להילחם - הרמוניית הכוכבים |3|

פרק 5 - לוקה

זו הייתה ריצה מהירה, בחטף, והספקתי לראות מערבולות של צבעים וחיות אקזוטיים וקולות מוכרים ומשונים והצעות מחיר וחפצים והייתי בטוח שזיהיתי דוחן מצפנים מוכר. דוכני אוכל, חנויות פתוחות וסגורות ורוכלים וקונים ותיירים וחבורות ילדים וסוחרים רבים. רושים, וגם אסטורים ואיסטים מעטים, והמון ממהר לכאן ולשם. הייתי הרגשה מתוחה, כנראה בגלל המצב של קולורלנד, אבל לא הספקתי לתפוס אותה בשלמותה בזמן הקצר שעברנו שם. לרגע חלפתי על פני מודעות מבוקשים שהודבקו על לוח מודעות עשוי עץ והספקתי לתלוש אותן. קול הממוקד מיהר לידי, מייקו נדחף בין האנשים ומאלורי התחמקה ביניהם בקלילות, המניפה מסתירה את פניה, כמו הברדסים שלנו. הייתי צריך לגרור את נרו איתי עד שחצינו לצד השני, נבלעים שוב בשקט העמום של הפינות. נעצרנו כשעברנו לסמטה שאם היינו ממשיכים בה כנראה שהיינו מגיעים אל הרובע השלישי, העני. היכן שהכנופיות של הפושעים והיכן שחסרי הבית והמעמד גרו- משהו בי עדיין כעס שכך זה מתנהל. חתול רחוב גרום ורזה חלף בריצה בין הפחים, מקפיץ אותנו מעט. ערמות הזבל והזכוכיות השבורות התפזרו סביבנו בפינות הסמטה, ולמרות הריח הרקוב, סוף סוף יכולנו להסדיר את נשמתינו. החיילים כבר מזמן לא רדפו אחרינו, אבל הייתה בי כל הזמן תחושה שמישהו מסתכל עליי, ולאחר זמן קצר הבנתי שאולי היא גם לעולם לא תעבור. לעולם לא אפסיק להרגיש כך. תהיתי אם נקסט יוכל לסבול אותי כך גם בימיי שלום, אם יגיעו אי פעם. אם אצליח להגיע אל נקסט. לא, החלטתי. כשאגיע אל נקסט.
"אתה..." נראה שמאלורי לא ידעה מה לומר. היא הביטה בנרו, שבידיו נחה ערמת סוכריות וממתקים, והוא חייך אלינו והזכיר לי את ליו, שגם אוהב ממתקים. אלא ש...
"נרו. אתה לא יכול לגנוב יותר." נאנחתי.
נרו היה רושי. הוא חי ברחובות העניים של רושולנד. הוא גנב כשהיה קטן, ידעתי. לא הייתה לו ברירה. כשהוא הגיע לוורדה גרדן, עבר זמן עד שהוא הבין ששם הוא לא צריך לגנוב, ששם אנשים יתנו לו. ששם ידאגו לו. אבא שלי מצא אותו באחד המסעות שלו, והביא אותו איתו. הוא היה בערך בגילי, והתחברנו. המשפחה של נרו מתה או שנטשה אותו- הוא לא אהב לדבר על כך, אבל החיוך לא ירד מהפנים שלו מאז שאבא הביא אותו. באיזשהו מקום לא הבנתי איך, אבל באותו הזמן גם הבנתי בדיוק למה. הוא ואליסון הגיעו יחד, אסטורית ורושי, שילוב ביזארי כל כך. הם הכירו לפני, הבנתי מהם. אני לא יודע למה נרו רצה לבוא איתנו למסע הזה, או למה הוא רצה לחזור לכאן, למקום שממנו הגיע. אני לא חושב שהוא מצא כאן הרבה חיוכים.
"רוצים קצת? הצלחתי להשיג כמה ממתקים טובים..." בזמן שהוא קיבל הרצאה נוזפת מקול הזועף, שהתנגש בחיוכו הקל של נרו, אני ומייקו פנינו אל מאלורי.
"מכאן נגיע אל המפקדה. אני מתארת לעצמי שאפשר לבטוח בחבר שלך, לוקה," עיניה הציצו לרגע בנרו, והיא נעצה בי מבט. אני הנהנתי. הכרתי את נרו כמו שהכרתי את עצמי.
התקדמנו במהירות, שוב בין הרחובות הצדדיים, פנינו מוסתרות, ולבסוף הגענו לפונדק המוכר, בו ביליתי שני לילות: מסבאה עם חדרי שינה בעלת גג רעפים ישן ואדום, אבל חזק, כמו רוב הגגות ברושולנד, ועליו לוכד ברקים בצורת חרבות מוצלבות, וחצר ובה שביל שבור מעט שנראה שתוקן לא מזמן. לצידו יושבים במשמרות, כך הנחתי, שיכורים-לכאורה שנעצבו בנו מבטים סורקים, מעל כוסות השתייה שלהם כשפניהם האדומים מהווים תחפושת גאונית, ושלט הניאון של הפלאמה ספיי הבהב מעל הכניסה באור היום שהפך מעט עכור באיזור הזה של העיר. מאלורי התקדמה קדימה, מחליפה מילים קצרות עם כמה מהשיכורים לכאורה שלחשו לעברה בקולות צרודים, וארבעתנו נכנסנו פנימה- אני ומייקו מתקבלים בברכה יחסית מהאנשים הבודדים שהפנו אלינו את מבטיהם, קול מקבל מבטים אחדים של כבוד, ונרו בעיקר סקרנות. עברנו בפתח, הפעמון החלוד מעט מצלצל- הבחנתי בכך שהוא קשור למערכת ההבטחה המשוכללת שהוטמנה פה. נכנסנו פנימה, קוטעים שיחה שהתנהלה בפנים במרכז החדר בהופעתנו. נרו הסתכל סביבו בסקרנות, וכך גם קול- למרות שכבר היה כאן פעם אחת. החשדנות של קול לא ידעה גבולות, אבל במקרים מסוימים הייתה בכך הקלה.
מאלורי פנתה אל שני האנשים שהשתתקו באמצע החדר: אלקסיס, המסיכה על פיו ואפו, והפוני הבלונדיני שלו מכסה את עינו הימנית, שישב ודיבר עם המורד שלצידו, ג'ס, חבר הילדות של מייקו. ג'ס ישב על אחד מכיסאות העץ והעור של הפונדק, ידיו מתעסקות המכשיר מתכת כלשהו- אולי מפתח ברגים וסכין, למרות שלא הבנתי את השילוב בין השניים.
כשהם ראו אותנו עיניהם הוארו, ואז הוצפו בדאגה, והאמת שלא רציתי יותר לראות את צירוף הרגשות האלה שוב לעולם. דאגה היה דבר שהכרתי טוב מדי.
מולם ציפיתי לראות את המנהיג- אבל הוא לא נראה בשום מקום. "איפה המנהיג?" שאלתי את מאלורי.
היא פנתה אלינו בחיוך נדיר. "המנהיג הפך חלק מהמועצה. הוא בבניין המועצה כרגע, יחד עם ראש העיר החדש, זה ששלט לפני זה שחיסלנו את מי שהמלך סאמר הציב. הוצאנו אותו מהכלא."
"אז מי האחראי?" שאל אותה מייקו.
היא הסתובבה אלינו בחיוך, פותחת את פיה. אבל לפני שהספיקה, נשמע קול אחר.
"זאת היא," אלקסיס פנה אלינו לראשונה בחיוך, עיניו נוצצות לראות אותנו כאן, אבל מיאוס נשמע בקולו. "אני לא יודע של מי היה הרעיון לשים את פקעת העצבים הזו לאחראית, אבל המנהיג לא היה צריך להקשיב לו, זה בטוח."
"זה היה הרעיון המצוין של המנהיג," התעצבנה מאלורי, "וחוץ מזה, העובדה שאתה, מכל האנשים, מועמד להיות חלק מהמועצה של העיר היא הדבר האבסורדי באמת."
העברתי את מבטי בין שניהם, וחייכתי. "כל הכבוד. אני בטוח שתעשו עבודה נהדרת, הגברת המנהיגה, וחבר במועצה לעתיד! אני צריך להשתחוות?" חייכתי אליהם. עיניה של מאלורי זרחו אפילו לשמע הקנטור. היא באמת רצתה את התפקיד הזה, ראיתי.
"אין צורך להשתחוות," הביט בי אלקסיס ביהירות, וחייך.
"אם תפסיקו לריב יום אחד, אז כן, תעשו עבודה נהדרת," ציין קול, קולו ענייני ודוקר. שניהם הפנו לעברו מבטים זועפים, ובמקרה אחר היו מתחילים להתווכח מי אשם במה, אבל היו לנו עניינים יותר חשובים.
"למה באתם? מה קרה? ואיך נוכל לעזור?" ג'ס היה קול ההיגיון בקבוצה הזו, והודתי על כך.
"זה בקשר לנקסט." אמרתי.
מאלורי סימנה לנו: "בואו נלך לאחד החדרים הפנימיים."
נכנסנו לחדר עץ פשוט, עם שולחן במרכזו ומפות וריח קינמון. אחד המחסנים, אולי, אבל זה לא שינה הרבה. עזבנו מאחור את המורדים הרושים המשוחחים בשולחנות ובדלפק הבר.
עכשיו הרצנתי, וסיפרתי להם כל מה שקרה בקרב באלבסטרו הצפונית. הם הקשיבו בדממה, עיניהם נפערות באימה קלה כשסיפרתי כיצד בדיוק נקסט נלקח. הם ידעו שהוא בידיהם של פרייזר והמלך מהמכתבים ששלחו המורדים מוורדה גרדן, ידעתי, אבל נראה שמהמילים שלי הם קלטו כמה באמת נורא היה הדבר. נקסט הקריב את עצמו.
"אז אתם רוצים להגיע אליו כשיוציאו אותו כדי להציג אותו לעם, אבל אתם לא יודעים היכן יעשו את זה, ויש לכם רק ניחוש מתי זה יהיה, נכון, לאנס?" ג'ס פנה אל מייקו בשם בו רק הוא השתמש, המשך שמו של מייקו- מייקולאנס.
מייקו הנהן. זכרתי שכשהמנהיג שאל את מייקו, כדי לראות אם אפשר לבטוח בו, אם יש משהו או מישהו שחשוב לו והוא אפילו יינטוש את הקרב בשבילו, מייקו אמר שכן- וידעתי שהוא התכוון לנקסט. ולמרות המבט החתום יחסית והשרירים הגדולים שלו, זיהיתי עיניו כעס ופחד שבערו גם בי- שלנקסט יקרה משהו שם.
"נלך אל המועצה," אמרה מאלורי, "ונראה אם הם יודעים משהו, או אם כוחות הביטחון שלהם הודיעו להם על משהו. הצבא מגביל מאוד את הכוח שלהם, ואותם- הם כרגע מתמרנים בין הסתרה מהמלך את המרד, לבין ביסוס המקום שלהן. אבל אנחנו נהיה בסדר. המורדים מאז ומתמיד עבדו מתחת לפני השטח. ועכשיו, אחרי תחילת המהפכה שביצענו, גם התושבים יודעים ומאמינים בקיום שלנו- ומי שלא רוצה מלחמה גדולה שנייה, יפעל יחד איתנו." היא היססה לרגע, מביטה בג'ס ובאלקסיס.
אלקסיס נשף. "למען האמת, יש דיבורים על כך שהמלך סאמר יתפנה להחליף מחדש את המועצה ולהילחם בהפיכה. בינתיים הוא עסוק במשהו אחר, וזה נותן לנו מרווח נשימה."
אבל המילים שלו לא הקלו עליי. 'עסוק במשהו אחר'. אם המשהו האחר הזה הוא נקסט... הגרון שלי נאטם בעצבנות. בפעם המאה, רציתי לרוץ עד אליו ולהוציא אותו שם.
"ועוד דבר." ג'ס הביט בנו רציני, שריריו מתהדקים מתחת לחולצת הכותנה שלו במתח מסוים, "ריג'וט מלט, חבר המועצה שהתפרסם בכך שהרג משרתים רבים שלו באכזריות ובהצלפות השוט השחור שלו, עדיין נמלט. לא הצלחנו להרוג אותו כשהשתלטנו על המועצה, זוכרים? אנחנו לא יודעים היכן הוא, אבל יש שמועות שהוא עשוי לחבור למלך ולנסות לנקום במורדים. או שהוא כבר עשה זאת." קדרות נשמעה בקולו, ושוב תהיתי- מה קרה לרשת המידע של המורדים, שלא ידעה על כך דבר.
שתקתי, זוכר את האכזריות שראיתי, ואת המשרת שהתמוטט שותת דם בחדר האוכל שאליו נכנסתי עם המורדים הרושים. "נצטרך להיזהר," אמרתי בשקט. לאחר דממה קצרה נשמע קולו של נרו, קוטע את השקט.
"בואו נלך למועצה," הוא אמר, עיניו רציניות בניגוד לחיוכו, והוא הכניס לתיק הצדדי שלו את הממתקים שכייס מהדוכנים. הצמיד הכתום שקניתי לו היה מהודק על מפרק ידו, וזה גרם לי לחמימות.
אבל זה הזכיר לי את שני השעונים של נקסט, הכסוף שחילץ אותנו מהכלא, שכנראה ניתן לו על ידי אבא שלי, והאדום- של החבר שלו לשעבר, או לא בדיוק- לא ידעתי כל כך וזה תסכל אותי- שהוא ענד על מפרק ידו. מיו לקח אותו באותו קרב. מיו. מיו היה אשם בכך שנלקח. רוח הרפאים של נקסט, שקם לחיים. משהו בי שנא אותו מאוד.
ג'ס תפס תיק עמוס שעמד בפינה, מכניס אליו את מפתח הברגים שלו- "בואו נצא אל בניין המועצה." הוא הסכים.
ובזמן שמאלורי ואלקסיס וג'ס דיברו עם כמה מהמורדים, ואז הגיעו אלינו גם הם, אנחנו התחפשנו בבגדים של עשירים, ובמניפות ורעלות של נימוס, שהמורדים אספו או קיבלו מהמועצה, הנחתי. הרי היינו בדרכנו לרובע העשיר. לקול מצא אלקסיס בגדים עדינים ממשי ופשתן, בצבעי כחול עמוק ותחרה תכלת בהירה בצבע אבן סלסטין, והוא נאלץ לוותר בינתיים בחוסר רצון מסוים על מעיל הפולי הנפוח השחור שלו, שהפרווה הלבנה והדוקרת שסביב כובע הברדס המחובר אליו היה שייכת לאלבסטרו הצפונית, ונראתה עשירה אך לא התאימה לרושולנד בעלת מזג האוויר האביבי. הוא נראה אלגנטי ויפה, ממש 'נסיכת הקרח', הגופייה השחורה ההדוקה שלו נראית מבעד לבד השקוף שסביב כתפיו. הוא קיבל, בנוסף, מסיכת נשפים במקום מניפה מידיו המומחות של אלקסיס. אלקסיס בחר לכולנו את הבגדים מערמת התחפושות- או לפחות ככה קראתי לזה- של המורדים, והבטיח לנו שברובע העשיר ובשוק התיירים לובשים דברים יפים ומטורפים בדיוק כמו אלו. הנחתי שזה נראה לי כל כך יקר כי התרגלתי למקומות כמו הכלא וורדה גרדן, אבל האמת שבסתר ליבי חיבבתי את הבדים הזורמים והמתריסים הללו.
מייקו קיבל חליפה יקרה כלשהי עשויה בד דמשק, שעליו נארגה הדוגמה הפוך, והתלונן על חוסר הנוחות- אבל נראה כמו אציל עם שרירים נפוחים מאוד, או אולי שומר ראש בבגדים יקרים מדי. ראיתי בעיניו שהוא שונא את המכנסיים המחויטים. ג'ס הבטיח לו שהוא יוכל להחליף בגדים כשנגיע, בקול רגוע.
נרו קיבל מדי משרת, כי מאלורי החליטה שזה ייראה טבעי יותר אם יהיה ביננו משרת- וכי נרו נראה מגוחך בכל בגד יקר שנתנו לו, גם אם היא התאימה אותו למידותיו. לאחר מכן היא אמרה למייקו שהוא יכול להעמיד פנים שהוא שומר ראש אם הוא רוצה. אבל הבגדים בכל מקרה נשארו, לא נוחים ככל שיהיו.
כשמאלורי פנתה לאחד החדרים, ואני חיפשתי את אלקסיס בנוגע לנעליים, הייתי עד לרגע רגיש אחד. מאלורי ישבה על כיסא בחדר ריק, אחד לידינו: שמלת הטפטה האדומה מותירה את כתפיה חשופות, כשאלקסיס אוסף בעדינות את שיערה לאחור. הוא הרים את התלתלים הכתומים-אדומים שלה, במיומנות וברכות, ונעץ בהם סיכת פנינים אחת. הם דיברו בקולות שקטים, ואני לא נשארתי כדי להקשיב. חמקתי משם והלכתי לחפש נעליים בעצמי.
אלקסיס עצמו לבש בגד כותנה וקטיפה סגלגל ושלף מניפה מעוטרת זהב, ומאלורי בשמלה האדומה היפה שלה, והסוסים היו מוכנים בחוץ. מאלורי הבטיחה לי שאני יכול לשמור את החליפה העשויה בד דמשק וטפטה, צווארונה של חולצת הפשתן פתוח מעט והכפתורים נראים יקרים כל כך, עד שהתחלתי לתהות אם הם גנבו את הבגדים האלו ממלתחה של זוג עשיר כלשהו. החולצה שלי, שצבעה הלבן זהר מעל העור השזוף שלי בזוהר משכר, הייתה נוחה להפתיע. המכנסיים השחורים המחויטים אבל הנוחים יחסית, יקרים וטובים לרכיבה, גרמו לחיוך קטן לעלות על שפתיי כשנגעתי קלות בבד הכהה והמתוח. הנחתי על כתפיי בנונשלנטיות מסוימת ז'קט עליון עשוי קטיפה ועור בצבע בורדו עמוק, ושני חוטי זהב דקים נקשרו לפניי כך שהוא עמד על כתפיי בשחרור אלגנטי. הנחתי שאני נראה כמו פוץ עשיר ואופנתי, אבל המבטים שננעצו בי ליוו אותי יותר מהרגיל. אבל מה שבאמת אהבתי בבגדים האלו, היה שהם היו כמו מן מגן יקר ביני לבין העולם.
כשיצאנו החוצה אל אחורי הפונדק, ועליתי על אחד הסוסים, הז'קט התנודד מאחוריי בחינניות ברוח, תופח על כתפיי. ולפתע באמת היה לי מגן ויכולתי להרגיש שיש משהו מלפניי, ביני ובין שאר האנשים, שעליו הם יסתכלו קודם- ואני, האמיתי שבתוכי- היה מוגן, מוסתר מתחת לווילונות הקטיפה, אולי עד שנכיר והם יסתכלו טוב יותר. או מוסתר לעולם ולנצח.
המגפיים הגבוהות שלי נקשו מצידי הסוס. האחרים עלו גם הם על הסוסים, והיינו מוכנים לצאת אל המועצה הרושית, ואל המנהיג. הנשקים של כולם היו מוחבאים היטב. לא התכוונו להילחם, אבל ליתר ביטחון...
"אף אחד לא יעיף בנו מבט שני," הבטיח לנו אלקסיס, הפגיונות הלא מאוזנים שלו מוחבאים במגף שלו. "אף אחד לא מצפה ממורדים להתלבש בכזו אופנתיות, ובבגדים יקרים כאלה, וכמו שצריך." כשהוא סובב את מבטו, מאלורי לחשה לנו בחיוך קטן וחצי עצוב חצי מלא חיבה, ש"אלקסיס אוהב אופנה." הנחתי בעצב מסוים, שהחיים לא אפשרו לאלקסיס להראות את זה. אולי הוא יפתח יום אחד חנות בגדים או קו אופנה, חשבתי לעצמי בחיוך. אבל כרגע היה לנו עניין חשוב ודחוף אפילו יותר.
העפתי מבט אל ג'ס, שנשאר מאחור ויצטרף אלינו מאוחר יותר. הוא נופף לנו קלות, ואז נכנס בחזרה אל תוך הבר.
רגע אחריי שהתחלנו לדהור, מאלורי, ששמלת הערב שלה נשארה עליה שלמה באופן מפתיע, פנתה אליי, על הסוס שלה, רצינית. "לוקה," היא החלה בהיסוס, קולה נשמע בקושי בין קול הפרסות של הסוסים הנוקשות ברצפות המדרכות, "בנוגע לראש המועצה החדש. לא רציתי לתת לך תקוות שווא, אז לא אמרתי כלום. אבל... יכול להיות שהוא יודע משהו על אבא שלך, על הגנרל לשעבר."