להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 42 - שו

הסיבה היחידה שהצלחתי להירדם הייתה כי הייתי מותש עד כדי עילפון. מזג האוויר היה קר, ולמרות שהחדרים שנתנה לנו הילדונת המתלמדת היו מחוממים, לא יכולתי שלא להדק מעליי את השמיכה. אולי זה לא היה קשור רק לקור. אחרי הכל, באלבסטרו הצפונית היה הרבה יותר קר. אני זוכר שהרמתי את המבט שלי מעל המיטה. קול החזיר לי מבט, לשם שינוי לא מתלונן על כך שאנחנו באותו החדר.
"אתה חושב שטעיתי, כשצעקתי על וור?" שאלתי. ציפיתי שהוא יענה לי מיד שכן, אבל להפתעתי הוא שתק.
"אתה חושב שלא הייתי צריך להאשים אותה? להאשים את האלפים?" העברתי יד בשיער שלי, השרירים שלי חורקים מעט, נעים כאילו הייתי עשוי גלגלי שיניים.
עכשיו הוא דיבר: "אני לא חושב שוור הייתה האדם לצעוק עליו, או שהיא האשמה במוות של אבא שלך או במלחמה הגדולה."
"כשאתה אומר את זה ככה זה נשמע ממש מטומטם לחשוב על זה בצורה הזו," הודתי.
"אבל זה לא מטומטם." הוא הביט בי, עיניו הכחולות צלולות וחדות. "ראית את האלפים. כל ממלכה חושבת על עצמה. נכון, הם הראו את נכונותם לעזור לנו, והראו לנו טוב לב בעזרה שלהם. אבל בסופו של דבר, זה נכון שהם לא עזרו כשהמלך והמלכה נרצחו, אלא התעסקו בבעיות שלהם. זה נכון שוור פשוט ברחה מהבעיות שלה, שכל השבט שלה פשוט ברח, במקום לנסות ולהתמודד, גם אם זה היה אומר מוות כמו אמו של נרקיסוס. זה נכון שאין לה זכות להרצות לך או לנחם אותך. זה נכון שיש לך זכות לכעוס. אבל זו בכל זאת לא אשמתה. זו לא אשמתו של אף אחד, שו. זו מלחמה," הוא אמר.
"אין בזה שום היגיון. מה אתה מנסה לומר בכלל?" שאלתי, מרגיש את העיניים שלי נעצמות. אולי היה בזה היגיון. אולי הייתי עייף מכדי להבין אותו. "הם אשמים או לא?"
"אני מנסה לומר, שאין תשובה נכונה ל-'על מי אתה צריך לכעוס ועל מי לא'. פשוט תסתכל קדימה ותחשוב: 'איך תהיה מאושר יותר?' זה מה שאני חושב." הוא אמר.
"אתה עושה את זה בעצמך בכלל, נסיכת הקרח?" מלמלתי אז על סף שינה.
"אני... משתדל." את הלחישה הזו שמעתי בדיוק שנייה לפני שנרדמתי.
כשקמתי היה צהרים. העיר אותי ריח חמים של אוכל, ואז קלטתי כמה אני רעב, הבטן שלי מקרקרת. הפעם האחרונה שאכלתי הייתה אתמול בלילה- או בכלל אתמול בצהריים?
התרוממתי. הבטתי הצידה. להפתעתי, קול עדיין ישן, נראה שקוע עמוק בשינה. הנחתי לו להמשיך לישון, וירדתי למטה. מול שולחן אוכל קטן יחסית ישבו כבר חלק מהחברים שלי: מייקו שנראה רענן ביחס לאחרים, ליו שנרדם כשראשו על השולחן, לצד הצלחת שלו, נרקיסוס היושב על כיסא כאילו היה כס מלכות, ומיילה שטרפה ביצים מצלחת. לא היו כיסאות פנויים- לוקה ישב על כיסא אחד, נקסט מנמנם מכורבל על חזהו, ולידם ווין אכל מצלחת שנחה על הריצפה.
"התעוררת," ציינה ליאה, יוצאת מהמטבח. היא הביטה בי במבוכה, מחווה על השניים שישבו באותו כיסא, "כמו שאתה רואה, אין לי מספיק כיסאות." היא נאנחה, פניה מקדירות, "אולי היה עדיף שאחד האלפים מהמועצה היה מארח אתכם."
"לא, לא, לא! הכל בסדר, ילדונת. אני אסיר תודה על האירוח," חייכתי אליה, "מיילה שכאן תוכל לשבת על הירך שלי-"
מיילה בעטה בי תוך כדי שהיא מכניסה כף מלאה ביצים לתוך הפה שלה.
"א-אאוץ'. או שאפשר גם להיפך- איי."
"שששש," נהם אליי מייקו, מחווה בידיו על נקסט שישן, ואז מתרומם ומרים את ליו בעדינות מפתיעה אל הספה.
"תודה, אחי," לחשתי לו, מתיישב בכיסא של ליו.
חיפשתי במבטי את איד- אבל הוא לא נמצא בשום מקום. הוא עדיין ישן?
ונרו-
אה. נכון.
בלעתי את רוקי, מביט בלוקה. הוא בקושי אכל, אבל בכל זאת דחף כמה ירקות לתוך הפה. הוא אימץ אליו את נקסט חזק יותר, וזה טמן את ראשו בצוואר שלו.
"מתי נצא לדרך?" נשמע קול משמאלי, והפניתי את מבטי לעבר קול, שירד במדרגות.
"בוקר טוב," גיחכתי מעט על השיער המבולגן שלו, והוא העביר בו את ידו בזעף.
מייקו, מסתבר, ידע את כל הפרטים: "נצא בעוד שעתיים, כשנסיים לארוז הכל. אנחנו נגיע בלילה, ומחר בצהריים הצי של האלפים יגיע לשטח הימי הניטרלי, על גבול השטח הימי של קולורלנד. נשלח הודעה כשנהיה מוכנים לתקוף."
קול הנהן והתיישב לאכול, וזה הרגיש מוזר כל כך לפתע, לאכול ארוחת בוקר כשאנחנו יודעים שמחר נצא למלחמה, ואנחנו לא יודעים אם נצא ממנה בחיים. אספתי לי ביצה ומאפים לצלחת, מתבונן בהם. לאלפים היה אוכל רגיל במפתיע, למרות שהם שמו הרבה מאוד ירק בחביתה.
"לוקה, תוכל לבוא לכאן לרגע?" נשמע לפתע קולו של איד.
הסתובבתי לפתח החדר: אז הוא לא ישן. הוא קרא ללוקה אל מחוץ לחדר האוכל. נקסט התעורר בשעה שלוקה התרומם, מביט בו בשאלה, וזה נשק לו על המצח לפני שיצא אל איד. עכשיו נקסט התיישב, גבו זקוף, והביט בנו מעל השולחן. הוא שילב את אצבעותיו החיוורות זו בזו. תחבושות מציצות מבעד לשרווליי המעיל שלו.
"כשנגיע, אנחנו צריכים לבדוק אם המורדים הצליחו לתרגם את המידע הנותר על המגילה הלבנה." הוא אמר, קולו רציני. שמתי לב לקול המביט בחשדנות קלה אל ליאה ששמעה את השיחה כנראה מהמטבח. לאלפים יש אוזניים חדות, אחרי הכל.
"מה קרה?" שאלה אותו מיילה בבלבול, "אנחנו בכל מקרה עומדים לנצח אותו, אז מה זה משנה?"
"יש לי הרגשה שזה משנה. המגילה הזו הייתה כל כך חשובה לסאמר כדי להפוך למלך, שיש לי הרגשה שהוא לא יוותר על זה." הוא אמר.
"אבל יש לנו אותך, לא?" שאלתי אותו בחיבה קלה. "פרייזר היה צריך אותך."
הוא שתק. חייכתי, משחרר אוויר. "בסדר גמור, נבדוק את המידע כשנחזור."
כתפיו רפו בהקלה.