכונות, שהמציאו ויצרו ומה לא. הם היו בכל הגילאים, אם הסתכלתי היטב: זקנים שעבדו שנים יחד עם המכונות, מבוגרים שכנראה פרנסו משפחה, צעירים שניסו לגלות את הכישרון שלהם, וילדים שעבדו תמורת כסף או פשוט התלהבו, עוזרים להורים שלהם. עברנו על פני פקיד אחד שהחזיק ילד באוזן שלו, "שוב פעם התגנבת לכאן, רול? חכה שבית היתומים ישמע על כך!" והנחתי שהוא יתום מתסאורי שהתגנב לכאן ונתפס. תהיתי מה הוא היה צריך מהמכרות.
עברנו במהירות על פני הילד, שהשמיע תירוצים ונגרר אחרי האיש. לאחר זמן מה התחלנו לעלות, והנחתי שאנחנו מתקרבים שוב למעל לפני השטח. "טוב," נשמע קולו של לוקה מעל לוח הכיוונים, המפה פרוסה לצידו. "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות."
"מה החדשות הטובות?" שאל נרו.
"החדשות הטובות הן שאנחנו מתקרבים אל הרציף הסופי, ואל העיר תסאורי." הוא ענה, קולו מוטרד מעט.
"והחדשות הרעות?" שאל אקינטון.
"החדשות הרעות הן שעוד רגע ייגמר לנו הפחם, ואנחנו צריכים לעצור לקנות עוד. והמקום הקרוב ביותר בו נוכל לקנות פחם ומים הוא אצל שבט הזהב הגדול, שהכי קרוב אלינו כרגע מבין כל השבטים והתחנות." הוא ענה, קולו קודר מעט.
נרו מצמץ מאחוריי: "למה זה חדשות רעות?"
אני נאנחתי קלות, מביט קדימה: "כי אנחנו לא יודעים כמה ידידותיים הם יהיו כלפי זרים."
התבוננתי במגדל האבן העגול והעצום שלפניי, שנראה כמו גליל, קצהו העליון קטן מהתחתון: ראשו בוקע לתוך האדמה שלמעלה, והתחתית שלו חודרת לתוך האדמה שמתחתינו, כנראה קומות רבות למטה וקומות רבות מעלינו.
נרו הצביע על השומרים שבפתח, מבטם מאיים, וגושי זהב שקועים מתוך החזה שלהם, שברי זהב זוהרים חורצים את העור השחום שלהם וזוהרים לאור המנורות שנקבעו בקירות האבן העגולים של המגדל.
הוא כחכח בגרונו, "טוב, בואו נקווה שבאמת יש להם לב זהב והם יסכימו למכור לנו קצת פחם ומים, לא?"